בהתחלה זה נראה כמו גוש שחור מדובלל. אצבעות מחופות בכפפת גומי מחטטות בו, מחפשות אחרי אוצר נעלם. אחר כך התבהרה קצת התמונה והתרחקה. עכשיו ראו כולם בבירור את סדאם חוסיין כשהוא מגודל זקן ושיער פרא, פנס פולשני צובע את לועו בכתום עמוק.
אבל אז התרחקו חיילי הוד נשיאותו, והאיש עם הזקן נראה לבדו, עצוב כמו מי שמביט איך ביתו נהרס בשיטפון, מביט שמאלה בעיניים עמוקות וחודרות. פתאום הוא הרים יד יגעה ועשה מה שיהודים טובים עושים בשעה שהם עם עצמם: הוא חפן את זקנו, מהצד, כמו סבא שלי, וליטף אותו לאט, נגד כיוון המבט. הוא בעצם גונן עליו, כאילו הוא היה ליבו. הוא החזיק בו ונאחז בו, שיחק בו ואהב אותו, כמו ילד שקיבל דובי חדש.
ברגע ההוא התאחדה האנושות כולה, מבומביי ועד קרית אתא, מטקסס ועד פורט סעיד בים של חיבה ורחמים לרוצח הילדים ואנס הקטינות שהדיר שינה מעיני מיליונים בעולם כולו. לשבריר של שניה היה האיש המזוקן בצד הטוב, והבריונים הקירחים שפלו את כיניו בצד הרע. ג'ורג' דבליו בוש שבישר באותם רגעים לעולם על נצחון הצדק ועליונות הטוב הצליח אמנם להפיק מעיניו הקטנות והמעצבנות את מקסימום האנרגיות החיוביות שהטעינה בהן תקופת הציפייה הארוכה לרגע הזה, אבל הקשיש המטורף במערה בתיכרית שאב אליו באותן דקות יותר לבבות פועמים. הסיבה לכך פשוטה בתכלית: היה לו זקן.
קווצת השיער הגברית הזו, שהעולם הציוויליזציוני עסוק כבר אלף שנה במאבק חסר פשרות בצמיחתה, הצליחה להפוך את הקלסתר המוכר ביותר בעולם למשהו אחר לחלוטין. אין כמו פניו של סדאם כדי להוכיח את הקשר בין צורה למהות; בין מראה פנים לתדמית וקביעת התייחסות. עיגולי הלחיים, השפם השחור וחריצי הקמטים הפכו להיות סימני ההיכר של השטן. באותה מידה אין כמו הזקן שהצמיח במערה כדי להוכיח כמה מעט שווה אופן השיפוט הזה. סדאם המזוקן הוא איש רציני, מכונס בעצמו ובעל נסיון חיים עשיר. הוא קיבל פנים שאוהבים לאהוב. פתאום הוא נראה מחובר.
מה קרה לו? העיניים נותרו אותן עיניים. עובדה: אך גילחו את זקנו ושוב נגלה לעין סדאם המוכר והמכוער. הזקן, הוא שעשה עבורו את העבודה. הוא עושה את זה עבור רבים כבר הרבה מאוד זמן.
זקן אינו פריט תפאורתני המשנה את מבנה הפנים. זקן הוא מהות. אלו שרגילים לנוכחותו דבר יום ביומו כמוני יודעים ללמוד אותו ולפרש אותו עד אין סוף. אנחנו, אגב, חוגגים בימים אלה ניצחון כפול. אותו סדאם בעל זקן המתמסר לפנסו של האמריקני בכפפות, הוא הוא זה שלפני תריסר, ב91' הארורה, גרם לנו להיות מתוייגים כ"בעלי זקנים" ולהזדקק למאהל פאסיבי הנצמד לפנים באזור הטבור ומעניק הגנה למתחם העליון כולו.
ובכן כמי שמוקף במגרדי זקן, מי כמוני לרטוט מהתרגשות משתקת מול זקן הרודן. זקן הוא שילוב של תכשיט ומשחק, אביזר יוקרה ומוצר חובה, תשמיש קדושה ובגד.
בימים העמומים של ראשית גיל הנעורים, כשהנער התל אביבי הגבוה עומד מול הראי, מפוצץ חצ'קונים ותר אחרי רבע זיף לגילוח, עומד רעהו החרדי הנמוך בפינת בית המדרש, תופס בכוח את השערה הבודדת שהפציע על סנטרו ומנסה נואשות לתחוב אותה לתוך פיו אגב הרהור למדני. מבלי דעת הוא שוגה באותו רגע בחלום מתוק, כאילו כל פרצופו הילדותי מכוסה בזקן עבות וסמיך היורד על פי מידותיו. צבעו שחור ולבן והוא אוחז בו ומשחק בו ואוכל אותו ואוסף אותו ומפזר אותו ומעביר בו אצבעות תלמודיות ומסרק אותו לצדדים עד שהוא מכסה את כל בית חזהו.
קיצורם של דברים, לא מה שנראה לעיני הצופה החילון השבוע נראה לעיני אחיו החרד. החילוני ראה זקן, קפץ ואמר: וואו! הנה רביץ. אני ושכמותי ראיתי איך במחי חודש ללא סכין הפך סדאם לאיש אחר. חתיכת אידיוט. אני במקומו במצב כזה הייתי חותך ישר לברוקלין, שם כובע ונעשה רב של עיראקים. נראה מי היה קולט.
אלא שהזקן המרתק ביותר, מסתבר, שייך דווקא לאלו הנושאים אותו בגאון מבחירה ולא כתוצאה מחיוב דתי או הלכתי. כאלו יש רבים, מסתבר. רובם הגדול מרוכז אמנם בבתי הקברות הממלכתיים של אמא רוסיה מתחת למצבות ענק, אולם גם בין אושיות התרבות שלנו יש לא מעט מהם.
בגדול, מדובר על שלושה טיפוסי זקן עיקריים: טיפוס הרצל, טיפוס מצנע וטיפוס קאצ'ה.
לתיאודור הרצל היה זקן כי צריך היה להיות לו זקן. הוא היה יכול אמנם לפעול ולחיות גם בלי זקן, אלא שאז הוא לא היה חוזה מדינת היהודים אלא ראש דסק החוץ בעיתון וינאי נטול רייטינג ודל תקציב. גם שמאי קפלן ודני מט ואורי אבנרי יכלו לחיות היטב בלי זקן, אלא שאז איש לא היה שומע עליהם מאומה. מסיבה זו, אגב, נשבעתי בליבי לרצוח נפש את עורך מעריב אמנון דנקנר ביום שהוא הוריד את זקנו. הזקן של דנקנר היה מטיפוס הרצל. האיש נולד עם זקן לטנטי שהמתין לבוא זמנו להתגלות. במקרה כזה, הסרת הזקן היא חילול קודש והתערבות במעשה הבריאה.
טיפוס מצנע שייך לאלה שהחלו לגדל זקן כי בחורה כלשהי בעברם אמרה להם שהכי מתאים להם עם זקן. זהו זקן מנותק מהקשרו שיושב בדרך כלל על קלסתר מנותק מהקשרו. מה זקן? למה זקן? מצנע היה נראה בדיוק אותו הדבר גם בלי זקן. כאן באמת מדובר בהרגל ותו לא. בתקופת הבחירות הוא היה מוציא את נשמתי כל יום מחדש כאשר תמונתו היתה מתנוססת בעיתון. כל חרדי מכיר את התחושה החולפת בו כאשר הוא נתקל, מרחוק או בעיתון בדמות עם זקן. מי זה, הוא נדרך. מה כבר קרה. מה חרדי עושה כאן. מצנע, היה מקפיץ את כולנו בצורה כזאת יום יום. היינו קופצים, מתקרבים ורואים: אה, זה מצנע. ונרגעים. כמו מצנע מפוזרים עשרות, במשרדים, במקומות עבודה, בכל מקום. אין בינם לבין הזקן המיתי עליו מדובר כאן ולא כלום.
הטיפוס האחרון הוא זקן קאצ'ה. זקן הפוזה האולטמטיבי השייך לאנשים שעל פי שמם בלבד ניתן לנחש שגם זקן יש שם. קאצ'ה. יצ'ה. דן דן. מישהו מעלה בדעתו שיש אדם ששמו פיצ'ה ואין לו זקן? זהו זקן המיצוב. משהו בקול הפנימי של האנשים הללו אומר להם שהם צריכים להתעטר בזקן. למה? ככה. כי צריך. כי זה מתבקש. כאלו יש סביב למדורות קיבוצים, בטבע, ביערות עד ובסדנאות טנטרה.
פעם בחודש אני מבקר אצל הספר שלי שבעזרת מכונה מיוחדת שנבראה לצרכם של דוסים שמנסים להיראות קול, מכסח את יתרות השיער בלחיי והופך אותי לסמי הורי בעיני עצמי ולאיש עם זקן קטן בעיני חבריי. אחר כך אני בא הביתה והיא אומרת לי, כל חודש מחדש, אתה נראה גרוזיני. בשבת אני הולך לבית הכנסת שכולו, חוץ ממני, חסידים מגודלי זקן. כאלה ש"לא נוגעים בזקן". אני יושב על הספסל ואחרי דקה מגיע פלדמן חצי בוכה, לוקח אותי הצידה ואומר לי: שוב גילחת, אבל למה, למה. כל כך מתאים לך זקן מלא, זה עושה אותך עדין כל כך ורציני כל כך. ככה אתה נראה פושטק.
ואז אני מחייך במבוכה ומספר לו את הסיפור היהודי הנושן על החסיד המזוקן שפנה אל רעהו המגולח בגערה. יהודי יהודי, הוא אמר לו, איפה הזקן? והלה השיב לו, כך מספרת האגדה, זקן זקן, איפה היהודי?
