אפילו בהסתרה

אני בא אליכם אחרי חוויה לא פשוטה, פתחתי ואמרתי בהרצאתי לקהל בחיפה וכולם ביחד, ממש כולם, אמרו במקהלה: "הגעת בלי וויז".

אה, אמרתי לעצמי. אז הם יודעים. אבל למה הם מחייכים? מה הדיצה הזאת? כנראה התרגלו. כי אני התייחסתי לזה לגמרי אחרת.

הנה הסוד שתושבים בצפון יודעים היטב וישראלים מאזורים אחרים פחות נחשפים אליו: הניווט הלווייני בצפון כולו ובחיפה בפרט משובש לחלוטין, עד לא קיים. משלב מסויים בדרך צפונה כל הדרכים מובילות לביירות. מאז 1982 לא נתקלו ישראלים כל כך הרבה פעמים במילה הזו, "ביירות", כמו השנה.  בהתחלה תוך כדי נסיעה אתה חושב לרגע שאולי משהו השתבש, מכבה ומדליק שנית, אחר כך אתה נזכר שאתה הרי יודע שזהו המצב ובחלקים גדולים מהצפון אין קליטת gps והוויז מושפע, אזי אתה עובר לאפליקציה האחות ושם את מבטחך בגוגל מפות (הלא רע בכלל בימי שלום) וכשגם הוא לוקח אותך ישירות אל אוניברסיטת המזרח התיכון בביירות, אתה מפנים את המצב החדש וזה משפיע עליך. מה שמעניין ומרתק זה האופן שבו הגילוי הזה משפיע עליך. במקרה שלי זה היה קשת של רגשות שעצב גדול וחוסר אונים מוחלט שימשו בה בערבוביה. זה היה כל כך דרמטי עד שחייבים, פשוט חייבים לתאר את זה ולדון בזה. הלא דבר הוא.

תאמרו: נו מה? אנשים פה קוברים את מתיהם וגולים מביתם וזה בא עם הווייז שלו ששבק בדרך להופעה בחיפה? אז כן. אני לא מספר על זה כסיוט אלא כאיזושהי חוויית גילוי שעברתי. זה מתחיל בחוסר האונים המוחלט. פתאום מגלה בן אדם שעד לפני עשור היה אחד הנווטים המשובחים במרחב (אמנם בשירותי הצבאי הקצר לא ניווטתי, אבל אם הייתי מנווט היו פני התנועתיות באזור משתנות פלאים) – שהוא תלוי תלות מוחלטת בנווטן ואין באפשרותו לנוע מטר אחד מבלי שזה יוביל אותו. זה הגיע למצב שפשוט עצרתי תחתיי כדי לעכל ולהתעשת. אחר כך בא  הלם הגילוי על אודות הסיבה שהביאה למצב הזה. לא יאומן עד כמה יותר מכל המראות והדיווחים הסיפורים והקורות של החודשים האחרונים דווקא המסך הריק של הוויז ברמזור של צומת קרית אליעזר הצליח להביא לי, כמו מכה לפנים, את מראה המלחמה. הכל נעשה פתאום נוגה ועצוב מאוד. דווקא הוויז שיכול להיתפס אצל מי שאינם משתמשים בו כאיזה חפיץ נחמד המקל על החיים ואצל המכורים אליו כמוני הוא הופך להיות חברו הטוב ביותר של האדם – הוא זה שלימד אותי באחת באמצעות מסכו המשותק את גודל הצרה. כבר זמן רב שאני נע במחשבותיי סביב השאלה הזו: נורמלי/ לא נורמלי. האם הכאוס הזה הוא דבר שניתן לחיות איתו ולהבין אותו באיזשהו אופן או שהוא בור נורא (ואולי זה שניהם ביחד) והנה דווקא השאלה הזו זכתה לתשובה מוחלטת כמעט ברגעי האימה ההם: לא. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. זאת חיפה,העיר הענקית והשלישית בישראל ששירות הוויז מושבת בה בגלל האיום והמלחמה. הזמנים אינם נורמלים, מר אריאלי. זה לא נורמלי.

איזה עצב. איזו באסה. אני כמעט לא יכול להסביר כמה עזה היא הייתה.

אחר כך באה התעשתות. בכל זאת, עשיתי דרכי במכונית במשעולי העיר האהובה עליי בארץ. היא גדולה ויפיפיה ואין שום הלימה בין שלוותה הפריפריאלית ותדמיתה המנומנמת לבין מערך הכבישים שלה שמזכיר ערי מסכנות בעולם הגדול. "חיפה חיפה עיר עם עתיד, חיפה חיפה עיר עם תחתית, חיפה חיפה עיר אמיתית", שורר דיוויד ברוזה אבל אפילו הוא לא ניבא איזו מעצמה תעבורתית תתפתח בעיר הכרמל הבלתי נגמרת. כבר שכחתי בשנות הוויז הארוכות כמה אהבתי לנסוע במשעוליה ולנסות לפצח את המבוך הכרמלי שבנו ראשיה בשנים הארוכות שאיש לא הפריע להם כי זה היה, ובכן, בחיפה. איזה הוד והדר. כרמל צרפתי וכרמל מערבי כרמל כזה וכרמל אחר ודניה ואחוזה והר וגיא ועילית ותחתית גשרים ומחלפים ומנהרות אין מספר. ופתאום שבתי והתחברתי אל הזכר המנווט שבי וששתי על חוויית ההתמצאות העצמאית. לא שזו בעיה גדולה בחיפה, כן? אני הייתי בעיר התחתית ומחוז חפצי היה האוניברסיטה. כל עוד האוטו נוטה בשיפוע כלפי מעלה – אתה תגיע לאוניברסיטה. ובכל זאת. קראתי את המפה נחשפתי לשמות של רחובות (שבמקרה שלי היו ברובם אבא חושי) הצצתי במספרים של בתים, ביצעתי פניות מן הזיכרון ואפילו נקטתי בפעולה שכבר לא ביצעתי שנים ארוכות: שאלתי מישהו! איך מגיעים לאנשהו! והוא אפילו ענה לי! ולא הזמין משטרה או התלונן שזה לא נעים לו ושזה מוזר לשאול ככה מישהו ברחוב, שאלות, פתאום, מתוך מכונית נוסעת, על מקומות ורחובות.

עוד אני הולך ומתחזק ומצליח להפיק סיפוק, ואפילו רגשי גאווה קטנים מפכים בי, על כישורי ההתמצאות שלי,שבה ואפפה אותי תוגת המצב. המסכים הקפואים והריקים ריצדו לעומתי בחשכה ופתאום הבנתי מה הכי מפריע לי בכל המצב המוזר הזה. הרי זה לא באמת הבעיה כיצד אגיע למחוז חפצי. כבר אמרתי: אני יודע את הדרך וטוב בדברים האלה. זה לא הסיפור. פתאום נפלה עליי ההבנה שהתחברה לכל מה שחשבתי ולמצב הכללי: מה שהורג אותי בתקלת הוויז הזאת ומה שבעיקר מוזר לי כאן בדרך, זאת העובדה שאני מתקדם – אבל החץ שבמפה לא זז. משמע אף אחד לא עוקב אחריי ורואה את המסלול שלי. אני נוסע – ואף אחד לא משגיח עליי. ופתאום זה היה מאוד ברור ומאוד מודגש שזה, זה הסיפור. התחושה הזאת, שיכולה חס וחלילה להשתחל אל הלבבות. הרי כבר סיפרתי כאן כמה פעמים שהוויז אצלי הוא משל שימושי מאוד להשגחה הפרטית ול"עין רואה ואוזן שומעת" והנה, גם המסך הריק צעק פתאום משהו שהעכיר את רוחי מאוד.

וכך פניתי אל רחוב אוסקר שינדלר הרחב ברוח מאוד נכאה ובלב מאוד כבד. ומתוך הענן והחושך הבליחה פתאום במפה של גוגל, ממש לשניה, איזו נקודה כחולה קטנה, שזזה איתי! לרגע התעורר פתאום הג'י פי אס משוםמה, ליווה אותי כמה מטרים, ושב ונעלם. ומתוך עצבוני דימיתי לשמוע מין  בת קול שמלטפת ואומרת: אני כאן איתך. אני כאן אתכם. וכי מה חשבת: שאיני כאן? גם בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא הקדוש ברוך הוא. והופ! הגעתי ליעד.