״מלפנים כאשר ידעתי כל איש תאחזנו פלצות מקול הקורא קודש אלול״. השורה הזאת, שמקורה ברבי ישראל ליפקין מסלנט (רבי ישראל סלנטר), אבי ״תנועת המוסר״, אחראית לתנועה נפשית עזה מאוד שמתחילה לפעום בקרב דורות של תלמידי ישיבות ואנשים דתיים כל שנה החל מהשבוע הזה, ראש חודש אלול. התאריך הזה, מבשר על פתיחת עונת התשובה ומערכת הרגשות שמתלווה אליה. העניין הזה, חי בי כבר הרבה מאוד שנים ועד כמה שאני מנסה להשתחרר ממנו אני ממש לא מצליח. כשאלול נראה באופק, לא כל שכן כשהוא כבר כאן וקול שופרו נשמע, מתחיל להתכדר בבטן אותו כדור מוכר של מועקת אלול והימים הנוראים, והוא יהיה שם, עגול ומעיק, עד י׳ בתשרי 21 בספטמבר בשעה 19:14 זמן יציאת הצום בירושלים. והאמת? גם אחרי זה הוא ישוב ויבליח למופעים קצרים ומכדרי כדורי מועקה, בעיקר בהושענא רבה, יום לפני שמחת תורה.
מהו כדור המועקה הזה? הוא פרי חינוך מאוד מאוד מבוסס של שנים ארוכות וגם של דורות, הרואה בימי אלול תשרי ימים נוראים כפשוטם. ימים של פחד. ימים שמפחדים מהם. שני סנטימטר משם, יש גישה נוספת, שמאפיינת את האלול המסורתי- המזרחי ״בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים״, זה שרואה באלול בעיקר את ״ימי הרחמים והסליחות״.
כבר שנים אני מכיר את ״סתיו יהודי״, שירו של אברהם חלפי. תמיד נרתעתי ממנו קצת, בעיקר בגלל יוני רכטר הגאון שהצליח להכניס לשורה ״אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים״ התפתחות לחן דרמטית שלחיצה אותי מדי. לאחרונה שבתי ונכנסתי אליו ומצאתי בו כמה גילויים מדהימים, בעיקר במסגרת המשימה לשרטט קווים לדמותו של האלול היהודי לתפוצותיו:
סְתָיו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל.
כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת
הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב
שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.
אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.
וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה
בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה
יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.
וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה
בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן."
אברהם חלפי נולד וגדל בלודז׳ וארץ אבותיו היא פולין ואחריה בלארוס דהיום ,די הרחק מן הליטאיות המוסרנית שגדלתי עליה. אבל האלול הסתווי שהוא מתאר גם הוא עצוב כל כך עד שאפשר לבכות. ״ציפורים קטנטנות שורקות עצב״. ״באפרפר נוגה״. זה קשור כמובן לעניין אחר, טריוויאלי הרבה יותר: מזג האוויר. לנו כידוע אין סתיו. יש רק קיץ שנחלש, ואז פתאום גשם ואז קר מאוד ושלג בירושלים ואז פסח. במקום שבו גדל אברהם חלפי, היה סתיו. אפור מאוד ונוגה מאוד. והוא התחיל בדיוק בדיוק כשבבתי הכנסת בישרו על ראש חודש אלול. בחוץ עננים אפורים ושלכת ובפנים – ציפורים קטנטנות ששורקות. נו, מה בדיוק הן תשרוקנה? למבדה? בוודאי שהן שורקות עצב. אבל זה לא רק מזג האוויר. חלפי מתאר משהו שמתאים מאוד גם לילד דתי של היום בישיבה בבני ברק. רק חסד אחד הוא נוטה לנו, כשבסוף כל התוגה האינסופית הזאת, שאפילו רפרוף קל על מילותיה משרה עלי יגון, הוא שתל את הרמז העוצמתי ״וניצוצות הרבה בעומק עיניהן״.
אז יש לנו כבר את פולין הקרה ואת ליטא המחמירה ואת משכימי סליחות בצפון אפריקה, ועכשיו קבלו את זה, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא:
״משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו….וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה״.
גישה חדשה לאלול ולימים הנוראים. המלך הוא אותו מלך והעם הוא אותו עם. גם המשימה היא אותה משימה – רחמים וסליחות, ומה שמשתנה זה רק שני דברים: המרחק והאוירה. שם הוא מאוד רחוק ועל כן הרבה יותר מפחיד, כאן הוא ממש קרוב (״דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״); שם הוא מאוד מאיים וכאן הוא מראה פנים שוחקות. זו איננה שמחת קרחנה אלא חדוות רוממות שמאוד מאוד מזכירה התרגשות של אהבה. אי אפשר לדבר עליה במונחים של קלילות ורוגע. היא מאוד כבדה ומשמעותית אבל היא רחוקה מן הפחד ורחוקה עוד יותר מן התוגה האפרפרה של חלפי. אין שום אפור בתיאור המלך בשדה. רק צבע עז של קרבה והתדבקות והרגשה והתעוררות ואת מקום הפחד תופסים ההדר וההתקרבות.
והיכולת הזו, להכניס את אותם חומרים בסיסיים בדיוק ולהוציא מהם חווייה שונה במהותה ובמרקמה היא דגולה ואדירה. יכול להיות שבשביל פרצופים כמוני שבמשך שנות נעורים אינסופיות מוללו בחוסר סבלנות ציציות וספרו שוב ושוב כמה דפים עוד נשארו במחזור זה כבר מאוחר מידי, אבל אני מרגיש שאני בכיוון הנכון. משנה לשנה זה נשתפר ובסוף התהליך הזה אחגוג אלול ותשרי שבהם ציפורים קטנטנות ישירו בערגה את חדוות יום כיפור ופנים יהודיות אדמדמות ומתרגשות ירחפו לפני כסא אדון עולם ולהבות בעיניהן-בעיניי.
