שום צבא

שום צבא

אנחנו באמת לא יודעים כלום ואי אפשר להאמין לשום דובר. אנחנו רק מאוד סומכים על הלוחמים. ציור: לי-אור עצמון פרואין

יש רגעים שמכריעים ויכוח. הימים האלה בעורף מתאפיינים בשיח עגמומי ומעט קולני שבמסגרתו גברים שממגוון סיבות לא נמצאים במילואים, אומרים בהחלטיות משפטים שפותחים ב"צריך". תוך כדי אחד כזה השבוע, חטפתי נוקאאוט ישר לפנים. השיחה נסבה, אם אינני טועה, סביב שאלת הפעילות הקרקעית. מישהו השמיע שוב את התהייה בדבר האפשרות לפעילות ארטילרית ופעילות מהאוויר שתחסוך בחיי חיילים ומישהו מהקצה השני של השולחן אמר פתאום את המשפט הבא: שום צבא לא ניצח מעולם בשום מלחמה, בלי כניסה קרקעית וחתירה למגע.

וברגע ההוא השתרר שקט מוחלט. ממש דממה, שהדגישה את גודל הרגע וגרמה לשורה המחורטטת הזו להדהד בכל כך הרבה משקל ועומק, עד שאנשים פשוט השתחוו וירטואלית לתבונה האנושית שמיצויה המזוקק התגלה לפניהם זה עתה. לי אישית לקח בערך חצי שעה להתעשת, בינתיים הארוחה הסתיימה והחבורה התפזרה ואת תגובתי המלומדת כבר לא יכול הייתי להטיח בפניו של הטוען אלא להשמיע אותה לעצמי ולכתוב אותה כאן ולדמיין כאילו אמרתי אותה בעוז ובתעצומות. שום צבא?, הייתי אומר לו, שום מלחמה? מעניין כי אני דווקא יודע על שלושה קרבות של הצבא ההוני שהוכרעו בחיצים ובליסטראות. גם המונגולים אם אינני טועה ניצחו פעמיים גם את המזטים גם את הוואפסים באיום מהאויר,שלא לדבר על הלופטוואפה שהכניע את כוחות הברית בבליצקריג המפורסם בעמק המטרושקות במתקפה אווירית שהביאה לתפנית במלחמה.

הקרבות האלה לא הראו מעולם, כמובן, אבל התגובה הזו לא פחות רצינית וכבדת משקל מהקביעה הלא כלומית שהוא קבע לפני חצי שעה. אמנון דנקנר המנוח קרא לזה "כן אבל לא בצפון". לדבריו, כל ויכוח יכול להיות מוכרע או לפחות לקבל תפנית אם אתה אומר את המשפט "כן אבל לא בצפון". זה גם נשמע הגיוני וגם נשמע כזה שלולא היית בטוח בו לא היית אומר אותו, ובעיקר: משהו בקביעה הזו שותל את הטוען מנגד וגורם לו לפיק ברכיים וחוסר בטחון. שהרי מה הבעיה בקביעה "שום צבא וכו'"? הבעיה היא שהיא נשמעת מאוד מאוד הגיונית. הגיוני לחשוב שהכרעה מושגת רק במלחמה אמיתית והגיוני לחשוב ולטעון שלמרות הכמיהה למלחמה מהירה ונקייה שבה יש כמה שפחות נופלים – מלחמות מוכרעות רק בדם באש ומחיר אישי יקר של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל. זה באמת נשמע הגיוני, העניין הוא שזה צריך להיות גם נכון. זה שאומרים את זה לא הופך את זה לנכון. אין זה אלא עוד משפט פרשנים שנולד באולפנים ומשם עובר אל שיחות הסלון והוא חסר משמעות גם כאן וגם כאן.

ולמה זה חשוב, כל הסיפור הזה? כדי להדגיש משהו עקרוני שעולה ממנו כבדרך אגב: אנחנו לא יודעים כלום. זה כל כך מסובך וכל כך סופר מקצועי ומקצועני, שאנחנו באמת לא יודעים שום דבר. בתחילת המערכה הזו כתבתי שאחרי השבעה באוקטובר כבר אי אפשר לבטל את קול ההמון ולזלזל בו. אחרי הכשל של השכבות המקצועיות, אולי כדאי להקשיב להמון. אני כבר לא בטוח בזה, אבל גם אם כן, הכל הרי צריך להישען על אינפורמציה. וההמון, כמו גם חלק גדול מאנשי המקצוע, לא יודע שום דבר. כבר כמעט שמונים יום שאני מנסה להבין את תכנית מהלכי הלחימה ואיני מצליח. ערב ערב כמעט אני מתקין את עצמי להאזין לתדרוך היומי של דובר צה"ל וערב ערב אני מתאכזב אכזבה מרה. מה מהות העניין הזה, של התדריך היומי? אני האחרון שאזלזל בכבודו של דניאל הגרי שמוסר את נפשו בכל תפקידיו ופיקד על יחידות עילית. העניין הוא שהתפקיד הספציפי הזה שהוא ממלא עכשיו, אינו דורש שום כישור מכישוריו בתפקידים הקודמים. הוא הרבה פחות חשוב מהם והרבה פחות משמעותי מהם והוא דורש קישורים לגמרי אחרים, כאלה שלצערנו אין בכלל לדניאל הגרי. מה הם הדקלומים האלה מן הכתב שכל כולם התהדרות בהישגי היום של צה"ל? את מי הוא בא לשכנע? הסבטקסט היחיד העולה מהטקסטים ומהמנגינה של דובר צה"ל, הוא אפולוגטיקה.כלומר: למרות שאתם עלולים לחשוב שצה"ל נרפה וכושל  ומנוצח, למרות זאת עליי לבשר לכם שגם היום כתשנו ומוטטנו וכו' וכו' ולמרות שאתם חושבים שהחמאס הוא חבורת משוררים שעושים ריטריט כתיבה באכסדרה של שיפא, הריני להודיעכם שמדובר בחבורת רוצחים ואנסים; אבל לא, דניאל. אנחנו לא חושבים שצה"ל חלש ואנחנו לא חושבים שחמאס צדיק אנחנו יודעים הכל, בגדול, וממך אנחנו רק רוצים לשמוע שני דברים:מה המצב ומה התוכנית. אלה שאלות פשוטות והתשובה עליהן לא יכולה לבוא מדף. היא גם לא יכולה להיות אמינה אם בסוף כל תשובה צה"ל יוצא טוב ומשובח. כבר כתבתי כאן 20 פעם ש"לא יודע" אחד בסוף מסיבת עיתונאים נותן תוקף עצום לכל התשובות המלומדות שבאו לפניו. אבל זה לא קורה. זה לא קורה.

אנחנו לא יודעים כלום. אז איך אנחנו מחזיקים מעמד?למה אני סמוך ובטוח ואופטימי טוטאלית? כי יש משהו שאנחנו כן יודעים. והוא הרבה יותר חזק מהכל. אנחנו סומכים על החיילים והמפקדים. עזבו עכשיו את שאלת האחריות והכשל והמחדל (זה גם לא ממש חשוב. ממילא יבוא עוד רגע הרמטכ"ל וייקח אחריות). אני מדבר על האמון הבסיסי של האזרח בעורף באיש שלובש עבורו מדים ומסתער. האמון הזה הוא טוטאלי. ספק אם אי פעם היה כמותו. רוח ההתגייסות ורוח הלחימה היא משהו שמצליח לדלג על האמון המפוקפק מעט בפיקוד העליון ובדרג המדיני. אני יכול לנסח עמוד שם של שאלות קשות, אבל בעמוד הבא תתנוסס תמונתו של אלישע מדן על קביו ותשיב על כולן עוד לפני שהשר גלנט יגיע לפודיום. מה שאני מנסה לומר זה שאני פשוט אוהב אתכם, כל נופל ונופל קדושים, כל פצוע ופצוע, כל חייל וחייל וכל מפקד ומפקד שנלחמים שם בשבילי. באמת שיש לי הרבה מה לומר ומה לשאול ומה להקשות אבל מה שיוצא לי זה חיבוק אחד גדול. תודה על הלחימה ועל ההקרבה ותודה על זה שבעצם נוכחותכם אתם נוסכים כל כך הרבה בטחון. הרבה יותר מכל מסיבת עיתונאים בעולם.

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות