כותב אליכם אדם שעבר מהפך בחייו. איני יודע אם השגחתם בזה בחודשים האחרונים, אבל אני אינני אותו אדם. זה דרמטי הרבה יותר מכפי שניתן לתאר, וזה לא קשור להרגלי אכילה, תפיסות פוליטיות, אמונות ודעות, מצב כלכלי, או סטטוס בריאותי. ביום אחד של אמצע מרץ 20:26 עברתי ממכשיר Galaxy מבוסס Android למכשיר iPhone מדגם חדש ונאה.
אני יכול לחסוך לכם את המעבר לסוף הקטע ולספר לכם שלא תמצאו שם מסקנה מהדהדת או שורה תחתונה של המלצה חד משמעית. אין כזו. בכלל. לא על טכנולוגיה ומותגים באתי לדבר אלא על האדם הנזקק להם. על בעיותיו וחולשותיו, הרגליו ואופיו.
אני זוכר את סבתא שלי וסבא שלי עומדים במטבח בערב פסח וטוחנים דגים ושורש חוזרת וסלק במטחנה ידנית עם מנועלה. מאלה שהיו מחוברות אל שפת השיש באמצעות בריח בורג שמחזק אותם מלמטה. יום אחד הוא חרפה הוחלפה המטחנה במכונה חשמלית. היא הייתה חדשה ויפה ונוחה קיצרה את התהליך בשלושת רבעי הזמן ומ 90% מהכוח. סבתא שלי נהנתה ממנה מאוד ורק על דבר אחד היו לה טענות: אי אפשר אחורה. במכינה הידנית כשמסובבים את המנועלה לצד הנגדי, תנועת הגליל מתהפכת והוא פולט החוצה את מה שהוכנס לתוכו. אבל סבתא, אמרנו לה. יש כאן כפתור שעושה בדיוק את זה! כן, היא אמרה. אבל צריך לחפש אותו וללחוץ עליו. שמה פשוט מסובבים לצד השני. גם אז הבנתי על מה היא מדברת, אבל היום, כעבור 40 שנה, אני מבין אותה ממש הרבה הרבה יותר טוב: ללחוץ על כפתור זה יותר חכם, והרבה יותר יפה, ואולי גם יותר נכון! אבל אנחנו לא מחפשים נכון, אנחנו מחפשים פשוט. והנה עוד מילת מפתח שאנחנו מחפשים אנחנו מחפשים נוח. אני נזכר במכונת הטחינה שלה עשרות פעמים ביום בחודשיים האחרונים. זה קורה לי בכל פעם שבוהן ימין שלי מחפשת, באמצעות הזיכרון השרירי שאין חזק ממנו, את כפתור הפלא האנדרואידי המושלם והגיוני backלאחור. פרס נובל מיידי למי שהגה אותו. כל מי שמחזיק במכשיר מבוסס Galaxy מנהל חיים של רצוא ושוב. קדימה ואחורה. פעולה והיפוכה. אין דבר כזה להיתקע. פשוט חוזרים לאחור ומתקנים. וזה כל כך פשוט! עד שאני יכול לדמוע מגעגועים אל הכפתור הזה בשעה שאני מחזיק ביד את היפה בשכיות החמדה, הנאוה בכל בנות העיר, מקדש האסתטיקה וחוכמת המעשה, ה-iPhone 17 החדש שלי.
הוא באמת כל כך יפה. הוא באמת כל כך הדור וכל כך חכם! אין יום שאני לא מגלה עוד עומק חכמה ועוד מחשבה ושל הוד והדר אבל אני- אני את הבק שלי אני מבקש. תנו לי כפתור חזרה ואניע תבל כולה. אבל קובי! אומרים לי חסידי Apple הנה יש כאן חץ ואתה חוזר למסך הקודם! הנה כאן מימין! לא, סליחה, משמאל! לא, אתה בתוך אתר, צא ממנו, לא, רגע: אתה בתוך תמונה, תקטין אותה, ואז הנה! חץ!
יאללה יאללה, אני אומר להם. פעם היה כאן בכיס משהו הרבה פחות יפה והרבה פחות מתוחכם. באמת. והמצלמה שלו, לעומת המצלמה שלי עכשיו הייתה צלמניה עם אקורדיון כזה, בשחור לבן, ושוליים שרופים. אבל כשרצית ללכת אחורה – פשוט הלכת אחורה. וכשרצית להעביר תמונות למחשב, כן כן, תמונות לא מושלמות, קצת מגורענות ועם הרבה פחות עומק, אבל תמונות – היית פשוט מעביר אותן. עם כבל מעפן או אפילו דיסק און קי. ולא היית צריך לעבור דרך איזו מפלצת עננית שבה כל שתי דקות צריך לקנות מקום. מקום בענן. כמו מקום בגן עדן. והדרך היחידה כמעט לקיים איזו שהיא התממשות בין המכשיר לבין כל מכשיר אחר שאינו חלק מהמשפחה הספציפית שלו, היא רק באישור הורים ומעורבותם. כמו ילד שמבקש רשות ללכת אחרי בית ספר לחבר.
ואולי, אולי זה בכלל סיפור של סולם ערכים. תסתכלו סביב על כל מי שהולכת בנעלי עקב גבוהות. על כל מי שענוב בעניבה ביום קיץ. זה לא נוח. אבל נוחות זה לא הכל בחיים! סוכם שלא מופיעים בבית המשפט ללא עניבה גם אם זה לא נוח. סוכם שעקב גבוה מייפה את הרגל. נוחות היא לא הכל בחיים. זה מה שהאייפון בא ללמד.
גם לא עצמאות. גם לא שליטה על עצמך ועל פעולותיך. עמוד שלם של אפליקציות במכשיר החדש והיפה שלי מיועד לאפליקציות שנועדו לנהל את חיי. בפעם הראשונה שניסיתי להפעיל שעון מעורר הופניתי לאפליקציית בריאות ול״ניהול שינה״. מרוב בהלה כמעט שמטתי את המכשיר מידיי. טוב שאין ניטור עוצמת נחירות ותדירות השתנות, אמרתי לעצמי. כעבור שבוע גיליתי שברור שיש! צריך רק לדעת לחפש.
לאט לאט אני הולך ונרגע. הולך ומבין שאולי זו תכנית כל העניין: לבטל את הקלות. את הנסיגה, את הנמנעות. קדימה הוא אומר, קדימה. גם אם קשה. גם אם מסובך. העיקר שיהיה חכם. ומאתגר. ויפה. יפה. העיקר שיהיה יפה. נוח זה למכוערים.
