בימים אלה של סליחות אני מבקש לבקש מחילה מאחד, מוישה, לא משנה איזה, שהכרתי בקיץ האחרון. זה היה במסגרת שיט נופש על נהר הסכלדה בבלגיה. המסלול שלנו היה מהולנד לבלגיה ובחזרה והוא החליף מסלול קודם שתוכנן לנו על נהר הריין ובוטל מפני שהריין התייבש ובחלקים גדולים שלו אין מספיק מים לשייט אז עברנו למסלול ההולנדי-בלגי וכך יצא שבין השוהים בספינה היה גם איש אחד נחמד תושב אנטוורפן, מוישה, שנגזר עליו לשייט בספינת תענוגות שהיעד שלה הוא עירו שלו. ברור שהודעתי מייד לנוסעים האחרים שאדון וגברת מוישה מזמינים את כולם לרדת מהספינה ולהשאיר כביסה בבית שלהם וכששאלתי את מוישה משועשע אם הוא באמת קופץ רגע הביתה והוא ענה לי שלא. הוא נוסע עם כולם לביקור בעיר הבלגית היפה גנט הקרובה, שהיא ואחותה ברוז׳ הן פנינות התיירות של בלגיה. באמת? שאלתי אותו. כן, הוא ענה לי. פשוט אף פעם לא הייתי שם. ואני הוצפתי כמובן מייד בבוז עמוק. איש בן 70 שנולד באנטוורפן ולא ביקר מעודו בעיר יפהיפיה שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה. זה קצת כמו מישהו ממעלה החמישה שלא היה בחיים בירושלים, לא? ומייד התחלתי להסביר לעצמי: זאת צרות האופקים של ראש קטן. זה קשור לזה שהוא חרדי. חי את חייו מהמקווה לבורסה מהבורסה למנחה ממנחה למספרה מהמספרה לקונדיטוריה של קליינבלט ומקליינבלט בחזרה למקווה. נזכרתי בצעירי בולטימור העניים שהייתי רואה בסדרה הסמויה, איך אחד מהם, בן 30 נוסע לפילדלפיה להביא משלוח סמים ומספר שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא עוזב את בי-מור. איזה ראש קטן. איזה ראש קטן.
במוצאי שבת נטלתי את ספר הסליחות בדרכי לבית הכנסת, ואז באה הבת שלי, שכמו אביה הצליחה לדלג איכשהו על טרנד ה״סליחות המוסיקליות״, עם הצעה מהפכנית: הולכים לאוהבי ציון בנחלאות. אוהבי ציון (הבנאים) הוא בית כנסת ותיק מאוד שחוגג עכשיו 130 שנה להיווסדו וכבר 130 שנה הוא מהווה מוקד תפילות והווי חברתי בנחלאות הירושלמית. הוא גם תחנת חובה בכל סיור ובכל סיפור, עניין שהסתבר כמוצדק ביותר. ואני חייב להודות שכשהיא הציעה את זה, נעור בי פתאום השמרן הזקן והתייחסתי לזה לרגע כאילו היא אמרה לי: בוא נלך למוזיאון ישראל יש תערוכה יפהיפיה על בגדים בתקופת המקדש. מה קשור נחלאות עכשיו? תני להגיד סליחות.
אבא אסרטיבי אנוכי ועל כן חצי שעה לאחר מכן עמדתי ברחוב שילה הירושלמי ובפעם הראשונה בחיי אמרתי סליחות בבית כנסת ספרדי. התנדנדתי ושרתי וגם דמעתי והתרגשתי. הכרתי את רוב הניגונים, כי הם הפכו לפופולריים בקרב כולם אבל לא הכרתי את הטקסטים כולם ובעיקר לא השתתפתי אף פעם בסליחות שבהן תוקעים בשופר כשאומרים שלוש עשרה מידות של רחמים וזה מאוד חזק.
וזה היה ממש משמעותי וקצת מטלטל ובעיקר מאוד מאוד מעניין, אבל מה שבעיקר העסיק אותי היא העובדה שזו לי הפעם הראשונה שאני מתפלל, ממש מתפלל, בבית כנסת ספרדי. עכשיו, לא תגידו רפורמי. קונסרבטיבי. שוויוני. משתף. בית כנסת אורתודוכסי מוחלט וגמור שמתפלל לאותו א-ל, שיש בו את אותו כובד ראש מסורתי ואפילו הריח דומה, שיש בו זקנים עצבניים שמעירים לצעירים חסרי סבלנות, הכל הכל אותו דבר, הוא רק בנוסח אחר ושל עדה אחרת. פעם ראשונה בגיל 54. זה קורה לי הרבה, הגילוי המפעיל הזה של דברים שקורים לי בגיל מתקדם, אבל זה היה מהז׳אנר המכאיב. מה זה, שאלתי את עצמי. באיזה עולם משוגע איש סקרן כמוני, שבאמת צמא להרחיב ולהעמיק את ההכרה והחוויה הדתית שלו, עושה את זה בקריאה ובצפיה ובהרהור ובשיחה ובחיבוט נפש ובתהיה – אבל לא טורח, אפילו פעם אחת! להתפלל תפילה בנוסח קצת אחר מזה שהוא נוהג בו כבר 50 שנה?
הסקרנות שלי לוקחת אותי לאתרים ולאנשים ולדעות וללימוד ולטעמים, אבל תפילה מרוקאית? זה לא. עד כאן. יש גבול לחיים על הקצה. את זה אפשר לעשות רק בגיל 54 כאשר אין חשש שהילד האשכנזי יקבל פתאום הרהורי כפירה ויחליט להיות מרוקאי. את החוויה הזאת מכיר כל מי שגדל כילד חרדי וגם דתי במידה מסוימת. את הקיבעון הזה, שאף אחד לא יצליח לשכנע אותי בכך שהוא תלוי הלכה ומסורת. הוא הסתגרות שמקורה בשמרנות במובן הלא טוב של המילה, + קצת התנשאות וקורטוב גזענות כמתחייב. התוצאה היא הפסד העצום של רוחב דעת ורוחב לב, שכל כך דרושים לחוויה הדתית. שמעמיקים בה והופכים אותה לדבר חי ודינמי. שמלבים חוויות ומעוררים אותה מעילפון השחיקה.
וזה קשור לעוד תחומי חיים ולנטיה האנושית העצלנית והאומללה לדבוק במוכר ולהאמין שזה מה שטוב. ולהפסיד כל כך הרבה רבדים ופינות. להפסיד את גנט. להפסיד את
בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים.
אז סליחה מוישה. כולנו כמוך. בשמי ובשם מתי, אנוס אשכנזי נוסף שפגשתי שם בסליחות וניכר בו שהוא חווה את אותה חוויה. ושתהיה לנו שנה, אשכנזית או ספרדית, הולנדית או בלגית או ירושלמית, העיקר טובה ומתוקה.
