זה סיפורו של פלייליסט. רשימת השמעה. העוסקים במוזיקה חיים היטב את הכוח שלה ואת אפקט החוויה שלה. אבל בסיפור הזה שלי היא הרבה יותר מאפקט חווייתי. היא סיפור חיים. בימים אלה התחלנו להיערך, משפחתי המורחבת ואנוכי לחגיגות ה-80 של אבי שליט״א. המשפחה די יצירתית כך שאין בעיה לארגן מסיבות מושקעות, אבל 80 זה חתיכת גיל והכל כבר נעשה. גם לו, גם לאמא גם לשניהם כזוג. כבר היה חידון על ביטויים שלו ומשחקי AI על מקומות שלו ושירים בחרוזים ובאקרוסטיכון והצגות של הנכדים והוצאו ספרים ונכתבו מאמרים תורניים ואפילו טיול היה אל מחוזות ילדותו המרוחקים 20 מטר בערך מהמקום שבו נערכה המסיבה. אז מה עושים?
ואז באה אחותי ואמרה: רגע, ומה עם השירים שלו? כאן צריך לומר שאבי אינו נחום היימן וגם לא יוחנן זראי. אבל כשהיא אמרה ״השירים שלו״ הזדקפו לכולנו האוזניים. כי פתאום שמנו לב, כולנו, שאלה לא שירים שהוא יצר ואפילו לא שירים שהוא אוהב. אלה שירים ״שלו״. רשימת ההשמעה האישית של האיש הזה, שהפכה להיות פס הקול של חיי משפחה שלמה. אבא שלי הוא איש שר. לא צמוד לפטיפון או לרדיו ולא רץ לקנות תקליטים, אבל כשהוא יושב על שיר הוא יושב עליו. ופשוט שר אותו. לעצמו. שוב ושוב. שנים. ותוך שנייה היינו כולנו בעניין והתחלנו לחגוג את זה. פתאום אמר אחי: ״שושנת יעקב של חסידי מודז׳יץ״ וכולם אמרו: כן כן. פתאום אמרה אחותי: ״ונשגב ה׳ לבדו במנגינה הישנה״, וכולם הנהנו ואמרו: נו, בטח בטח. פתאום קפץ אחי ואמר: ״בג׳ומלאן חי משיח הזקן״ מסאלח שבתי וכולנו התחלנו לזמזם: ״כמה בנים יוליד, אולי פי חמישה אולי פי מאה״.
וזו הפכה להיות שיחת מעגל זיכרונות של אנשים באמצע חייהם ברמות התקרחות ודיאטה משתנות, שיושבים בעיניים נוצצות ומעלים פיסות ילדות ומרגע לרגע עוברים תהליך התיילדות וממש מתכדרים לאיטם לתנוחות תינוק נתון בידי אביו, ראשו מוטל על כתפו, והוא מטייל איתו בבית כדי להרגיע את בכיו, מנדנד אותו באיטיות ותוך כדי כך מזמזם שיר ישן ישן, שגם ברגע זה כשהוא מתנגן לי בראש, אני מחייך על כורחי ובעוד שנייה נרדם.
אני הגדול, ופתאום נזכרתי במשהו ואמרתי: הי, הי, ״יא סלאם עליכום בוא תגיד שלום״, שיר הנושא כמעט של תהליך השלום עם מצרים בסוף שנות ה-70. ואף אחד לא ידע על מה מדובר כי הם זאטוטים צעירים, ושמנו לב שאנחנו בעצם גם במסע היסטורי, שזהו פס הקול של תקופה. שיש בו שינויים וקפיצות ואיזכורים וציוני דרך. אחותי אמרה: ״מסתובב ושר״. איכשהו, אל תוך הרשימה החסידית והיהודית הצליחו להשתחל כמה נציגים ישראלים, כמו ״מסתובב ושר״ היפה והמלנכולי מעט של גרי אקשטיין בביצוע אריק סיני משנת 1980, שהמילים שלו בעצם מספרות את כל הסיפור של כל המסתובבים ושרים:
מסתובב ושר
את קירות הבית
מסתובב ושר
את הזמן ההוא
ונכנסתי לזה, כפי שניתן לצפות, עד מעל האוזניים. הוטל עלי לייצר מחרוזת וכל הצאצאים ישירו אותה במקהלה. כבר כמה ימים שאני עסוק ביצירה הזו, מחבר בין השירים ובין המקצבים כשתוך כדי זה הם מתנגנים בי. פיסות חיים ופיסות ילדות ותמונות וריחות ואהבות ואביסל שנאות ואני משתאה אל מול כוחה הלופת של המוסיקה, אבל אני נפעם מאוד גם מעוד משהו: הו, עד כמה האיש הזה, שיהיה בריא, חי בתוכי. הו, כמה הוא לימד אותי. כמה חלקים ממני הם בעצם הוא. סליחה על הפקעת שטח ציבורי לטובת התהדרות אישית, אבל לאבא שלי יש סולם. הוא גאון של ממש היהודי הזה. תלמיד חכם וצדיק וחכם ומצחיק וסקרן כפייתי צמא דעת שיודע כל. האיש מעודו לא עזב את הארץ אבל כשמי מצאצאיו הנהנתנים נוסע לחו״ל הוא נותן הסברים על ברצלונה וסיציליה כאילו היה שם עשרות פעמים, הכל תוצאה של קריאה (בספרים. האינטרנט מוגן ומסונן ומשמש לפרוייקט התורני ״אוצר החכמה״, ביטוח לאומי ותוצאות בדיקות מעבדה). הוא לימד אותי לאהוב מוסיקה ולשנוא זיופים מכל סוג, נטע בי אהבת דעת ואנשי דעת, שתל בי דעות מקוריות ומרדניות שאני מתקשה להשתחרר מהן והעמיד מסד איתן של עקרונות חשיבה ואמונות ודעות. אני מוצא את עצמי אוהב דברים שהוא אוהב ובעיקר ההיפך, כמובן. כל מיני עקרונות עתיקים שלו (חלקם מקורם בנטיית אישית לחלוטין) מצליחים להשתחל לי אל כל חלק בחיים כמעט. ובדיחות. ושנינות. ושירים. ודברי תורה, כמובן. אני לא איזה למדן גדול אבל כל המעט שאני יודע הוא ממנו.
איזו מתנה זו, אב שהוא מורה. ואיזו מתנה זו שיש רשימה של שירים שאוהבים כי אבא לימד לאהוב. ואיזו מתנה זו, אבא שזוכה לגבורות מוקף באהבת צאצאיו ובהערכתם. ואיזה כיף זה ליתן לכל זה פומבי ולברך אותך מול כל העולם: מזל טוב אבא. אל תפסיק לשיר.
