אני בטוח במאה אחוז שפעם אחת לפחות, בשנה האחרונה, שלחתם הודעה למישהו או למישהי, המתנתם רבע שעה וכמעט יצאתם מדעתכם כשלא התקבלה שום תשובה. בתחילה הייתם רגועים מפני שעוד לא הכחיל הוי, אחר כך הוא הכחיל ואתם התחלתם לפתח, מרגע לרגע, עלבון מפעפע. אני יודע לנסח בדיוק את המחשבות שלכם והרגשות שלכם: זה נורא. זה ממש לא לספור אותי. למי שאוהבים מגיבים מייד. ואז בשלב מסויים, חייב לבצבץ גם צמד המילים: לפחות תגיב! תשובה שלילית, סמיילי, נקודה, נפנוף. משהו. לפחות תגיבי.
אני בטוח במאה אחוז שפעם אחת לפחות, בשנה האחרונה, קיבלתם הודעה ממישהו או ממישהי והיא כללה בקשה או שאלה שדורשת התייחסות או אפילו סתם ״הי״ המורה על תחילת שיחה, והחלטתם לא לענות. לא לענות בשלילה או בדחייה או בהתחמקות, אלא פשוט לא לענות. אני בטוח שלפעולה הזו, כלומר לאי הפעולה הזו, התלוותה גם תחושת כעס קטנה או לכל הפחות תחושת אי נוחות מהשאלה או הדרישה. איזו מין קפיצת לב מרדנית שאומרת: אני לא חייב/ת. אני לא תמיד זמין.
ועכשיו, אני מוכן להתחייב גם על דבר שלישי: אני בטוח שאפילו לשנייה אחת לא חשבתם שיש קשר כלשהו בין הארוע הראשון לארוע השני. מבחינתכם, בארוע הראשון זה היה עלבון צורב ומוצדק לחלוטין בגין חוסר ההתייחסות שמורה גם על חוסר הערכה ובשני זה היה זעם מוצדק לחלוטין על המעשה הפולשני והמחייב שמאיים לגזול מאתכם זמן ומשאבים ומחייב אתכם לסדר יום או לפעולה בזמן ובמקום שאינם נוחים לכם. אפילו לרגע אחד לא העליתם בדעתכם שמדובר כאן על אותו סיפור בדיוק רק בהיפוך תפקידים. כאן הייתם השולח וכאן המקבל. זה הרי כל כך פשוט ומתבקש, אז איך יכול להיות שהתחושה בסיפור ב׳ לא הושפעה מסיפור א׳ ולהיפך?
והתשובה היא: הסיפורים האלה לא יכולים להשתלב האחד עם השני ולבצע את הקיזוז המחייב או ליצור את ההבנה המחייבת, מפני ששניהם נכונים וצודקים. העלבון בסיפור הראשון מוצדק לחלוטין. חוסר תגובה להודעה או לבקשה הוא זלזול מופגן והתעלמות מחפירה. אם פניתי לאדם ברחוב והוא לא התייחס אלי זה מעליב ובלתי מתקבל על הדעת. נכון? אז גם כאן. הכעס בסיפור השני גם הוא מוצדק במאה אחוז. הרגע חזרתי הביתה, זמני קודש למשפחתי, אני עייף ויגע ואני אוכל פירה. למה שאחפש עכשיו שורה שנונה בתשובה לשאלה מיותרת שחבר כיתתי האהוב מהיסודי שולח לי? למה? למה שאדרש לתגובה כלשהי, רק כי הוא אולי ייעלב מאי התגובה? זה נכון מאוד וזה מוצדק מאוד. עצם הפניה היא חדירה פולשנית לפרטיות ואינה עומדת בשום כלל נימוס מקובל.
עד כאן הכל נכון ומדוייק. אז מה עושים?
אפשר פשוט לקבל החלטה, סוציאלית ומתחשבת, שחייבים להגיב. כשם שבימי קדם קיבלנו על עצמנו – מבלי שמועצה עליונה כלשהי ישבה ודנה בדבר – להגיב לבן אנוש שפונה אלינו ברחוב, כך עלינו להחליט עתה שאי תגובה בווטסאפ היא מעשה בלתי סוציאלי בעליל. זהו פתרון לא רע, יש בו גם בשורה חברתית נפלאה והוא גם מחנך ליחסי חברה חמים ותקינים. אבל הוא פשוט מאוד לא צודק ולא שיוויוני. הוא גוזר עונש חברתי על הרבה אנשים שלא עוו ולא פשעו. נכון שהם עצמם גם יתוגמלו בכך שיגיבו להם, אבל אין סיכוי שזה יהיה שיוויוני. יש בעולם הזה יותר נוטלים מאשר נותנים וגם מבלי להיכנס לזה, זה נוגד כללים בסיסיים של זכויות פרט. זה כמו לחייב ליתן צדקה (או מתנה לחתונה).
אפשר "להחליט שלא נעלבים". נו, הרי גם זה לא ישים ולא הגיוני. אם זה מעליב זה מעליב. אי אפשר באמת להחליט דבר כזה.
אז מה כן?
הנה, מה כן. ממשיכים לא לענות והופכים את זה לנורמה. הנה אני פוסק כאן ועכשיו, בעיתון הנפוץ במדינה, גזרו שמרו וצטטו בעוז: לגיטימי לא להשיב להודעת ווטסאפ. בכל רמת קשר שהיא. יש וי כחול, הוא מורה על כך שההודעה נקראה. יהי רצון כאילו הוי הכחול אומר: ההודעה נתקבלה ונקראה, סמיילי קורץ, סמיילי פרח, סמיילי בירה. ככה זה. זאת תהיה נורמה לפיה לפעמים עונים, לפעמים לא, וזה לגמרי בסדר. וככל שזה יתרבה ויתפתח, ככל שזה יקבל מאפיינים של תנועה, זה יעבוד יותר טוב. כבר היום יש כמובן הרבה כאלה, אבל כדי לייצר לגיטימיות מוחלטת צריך מאסה קריטית. אפשר לקרוא להם: הלא-חוזרים בתשובה. אף אחד לא כועס על שומר שבת שלא משיב על הודעה שנשלחת בשבת נכון? יפה. אף אחד לא כועס על צמחונית שמסרבת לקבב, נכון? יפה. כך בדיוק זה יעבוד והנה זה התחיל ממש עכשיו, מתנה לרגל הכניסה לשנת ה-79: מכאן ואילך כשתשלחו הודעה ולא תתקבל תשובה לא תוכלו לדעת האם הבן אדם אכן לא סופר אתכם או שהוא קרא את אריאלי, השתכנע והפך ללא חוזר בתשובה.
