כדאי לציין ברורות כבר בשלב הזה, בראש הדברים: זהו מסר לבני חמישים ומעלה. אם תאריך הלידה הנקוב בתעודת הזהות שלכם מסתיים ב75 ומעלה – אתם פטורים מקריאה והפנמה. בינתיים. בואו בעוד שנה או שנתיים או יותר, מייד אחרי שיפוג ההליום מבלוני ה5 וה0 הדבוקים אל תקרת הסלון שלכם ותקבלו את ההדרכה המקצועית. בינתיים אתם חופשיים.
אי שם בסביבות גיל חמישים פלוס הולכות שיחות החולין שמקיימים האזרח/ית עם צוות המרפאה בה הם חברים ולובשות אופי מסתורי מעט. הטונים יורדים, מבטים מוגנבים ימינה ושמאלה, ערכות מסתוריות מחליפות ידיים ומילים כמו "צואה", "סטיק", "סקר" ו"קולונוסקופיה", נלחשות בכובד ראש. לא תואר לשיחות האלה ולא הדר. אין הן נושאות אפילו את מעט החום האימהי הדואג שמתלווה בדרך כלל להנחיות בריאות אוהבות מעם הצוות המקצועי אל המטופל. כלום. רק אינפורמציה טכנית וקצת אי נעימות ועיניים מושפלות.
העניין היחיד עם השיחות האלה ועם הערכות האלה ועם הבדיקות האלה הוא שהן, בוודאות, מצילות את החיים. ככה פשוט. בצד אחד – המשך מהלך החיים: חדווה, יצירה, ילדים, סיפוק, קצת סבל, נחמה, אכילה, אכילת ראש, אדוות גלים, שמש בוקר, רוסטביף סינטה עם מכסה השומן, נכדים, סרט טוב, דף גמרא בשבת בבוקר, הופעה, ספא, כבד קצוץ עם דובדבן אמארה וריבת בצל על טוסטון. בצד השני – קרית שאול. באמצע, ביניהם, צינור שחור שאם מחדירים אותו במיומנות למקום הנכון -הוא יודע לעשות את ההבדל בין א' לב'. עכשיו בואו נדבר עליו קצת.
כולם יודעים שמה שמתואר כאן לעיל הוא אמת לאמיתה. בדיקות האנדוסקופיה, קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה, נחוצות ומצילות חיים. והנה, רבים, רבים מידי אינם ממהרים לבצע את הבדיקות האלה ומסרבים להצעות חוזרות ונשנות של המערכת. הם דוחים ומתחמקים ומתייחסים לכל העניין כאילו הוא איזו בדיחת מילואים חביבה. איזה צחוקים. למה זה קורה? בעיקר בגלל שתי סיבות: חוסר ידע והגורם המזיק. חוסר הידע הוא טבעי וגם החשש הנלווה אליו. האדם השפוי אינו חפץ שגורמים זרים יפשפשו בנקביו. אף אחד לא טורח להסביר מה זה בדיוק ואת מקום אי הידיעה תופס הדמיון שהולך ומתפתח, הולך ומעצים. לתוך אי הידיעה והחשש נכנס, כמעט תמיד, הגורם המזיק. מדובר בגיס, או חבר, או דודה, או אם, שבכל פעם שהנושא צץ בשולחן מתחילים לרעוד באימה מעושה ולומר: זוועה. זוועה. פשוט זוועה.
כך הם אומרים, ורועדים ועושים נזק נורא. פשוט נזק נורא. כי כשהקשקוש הזה שהם מקשקשים מצטרף לפחד שממילא קיים – הוא מונע מהסביבה לעשות את הדבר האחראי ולגשת לבדיקה. בשביל זה אני כאן.
- הבדיקה הזו מצילה חיים
- הבדיקה הזו פשוטה. לא משנה איך בדיוק היא מתבצעת, היא מתוחכמת מאוד טכנולוגית ופשוטה ומהירה מאוד טכנית.
- הבדיקה הזאת לא כואבת. היא גם לא מטרידה. היא אפילו לא מורגשת. כל מי שאומר אחרת משקר או מדמיין או אולי מחליף אותה עם בדיקה או חוויה אחרת שהוא עבר. היא לא מורגשת מן הסיבה הפשוטה שהיא מתקיימת תחת הרדמת טשטוש. המטופל מתפשט, נשכב על המיטה מכוסה בסדין, עונה על שתי שאלות ומתעורר לתוך סוטול נעים כשהוא כבר אחרי הכל, נח חצי שעה, קם מתלבש והולך הביתה. 10 שעות מתום הבדיקה הוא בן אדם חדש ובריא יותר.
- ההכנה לבדיקה היא לא הדבר הכי סימפטי בעולם אבל היא נסבלת ואפילו זניחה. כל מי שמספר בזוועה על ההכנות ומעווה פנים בגועל או מספק תיאורים מטרידים, מטעה או מדמיין. אני לא מקל ראש במצוקתו של איש ויודע שכל אחד ואחת חווים דברים אחרת, אבל שימו לב במה מדובר: יום וחצי של תזונה מוקפדת מעט, שבה אוכלים כמעט הכל חוץ ממזונות עתירי סיבים, כמו פירות וירקות ויום אחד מטריד שבו לא אוכלים אלא רק שותים ואפילו זוכים להיחשף שוב לפלא הנדיר המכונה "ג'לי", שזוהי גרסת הכיסוי המתוחכמת והמתוקה לרגל קרושה שהמקום היחיד שניתן להנות ממנה הוא בתי חולים או הכנות לקולונוסקופיה. וזהו. בזה מסתיים עניין הצום. מעט אחרי הטיפול כבר חוזרים לתזונה רגילה.
- וכן. יש גם את נושא ההתרוקנות. שותים נוזלים מעצבנים אך מתוקים (יש גרסה קצת יותר קשוחה אך גם היא נסבלת) ורצים לשירותים כמה וכמה פעמים. זאת כל השתלשלות העניין. (במשפט הקודם מסתתר משחק מילים
מרהיב) וכל מי שאומר אחרת מטעה בחוסר אחריות.
האם יש מטופלים שממש סבלו מהליך הבדיקה? ברור שכן. ליבי להם. האם יש אנשים שעבורם יום של כלכלת נוזלים בלבד הוא זוועה איומה? כנראה שכן, אבל הם לא אנשים סבירים. האדם הסביר בן ה-50 פלוס שיומיים לא אוכל ירקות ועוד יום אחד שותה מים ותה וג'לי ומיץ תפוזים ותפוחים ומרק עוף שמן ומצויין -לא עושה מזה כזה עניין. הוא לא מתחמק שנתיים מבדיקה שמצילה לו את החיים בגלל שטויות והבלים.
כבר שלוש שנים שאני נוסע במכונית הנוכחית. רכשנו אותה באפריל 21 ואני שבע רצון ממנה. רכב אמין, נוח, חסכוני, מהיר, צנוע. גם לפני זה היתה לי מכונית תקופה די ארוכה של כמה שנים, ופה ושם אני מוצא את עצמי קצת מתגעגע אליה. היא היתה, בבירור, פחות טובה מהנוכחית. פחות מהירה ופחות משוכללת. אבל אני מוצא, לפעמים, שהיא עשתה לי הרבה פחות בעיות. הדוגמה הטובה ביותר קשורה ללחץ האויר בגלגלים. באוטו החדש, כל רגע כמעט יש התראת לחץ אויר נמוך בגלגלים. זו חתיכת כאב ראש. להיכנס לתחנה, לכוון את הלחץ, להסיר את המכסה, לרכון מטה כדי לנפח, לקום ולהתנער, לגעת בטעות בחולצה ולגלות שהיא מוכתמת בכתמי פיח שחורים שנתנו בה האצבעות. באמת פעולה מאוסה. אני מבין שהיא נחוצה, זה לא בטוח לנסוע עם צמיגים שחסר בהם אויר, אבל היא מאוסה עלי. ותוך כדי עצבים אני תמיד נזכר בערגה שיש עמה גם כעס, שבאוטו הקודם, האקס המיתולוגי, אף פעם לא היו לי בעיות כאלה של ירידת לחץ אויר. זה קשור אולי לכובד? למבנה? אוף! ורק אחרי כמה וכמה אירועים כאלה, הבנתי שהאוטו הקודם לא היה יותר טוב וצמיגיו לא היו יותר איתנים. פשוט לא היה בו חיישן המתריע על ירידת לחץ אויר בגלגלים.
גילוי מוקדם הוא מתנה. פשוט מתנה. יש בידי הרפואה את היכולת להגן על האדם מפני משפחה שלמה של מחלות סרטניות במערכת העיכול וזאת באמצעות פעולות די פשוטות. להיבדק ולקחת חלק בבדיקות הניסוי לאיתור דם סמוי בצואה. לכו על זה. ממש עכשיו. ממש מחר בבוקר. בדיקה פשוטה תביא לכך שהבעיות שלכם יהיו רק לחץ אויר נמוך בצמיגים.
