בימים אלה של סוכה ולולב ושמחת בית השואבה, אני מבקש להתנצל מעומק הלב. הן אנו עדיין בעיצומם של ימי תשרי המזככים והמטהרים מהם אנו עתידים לצאת טובים וסובלניים יותר, על כן עלי לבקש סליחה.
הנמען הוא מישהו שאין לי מושג איך קוראים לו, אולי סרז' או אלאן, לא זוכר בדיוק. יש לו כיפה וזקן קטן, יש לו בני דודים בנתניה, כנראה, יש לו חנות למוצרי מזון כשרים באחת מערי דרום צרפת, לא משנה עכשיו בדיוק איזו, ויש לו פרצוף חמוץ. כבר שבועות ארוכים שאני נושא אותו עימי, את הפרצוף. מאז ביקרתי שם, בעירו, ונכנסתי לחנותו עם פרצוף של "עם ישראל חי" והוא קיבל אותי בקור מקפיא ורק זרק מחירים בחוסר חשק ובנימה עייפה, כמי שעושה טובה. ואני, אני מה בסך הכל ביקשתי? כסף? לא. את החיבוק הדומע של שני אחים יהודים, בני עם הנצח, שנפגשים באיזה חור אירופאי ונופלים איש על צוואר רעהו בגעגועים ומלחשים שמע ישראל. לתומי האמנתי שכל מה שהסרז', הגולה האומלל חפץ בו הוא שפתאום ייכנס בוקר אחד לחנותו יהודי מירושלם, גאה ודובר עברית, יגיד לו "שלום עליכם", יביא לו פריסת שלום מעיר הקודש והמקדש וייכנס איתו לשיחה במהלכה התייר ישאל שאלות והוא מצידו ישיב בחיוך ובאהבה יספק לו אינפורמציה תיירותית מקיפה משל היה לשכת המודיעין המחוזית של חבל פרובנס. והנה – לא ולא. הוא אפילו לא מחייך אלי. בקושי מסתכל עלי. רק נכנס לקוח מקומי – ומייד הוא מקבל אותו במאור פנים ומשוחח איתו בהתלהבות בשפת המקום המעצבנת מאין כמותה. ואני – אויר. נאדה. כאילו אין שם איש.
מאז אני לא סובל אותו. ודרכו אני מתעב גם את כל סביבתו ובני עמו. וכמנהג היהודים כבר בניתי לי בניין של עלבון שמכליל את כל ההם והאלה וההללו ומכתים עדות ותפוצות וקבוצות ואל תשאלו מה לא. ובימים האלה, של שלהי חג הסוכות היפה הזה, אני מבקש להתנצל בפניו, כאמור ולבקש את סליחתו. הוא עדיין אנטיפט בלתי נסבל, אבל אני לפחות מבין אותו. כי אם יש דבר אחד, חוץ משירים שמחים ודברי תורה ערבים ומצוות נעימות שהחג הזה מלמד אותי – זה שתיירים הם דבר בלתי נסבל.
אני חושב שכבר שיתפתי בעבר את הקוראים בעובדה שאני גר במרכז ירושלים ובתקופת החגים מופקע כל אזור המגורים שלנו לטובת תיירות אורתודוכסית מכל רחבי תבל, במיוחד מארצות הברית. זה מאוד מקיף ומאוד צפוף ובעיקר – מפקיע לגמרי את השכונה ואת אזור המגורים מידי בעליו לטובת התיירים והאורחים. אנו מסתובבים כאן כגולים בעירנו ובשכונתנו. ומה שיותר חמור, שלהבדיל מהמקומי הצרפתי שנתקל בתייר ישראלי בודד המחפש מעט אהבה, כאן יש לנו עסק עם מסה אדירה ובעלת עוצמה שבאה בתודעת בעל-בית ולא רק מנדנדת ותופסת חניה ומרוקנת מדפים, אלא ממש משתלטת. גם כך סובלות שכונות מרכז ירושלים כבר זמן רב מאמריקניזציה שמוצאת את ביטויה בעיקר בשפה. יש בשכונתנו חנות לממכר כריכי בייגל שבה כמעט אינך יכול להזמין בעברית. כבר למדתי להשתמש בSESAME ובGARLIC וזה מה שאני מזמן תמיד, למרות שאני אוהב בייגל פרג, אבל איך לעזאזל אומרים פרג? The one with the little black points?. בימים האלה זה נהיה פי מאה יותר נורא.
וזה לי כבר כמה שנים שבתוך הבלגאן והמיאוס הזה אני עומד ולוחש לעצמי: עולי רגל, עולי רגל. ולמרות שהשכבה הבאה לכאן בחגים היא מאוד מסויימת ומאוד מסודרת, עדיין היא מורכבת מיהודים טובים ונעימים שבאים לחגוג את החג הזה בארץ, סמוך למקום אליו נשאו עיניים כל השנה והגיעו פיסית בחגי ישראל אבות אבותינו, המה ומשפחותיהם וכשאני רואה אותם משתלטים על הרחוב וצובעים אותו בצבע מעט אחר משהוא רגיל, אני מתאמץ ומצליח לראות בהם את בבואת עולי הרגלים של אז. את "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". את ההמונים שבאים ושוטפים את ירושלים בכל חג ומועד, כחלק מהציווי והמנהג לעלות לירושלים ולבית המקדש בשלושת הרגלים, ועושים בה כבתוך שלהם, כי היא באמת שלהם. ואני מבין בו זמנית שני דברים. האחד, זה שכנראה גם בתקופת המקדש, עם כל הקדושה והנבואה והתרוממות הרוח והחוויות האקסטטיות – תושבי ירושלים הקבועים כנראה לא ממש סבלו את האורחים הבאים מבחוץ, והשני – שהסיפור הזה, של להיות חלק מ"עם ישראל" ולחוש רגשי אחווה אל כל יהודי באשר הוא, זה חתיכת פרוייקט. לא כל כך פשוט, כנראה. וזה שאנחנו מגלגלים אותו על הלשון בטבעיות וכבר הפכנו אותו לסיסמה לא אומר שזה דבר פשוט. לא ולא. צריך ממש לעבוד על זה.
והשנה, בעוד אני עומד ועוקב אחר המוני חוטפי החנייה ומרוקני המדפים ומחנך את עצמי להירגע ולחשוב חיובי ולאהוב כל יהודי באשר הוא – שמעתי פתאום פירוש אחד שהוא כל כך יפה עד שאני ממש חייב להעניק לכם אותו כאן ועכשיו.
אחד הפסוקים היפים ביותר במגילת שיר השירים הוא: "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב" הוא מדבר על צעדים בנעליים אבל חז"ל דרשו אותו לתיאור שבחם של עולי הרגלים. מה יפים צעדיהם ונעליהם של עולי הרגלים. מה עניין נעליים לכאן? וכך פירש הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, מגדולי הרבנים והפוסקים במאה הקודמת, שגם הוא גר בשכונה ההיא שתיארתי קודם: עולה לה משפחה יהודית לרגל, מרחוק. מותירה בית ומשק ועסק וחיים ועולה לירושלים. וכל הדרך דאגות וצעקות ועצבים וגם קצת תהייה על עצם העלייה ועל הנזקים שיכולים להיגרם לעסק מהחופשה הזו שנכפתה פתאום. ואז מגיעים להר הבית וחולצים את הנעליים, כי להר הבית אסור היה להיכנס בנעליים ומגיעים אל הדבר עצמו, אל בית המקדש, אל השירים והתפילות, עבודת הקורבנות, הקדושה והדבקות. וכאן כבר לא דואגים ולא תוהים. זו כבר לא הדרך. זה היעד עצמו. אבל הקב"ה אומר לנו: אני אוהב דווקא את החלק שעם הנעליים. את החלק הראשון שאינו שיא הקדושה אלא הטרחה והדרך והעמידה בניסיון וההחלטה להמשיך ולעלות ולא ליפול. זו לא חוכמה, הוא אומר, להיות דבוק בי ובאמונתי ברגליים יחפות ובבית המקדש. החוכמה היא להכניס אותי אל חיי המעשה ושם לשלם מחירים. על כן – מה יפו פעמייך בנעלים. דווקא בנעלים.
תודו שזה פירוש מתוק. והוא גורם לי להתייחס ביתר סובלנות אל כל אלפי העולים האופפים אותי כאן, הם ונעלי מותגיהם ועקבי סטילטוהם. ושוב סליחה מסרז' או איך שלא קוראים לו. ובוא, תעלה כבר לארץ, באמת. מה יש ליהודי לחפש בקאן. הם כל כך לא נחמדים שם.
