מכירים פרופורציות? אז הנה. פתאום בלב כל הבלאגן הזה וחוסר האונים והלא נודע והשחיקה מצאתי את עצמי השבוע מתפלל ממש, פיזית, כמו שנהוג לומר היום. ממש נושא עיניים כלפי מעלה ומתפלל בלחש. אתם בטח מבינים שזה לא קרה בממ״ד ולא במקלט ולא בין בום לבום. זה קרה בחדרי האפלולי בשעת בוקר תוך כדי התקדמות תהליך הקשה והנוראה במשימות אנוש: ניסיון להעביר את תכולת היסטוריית ה-WhatsApp מטלפון אל טלפון חדש. קראתי הרבה על מבצע חילוץ הלוחמים מדנקרק. יש לי חולשה לתקופה ההיא ולסיפור הספציפי הזה ואני מלא הערכה ואף ההערצה לאנשים הניחושים שהצליחו לייצר ולפקד על המבצע הבלתי אפשרי הזה. אפס, אני בטוח שלו הם היו צריכים להעביר היסטוריה של הודעות WhatsApp ממכשיר למכשיר בכבל או באמצעי אלחוטי הם היו נכשלים. אולי מתקדמים בשלבים הראשונים אך נשברים בהמשך. חתיכת סיוט הדבר הזה.
אז באחד הרגעים הנוראים ההם, כשבגלל טעות קטנה שלי היסטוריה בת כמה שנים של ההודעות של אשתי, שגם משתמשת ב-WhatsApp הזה ככלי עבודה, נמחקו לחלוטין ובמקומם שחזר המכשיר הדפוק היסטוריית הודעות שלי – ראיתי מול עיני את פתח השאול ופשוט הרגשתי איך אני מרים עיניים לשמיים ומבקש עזרה. באמת. וברגע שאחרי זה חשבתי לרגע על הטימטום האינסופי של איש די מבוגר שהוא ומשפחתו נתונים לאיום קטלני, שרץ למקלט כמה פעמים ביום בחוסר אונים, שיש לו ענייני בריאות ופרנסה, שהוא חודש וחצי כמעט לא עובד ולך תדעו מתי יחזור לעבוד, אבל הוא נושא עיניים לשמיים ומתפלל על שחזור היסטוריית הודעות בטלפון סלולרי.
למה אנחנו מתפללים בלב להספיק לרכבת אבל לא מתפללים שהקורונה תעבור או שהמלחמה תיגמר? אולי בגלל שהבעיות הקטנות הן ממש מוחשיות ואת הגדולות אנחנו נוטים להדחיק ולא לעמוד מולן. אולי בגלל שאנחנו מתפללים רק בנקודה של חוסר אונים מוחלט. הים מקדימה, המצרים מאחור – בום. מתפללים.
התפילה הכי טובה ובוודאי הכי זכורה שלי אירעה לפני 42 שנה. באותו פרק חגגנו, בן דודי וחברי יוסי ואנוכי את בר המצווה שלנו, בהפרש של חודש. הוא היה הראשון. נחגגה חגיגה יפה ומושקעת בכל הפרטים חוץ מאשר בפרט אחד: במקום להזמין צלם הוחלט שאני, בן הדוד האהוב, שהיה ידוע שהוא מוכשר לכל מיני דברים וביניהם גם לצילום, אני אהיה הצלם. התכוננתי לעניין בהשקעה רבה, שאלתי מצלמה מצויינת מחבר שהיה מתרברב שיש להם כזו בבית, עשיתי חזרות ובעיקר: קניתי פילם. ארבעה סרטים, 36 תמונות האחד. באירוע תיפקדתי ללא דפי ונהנתי מכל שניה. עמדתי על שולחנות, נתתי הוראות בימוי ציוויתי לחייך ולומר גבינה והלכתי לישון מלא סיפוק. בבוקר למחרת, נעדרתי באישור מבית הספר ושמתי פעמי אל קיו אס אס פיתוח תוך שעה, החנות המתקדמת ביותר בירושלים לפיתוח תמונות תוך שעה, שריח הכימיקלים שלה מילא את כל כיכר ציון והיא הייתה הבשורה המרעננת ביותר בתחום הפוטו של אותם ימים מפני שהיא העניקה את הטובה במתנות: היכולת לקבל תמונות מיידית! (שעה, באותם ימים נחשב מיידית). מסרתי את גלילי הפילם בהתרגשות לידי הבחור, הוא הטיל אותם למעטפות ואת ארבעת הספחים תלש ונתן בידיי ואני,לא הלכתי לשום מקום. פשוט נשארתי שם, בוהה במכונות המרהיבות ומחכה לתמונות, מדמיין איך אני משחיל אותן אל כיסי האלבום ומציג אותם לראווה לפני יוסי וכל המשפחה. הייתי בן 13 פחות חודש.
כעבור חצי שעה קם רחש קל בחנות. הבחור קרא לחבר שלו הם התלחששו, דיברו בטלפון עם מישהו שלישי, כיבו את המכונה, הדליקו אותה, מישהו צעק משהו ואני, שעמדתי שם ממש כמו בן משפחה בחדר ההמתנה שליד חדר הניתוח, התחלתי לכסוס צפורניים ולשאול: מה קרה, מה קרה? בשלב הזה הבחור הודיע לי ביובש ששני הסרטים הראשונים שרופים לגמרי ואי אפשר להפיק מהם ולו תמונה אחת. השמיים נפלו עליי, כפשוטו, ומבעד לאפלה שמעתי אותו אומר לי: עכשיו נבדוק את שני האחרים. יכול להיות ששם נוכל להציל משהו. ואני זוכר תפילה. ממש זוכר אותה. ילד קטן, בגובה של מצלמה, הולך ובוכה ברחוב יפו בירושלים, מרים עיניים רטובות לשמיים ואומר: ריבונו של עולם. תמיד התפללתי את כל התפילות אבל אף פעם לא באמת ביקשתי ממך משהו ואני מבקש ממך. תעשה שיהיו תמונות. תעשה שיהיו תמונות. השמים היו גדולים ותכולים והיו הרבה אנשים ברחוב אבל אני לא ראיתי כלום ולא הרגשתי כלום, רק הסתכלתי על האינסוף הכחול ואמרתי: תעשה שיהיו תמונות. תעשה שיהיו תמונות. בחיים לא אצליח לשחזר את התפילה ההיא. בחיים. והלוואי שלא אצטרך.
וא-לוהים שמע והנה. היו תמונות. והן היו כל כך טובות עד שאף אחד לא שם לב שאין שום תמונה מהחלק הראשון של האירוע. הם אפילו לא ידעו על זה ממש עד לפני חודש, בבר מצווה של יחזקאל חיים, הבן של יוסי, עמדתי וסיפרתי את הסיפור הזה ואפילו ביקשתי מאחד מבני הדודים שיצלם אותי בשעה שאני מספר אותו, והוא צילם הכל אבל כשרצה לשלוח לי את הוידאו, התברר שלא היה לו מספיק זיכרון במכשיר וזה בעצם לא צילם כלום.
