צריך לומר את האמת: כל הבעיות הן בגלל ההתחלות והסופים. העובדה שהבית הזה נראה ונשמע חלק מהזמן כמו הסתערות של יחידת ימ"מ על מעבדה לייצור אמל"ח, בצעקות קרב ואיומים היא לא בגלל שהבית גדול ולא בגלל שהדלתות סגורות. זה קורה רק בגלל הנטייה האנושית המעצבנת לדבר במנגינה: תחילת המשפט בקול נמוך, ואז זה מתגבר – ושוב שוקע בסוף המשפט.
כיון שכך, כשאדם יושב לו בחדרו ועוסק במלאכה יצירתית של צפייה בסדרה או עיון בטוויטר ומחלק אחר של הבית זוגתו צועקת לו משהו, משהו חשוב, והוא, המסור ומעורב כל כך, רוצה בהחלט לדעת במה מדובר ולכן עוצר את הצפייה באמצעות מכה קלה במקש הרווח וכורה אוזנו – הוא לא שומע את כל המשפט. הוא שומע רק "….שזאת בעיה גדולה והם לא……". וכאן הוא שואל את עצמו את השאלה המתבקשת והיא: מה תחילתו, לעזאזל, של המשפט, לעזאזל. האם זהו פרופ' נשר שאומר שזאת בעיה גדולה והם לא יאשרו את התרופה, ועל כן עליו להתכונן למוות הקרב והבלתי נמנע או שמא תחילתו של המשפט היא "אני חושבת שזאת בעיה גדולה והם לא יסכימו לשנות את ההזמנה לשבע וחצי" ואז הוא ייאלץ לדבוק בתכנית המקורית ולהגיע למסעדה ב8, שזו, יש לומר, בעיה קטנה מאוד שגם לא שווה את עצירת הצפייה; על כן הוא מטה ראשו לעבר הדלת וצועק: "מה?" ובתגובה הוא שומע שוב את ההודעה, והפעם בהטעמה: "שזאת, בעיה, גדולה, והם לא ……"
וכאן בדיוק מגיע שלב ההתפרקות. ה0-100 הגברי הוא כידוע מן המהירים בתבל וגורם ההאצה העיקרי שלו היא תחושתו הקיומית של הזכר שמישהו מתעלם מצורך בסיסי שלו. הפעם, הצורך הבסיסי הוא לשמוע את תחילתו של המשפט. תחילתו. תחילתו. את האמצע שמעתי גם קודם. מה את חוזרת עליו מה. מהההההההה! אני משתגע! "מההתחלה!" הוא צורח, "מההתחלה!" וכיון שהמשפט האחרון שנאמר היה "שזאת בעיה גדולה" ותו לא, מסיקה הגברת, שהיגיון צרוף היה תמיד מרכיב מרכזי באישיותה, שעליה לחזור עליו מההתחלה, ועל כן היא שבה וצועקת בהטעמה ובקצת כעס, יש לומר, את אותו המשפט מההתחלה: "שזאאאאת, בעיייייה, גדולההההה". ובחדר ההוא, ליד המחשב, איש אחד באמצע שנותיו נוטל אולר שמונח שם במגירה ותוקע אל תוך ליבו בזעם ובתסכול אינסופיים וכבר לא באמת משנה אם היה זה אכן פרופ' נשר או שמא נופר מהמסעדה.
המקרה הזה הוא אכן מקרה קיצוני מעט, אבל הבית הזה מתנהל בצעקות איומות. לא מדובר על מריבות, חס וחלילה, או על עימותים רחמנא ליצלן. שיח. תקשורת בסיסית. בית מעט גדול, קירות ישנים ועל כן עבים, התחלות וסופים של משפטים בהנמכת קול. כל אלה – ומקלחת.
אנשים במקלחת משולים לבני נוער מחוץ למקלחת. הם לא שומעים קריאות מן החוץ כיון שבאוזניהם תחובות אוזניות בעלות מערכת סינון רעשים ומעטפת אטומה המספקת ליצור המחוצ'קן הגנה מכל מה שאיננו הוא עצמה. גם מקלחת, בכל גיל היא רעם שאון המים וקול זמרתו המזדייפת של המתקלח. זהו זה. אשר על כן, אין תועלת בצעקות הנשנות שוב ושוב, כי גם אם הדברים יישמעו, הם יישמעו כהד מרוחק וחסר תוכן. מה שכן – הם יגרמו למתקלח לסגור את הברז בעודו מסובן, לכרות אוזנו בזעף רק כדי לשמוע "….שזאת בעיה גדולה…" לעבור את כל התהליך ולפתוח שוב את הברז. כיון שהמערכת בביתו מיושנת מעט, חידוש זרם אחרי הפסקה פתאומית גורם להאצת חימום המים ואז הוא לא יצטרך לדקור את ליבו. המים הרותחים יעשו כבר את העבודה
צריך לומר בהגינות שכל המתואר לעיל רלוונטי לעשרה אחוז ממקרי השיח הביתי. בתשעים אחוז מהמקרים הוא לא מקבל תשובה ואז הוא שב וצועק, יותר בקול: "מה?" או: "מהההה!?" ואז אחרי 6 פעמים הוא שומע, בבירור, את התשובה: "מי מדבר אליך! אני מנסה להשאיר פה הודעה!" ואז, בקול נמוך יותר, "אי אפשר להשאיר הודעות בבית הזה". שלא לדבר על מקרים בהם הוא זה שמנסה להשאיר הודעה קולית ואזי אבוי לנפשו ולנשמתו של מי שמעז לנשום או לחשוב בסביבה, שלא לומר לכחכח או להשתעל.
אין. הבית הזה מתנהל בצעקות איומות. זה חייב להיפסק. אי אפשר לחיות כך, חייבים למצוא דרך, טכנולוגית, מדיטטיבית, משהו. האמת שאני נחוש להתקדם בכך ופועל בכיוון. עוד אין בידי פתרון מוחלט, אבל לגבי סוגה אחת של צעקות כבר יש בידי הישג. השיח שלי עם הדיירת הנוספת בבית, שהיא אשה בת 17.5 כבר לא נראה כפי שהיה. הוא עדיין מתנהל בצעקות רמות, אני עדיין לא שומע מילה וחצי מילה, אבל אני לא נותן לו להתמשך ולהסלים, אלא קוטע אותו באמצעות טקסט פלאים סגולי שגורם לדיאלוג להיקטע ולצעקות לשקוע. ניסיתי אותו פעם והוא עבד באופן מושלם ומאז אני דבק בו.
והוא הולך ככה:
"ארבע חמש שמונה אפס אפס שבע אפס אחד שלוש תשע שלום שמונה אפס אפס אפס ארבע! תוקף: אפס שש עשרים ושש! שלוש ספרות: תשע תשע חמש!"
נסו את זה ותראו ישועות, האמינו לי. ואל תנסו את המספר לעיל, נבלות. זה לא המספר האמיתי וגם ככה המסגרת מפוצצת. חודש של תחפושות.
