המצאתי תפילה.
היא לא ממש תפילה, יותר תחינה כזו שאני נוטה לומר אותה בהתכוונות גדולה ובתחנונים, אבל בשקט בשקט. בתוך ראשי. זה קורה כאשר אני שוהה במטבח ובמרחק מה ממני שוהה בתי, אשה בת 20 החולקת איתי את אותו מטבח. היא עוסקת שם בענייניה, אני מחשב את קיצי מול המקרר וברגע ההוא אני נושא את התחינה: ריבונו של עולם, בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, אבי כל האבות, מגן הקשישים והדואג לכבוד האדם,עשה בחסדך ובכוחך הגדול שהטלפון לא יתחיל לשיר פתאום מהכיס. עשה שלא אתבזה בתנועות גמלוניות ולא רלוונטיות בנסיונות להשתיק אותו. עשה שהיא לא תגיד: אבא די! עשה שהיא לא תגיד: אבא! עשה שהיא לא תשתוק ותתן מבט. עשה למען כל האבות. עשה למען כל החמישים פלוס. עשה טאטע עשה.
זאת התפילה, והיא מאוד רלוונטית. אין אני זקן כלל ועיקר. ילד בן חמישים וקצת שרואה את עצמו כנער מתבגר אבל הסביבה מרגילה אותו לחוויית ההסתגלות לשלב הביניים הקשה מכולם: המעבר מצעירות לבגרות. זה שעדיין לא קשור לזקנה. היא תבוא רק אחר כך. במעבר הבא. אני לא יודע אם בני החמישים וקצת הם מבוגרים. דבר אחד בטוח: הם לא צעירים. או, כמו שבני חמישים פלוס אומרים את זה: צעירים הם לא. אלף סימנים לעניין: השימוש במטבעות לשון מיושנות מעט, שהן עדיין שימושיות אבל כבר לא אצל צעירים ("מתחת לכל ביקורת", "כפי הנראה"), אובדן הסבלנות לשורת דברים לא עקרוניים בעליל כדוגמת משחק באוכל, איחורים, נהגים נחפזים, שגיאות לשון ועוד הרבה הרבה רגעים קטנים ותגובות קולניות שבאו כדי לומר: האיש הזה אמנם מגניב וקליל, אבל הוא, כבר עבר להשתמש בכנף הכריכה האחורית כסימניה, מה שנקרא. רוב הספר כבר מאחוריו.
ויש, כמובן, את הטכנולוגיה, ימח שמה. המוסיקה הבוקעת מהכיס היא רק המבשר הראשוני. בעקבותיה יבואו שיחות הווידאו הלא רצוניות. ההכרזה על שיחות ועידה בקבוצות גדולות וגרוע מכך: ההצטרפות המודעת לשיחות כאלה שנוצרו מהכיס של חבר אחר בקבוצה שכבר ידע כמה קולונוסקופיות; האותיות המוגדלות קמעא, המעבר האיטי מאפליקציה לאפליקציה והלחץ הקל שמתלווה לכל פעולה טריוויאלית בסלולרי כשיש צעירים בסביבה (וכן, אני יודע. גם השימוש ב"סלולרי" וב"צעירים"). ומדבקות. מלא מלא מדבקות. שבת שלום וחג שמח וצום מועיל וסנובים גודום ופרחים. ים של פרחים ושא-לוהים יפנק אותך וטפו טפו טפו. אה, ושיחות טלפון כמובן. שיחות ממש. כלומר, אינטראקציה שכוללת בתוכה "הלו".
אני חייב אחת ולתמיד להבין את זה: למה זה קורה לי? אני חיה טכנולוגית די מפותחת. מדובר ביהודי המרוחק פחות משלושים שנה מגיל תוחלת החיים הממוצעת בישראל ועדיין יודע להעלות בעצמו סרטון ויראלי לטיקטוק, משלב התסריט ועד לאחרון ההאשטגים. אני לא פראייר. אז למה כעשרים פעם ביום בוקע קול מתוך הכיס שלי, ובדרך כלל זה הקול שלי עצמי? למה חלק גדול מזמני הפנוי מוקדש להסברים על כך ששיחת הוידאו היתה "טעות, כמובן", כשהכמובן בא להדגיש את צעירותי בת הנצח, אך לא מסביר למה זה קורה בפעם השלישית השנה עם אותו אדם? ובעיקר: איך יכול להיות שהטעויות הפשוטות והצפויות האלה, שנגרמות אך ורק בגלל חיכוך של פני המכשיר עם ירך האדם המהלך, לא קורות למכשפה הזו שעומדת איתי במטבח ולכל שאר חבריה הצעירים הדוחים?
וככל שאני מהרהר בזה אני מגיע ליותר ויותר תשובות, האחת מדוייקת מחברתה. קודם כל – מדובר באנשים ללא כיסים. כיסים הם אביזר לא צעיר. איפה הם מאחסנים את הטלפון? ביד. כל הזמן ביד. לא בדקתי את כולם, אבל במקרה הפרטי שלי המכשיר נמצא פיסית כל הזמן ביד שלה. או מולה. תשובה אפשרית נוספת קשורה לאוזניות, אותו אביזר מטריד שנועד כדי להפוך את היצורים המחוצ'קנים לעוד יותר זומבים ממה שהם ממילא ולנתק אותם מן העולם. כלומר, יכול להיות שתארע טעות כלשהו והמכשיר יתחיל להשמיע את אלאור צברי פתאום, אבל זה יקרה באזור המואפל שבין האירפודס לבין המוח המנומנם כך שהסביבה לא תדע על כך מאומה. גם זה די נכון, אבל הנה התשובה השלישית והאמיתית והמדוייקת מכולן: זה קורה גם להם. וזה קורה להם גם כשהם בלי אוזניות. הטלפון נעור ומשמיע קולות וברקים ומפריע לכל הסביבה. אבל הם צעירים ולצעירים זה מותר. לצעירים הכל מותר כי שום דבר לא מלמד על כלום. כשהבת שלה לא מצליחה להיזכר בשם של שיר ומכה באצבע ואומרת נו…נו… זה מגניב ונחמד. כשאני, לעומת זאת, מדקלם בעל פה שלושה בתים ומתבלבל בטעות בשורה אחת בפזמון זה כבר חרדת אלצהיימר ומבטים ופאדיחה ו"אבא די".
זה כל הסיפור. האמינו לי. ונס, פשוט נס שבדיוק התחיל השיר להישמע מתוך הכיס וכך למדתי שהשורה בפזמון היא "כמו יום אביב בהיר – סימן שאתה צעיר " ולא "כמו תל אביב העיר". זהו, זכרתי משהו עם אביב.
