יש מילה ביידיש שאני מת עליה. בכל פעם שאני שומע אותה אני נזכר מייד בסבתא שלי: קארמען (קורמן. מבוטא כמו דורמן, שוער). התרגום שלה הוא: להאכיל. ברוב השפות הפועל הזה נגזר משם העצם אוכל. ביידיש (וגם ברוסית ובעוד שפות) הוא קיבל תואר מיוחד וזה בעיני מאוד מאוד יפה. להאכיל זה לא רק משורש אוכל. זו לא רק הפעולה הטכנית של לדחוף מזון בפיו של מישהו אחר. זה הרבה הרבה יותר מזה. זה עולם שלם ותרבות שלמה של הענקה ושל אירוח ושל עיסוק בהכי אנושי בעולם, הכי לא חייתי בעולם: לאכול ביחד. להעלות את האוכל לרמה הגבוהה יותר. כך אני רואה את זה וכך אני חי את החיים שלי שמורכבים מהרבה חלקים אבל האוכל תופס בהם מקום מאוד מאוד גדול. אוכל כתרבות. אוכל כנחמה, אוכל כבילוי, אוכל כמשמעות.
מתוך כל זה התייצבתי אחר הצהריים אחד במטבח של אסי איטח הטוב והחכם באל-דנטה הירושלמית, מסעדה שעושה לי טוב, ואמרתי לו: אסי,תביא סינר. יש לי חלום כזה וביקשו מן העיתון שאנסה להגשים חלום שלי אז הנה. תגיד לי מה לעשות.
החלום הזה הוא אמיתי. זו אינה תשובה שמשיבים מן השפה ולחוץ בראיונות בנעלי בית במדורים ייעודיים בעיתונים, אלא אמת ברה: אני רוצה לעבוד במסעדה. הייתי אומר: אני רוצה לפתוח מסעדה, זה היה יותר נכון אבל לא לגמרי. מפני שאני רוצה לבשל ולהאכיל. אני לא רוצה להתעסק עם מחלקת רישוי עסקים בעירייה ולא עם שיבוץ אחמשי״ם. שלא לומר, עם הבנק ועם מס הכנסה. אני רוצה לבשל. לבלות במטבח מעלה אדים. לחוות את הריגוש של הזמנה יוצאת ממכשיר הבונים ולהתחיל להנפיק אותה במהירות אפילו שהיא מסובכת. להציץ מבעד לסדק אל תוך המסעדה ולדמיין את הסועדים נהנים ממה שאוציא להם עוד מעט. אני רוצה לעשות שלושה דברים ביחד במטבח. לקצוץ משהו, לצלחת משהו ובאותו זמן לחשוב על המחבת שעל האש. אני רוצה לטעום עם האצבע, לצעוק: תביאו חציל! לארגן את המנה, לנקות את קצה הצלחת להניח אותה ואז עיקר העיקרים: לצלצל בפעמון למלצרים, לאות שהמנה מוכנה. דמיינתי את הצלצול הזה כקתרזיס הכי טהור ויפה של החיים.
נו. לא רק שאני שוגה בחלום הזה, אני גם טורח להגשים אותו, בגרסה הביתית. הבית שלנו הוא סוג של מסעדה חוץ מנושא החשבון והשירות, כמובן. באים ויוצאים בו אנשים אהובים שלא מתביישים לומר: מה, אין קציצות? כבר שנים זה כך וכך זה ימשיך. אבל אני רציתי מסעדה. ותודות לעיתון האהוב שלנו, זה מה שעשיתי. ומה שקרה זה שאסי לקח את זה לגמרי ברצינות. הוא העביד אותי ואפילו נזף בי. ממש נכנס לדמות. יצא כך שהמנות הראשונות שהזמינו הסועדים (שולחן 12) היו המנות שאנחנו מזמינים בדרך כלל באל דנטה!! בררוסקטה טונה, טורטליני ופיצה. ואני עשיתי הכל, ממש הכל! קציצת הטונה הבצל והעלים, ערבול, תיבול, חיתוך הבאגט לפרוסות, העברה מהירה לתנור והוצאה מהירה, כי החום שם פסיכי, טעימה, צילחות ופעמון! הפעמון הראשון בחיי! ולפי ההתרגשות הוא ממש ממש לא האחרון. ואז הטורטליני שהפגיש אותי עם הנאצלת בפעולות המטבח: הקפצה. ועוד של פטריות יער מלכותיות וגם כמהין ומלא חמאה. ובשלב הזה כבר הבנתי שכן. זאת הייתה בחירה טובה. זה היה חלום טוב וזו הייתה הגשמה טובה. זה המשיך לעוד שלל מנות טובות ומעניינות. צריך לומר שקיבלתי הרבה מחמאות על תפקוד מקצועי אבל פחות מחמאות על כושר התמדה ותפקוד עקבי ולאורך זמן, כי למרות שהזמן עבר ממש מהר, התעייפתי ומהר מאוד הבנתי מה זו באמת עבודה קשה, אבל בשביל הפעם הראשונה זה היה ממש בסדר.
ואני חייב לומר שבתוך כל זה יצא לי להביט את מושא חלומותיי העיקרי, אסי המארח. איש שמבחינתי הוא לגמרי מאושר, כי הוא עוסק במה שהוא אוהב, כי הוא מאכיל אנשים, כי הוא יוצר קולינרי מופלא ומלא סיפוק, וכי המסעדה שלו היא אחת המצליחות בירושלים, אבל מה שאני ראיתי מולי היה בעיקר איש חרוץ ומוכשר שעובד מאוד קשה. מסעדנים עובדים מאוד קשה. ממש מאוד קשה. כל יום. ואז באה מלחמה והם לבד במטבח. לבד לבד, מסתכלים על התנור הכבוי ועל השולחנות הריקים. ואז שוב פותחים ושוב סוגרים וזה לא פשוט בכלל. בכלל לא פשוט. מה שכן – הם תמיד יכולים לשים מחבת על האש, לזרוק גוש חמאה, כמה פטריות קרועות, מלח, פלפל, יין לבן – ולהקפיץ. כל השאר באמת הרבה פחות חשוב.
