מהילדות אני זוכר בעיקר את הלאות. עד היום כשאני נתקל בטקסט הנפלא של מגילת רות נופלת עלי עייפות אין סופית ושמורות עיני נעצמות. בכל פעם שקוראים מגילה בבית הכנסת, מכים לפני כן בכוח על במת הקריאה כדי להסות את הקהל. במגילת רות שנקראת במהלת התפילה בבוקר חג השבועות – מכים אחרי. כדי להעיר. ליל שבועות הוא הלילה בו נותרים ערים ולומדים תורה. גם ליל הסדר הוא ליל שימורים, אבל בתום הטקס – הולכים לישון. שבועות הוא שימורים שימורים. לאחר סעודת ליל החג צועדים הגברים לבית הכנסת ולומדים עד תפילת שחרית. אלו לומדים משנה, אלו גמרא בעיון, אלו משננים את "תיקון ליל שבועות" – הספר המקורי שעל שמו נקרא כל המבצע הזה, שהוא פרקי תקציר מכל חלקי התורה שבכתב והתורה שבעל פה (שלושה פסוקים מתחילת וסוף כל פרק). עבורנו הילדים זו היתה חווייה אדירה וחד פעמית. בחלקים הפחות חרדיים של השכונה האטרקציה של החג היתה מלחמות מים, אבל אצלנו הנוא היה להישאר ערים בלילה. מהר מאוד התפתחה בינינו תחרות הישרדות, בדומה לתחרות ביום כיפור, מי ישרוד יותר ללא שינה. כבר בשלב זה עלי להתוודות, לראשונה עלי עיתון, שהצורך להיות ער כל הלילה הטיל עלי אימה נוראה, דיכא את רוחי והלחיץ אותי מאוד. כבר אז נזרעו הזרעים לפדלאת המיטה שהנני היום, זה שמסרב למסיבות שמתארכות מידי ובז בוז עמוק למאחרים נטוש חתונות. מעודי לא עבר עלי לילה ללא מנין השעות המטכלי הנחוץ וכשזה כן קורה, טוב שלא תיפגשו בו ביום שלאחריו. ומה שעוד נולד בי אז היא היכולת הפנומנאלית, זו שמשרתת אותי עד היום במשימות חברתיות שונות, להקים רעשי נוכחות עזים בחלקו הראשון של הארוע, כך שלא תישאר אוזן אחת בסביבה שלא תדע שאריאלי בתמונה ואז להיעלם באלגנטיות חתולית ברגע של הסחת דעת ולחתור את המיטה. בפעם הבאה שניפגש יהיה זה בתפילת שחרית. הם הרוגים ומרוטים, אני ערני ורענן, כך שאת זכרון ליל הלימודים ההוא אני נושא עימי רק כתוצאה מפעם או פעמיים שחוויתי אותו. כל השאר – מהסיפורים.
ואז הגענו לישיבה. כבר ביום הראשון ללימודים, בראש חודש אלול, היה מי שסיפר בעיניים נוצצות על חוויית שבועות שמצפה לנו. יותר נכון על חוויית ליל שבועות. צריך לומר שזה באמת גדול. השירה והריקודים של תחילת הלילה, ואז – בית מדרש מלא באלף תלמידים שהוגים בתורה כל הלילה וכשאשמורה שלישית מתחילה לבצבץ צועדים כולם ביחד לכיוון הכותל המערבי, כולל העצירה המיוזעת על המדרגות מול הכותל והשירה המשותפת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". זה היה עוצמתי וזה היה זכיר וזה היה בעיקר מדובר מאוד. גם כאן חובה עלי להתוודות שחוויתי את את החווייה הזו פעם אחת ודי. שנה אחת של עייפות בלתי נגמרת והידחקות וסקרנות – ודי. בשאר השנים הסתדרו החברותות בלעדיי והסתדר גם הכותל בלעדי. מה שכן – את הסיפורים אני מכיר היטב וכך סיגלתי לעצמי את היכולת לגלגל זכרונות בגוף ראשון מהאירוע הבאמת מרשים הזה, אבל לכדי חוויית חג, אישית משלי זה לא הגיע. שבועות היפה והמרומם תמיד לווה אצלי באיזה סוד קטן, שמסתתר מתחת לשמיכת פוך.
שבועות הוא הרבה דברים. חג הקציר, שבו משלימים את קציר החיטים ומביאים את קורבן שתי הלחם, חג הביכורים על שם מצוות הבאת הביכורים, הוא גם "עצרת" והוא משלים את ספירת העומר, אבל עבורי הוא היה מעל הכל חג מתן תורה שבו חוגגים את מרכזיותה של התורה בחוויה היהודית. משך שנים חשבתי שזו חוויה ייחודית לנו והבטתי באכזבה מסויימת על השונות שבין חוויית החג שלי לבין החוויה הישראלית של חג השבועות, זו ששמה את החגיגה החקלאית במרכז ומתעלמת מ"בחג השבועות קיבלנו מתנה, ה' שלח לנו עם משה את התורה".
אבל אז הגיע תיקון גדול והביא עימו גאולה גדולה. בשורות הבאות אחשוף בפניכם את דבר קיומו של הפסטיבל התרבותי הספונטני הגדול בישראל, תיקון ליל שבועות. הוא מתחיל כבר כמה ימים לפני, בהרצאות ושיעורים ופסיבלים בכל הארץ. הוא מרחיב קצת את היריעה מלימוד תורה נטו אל אפיקי דעת רבים ומגוונים, אבל הבסיס הוא מתן תורה והציווי ללמוד אותה. השיא מתרחש כמובן בליל חג השבועות ובעיקר בירושלים. אלפים גודשים את רחובות מרכז העיר ונוהרים משיעור לשיעור, מהרצאה להרצאה ומחברותא לחברותא. לוחות המודעות קורסים מעומס האינפורמציה והמדפסות קורסות מכמות דפי המקורות. כבר שנים שאני עצמי מסתער על העושר הזה ומכרסם ממנו בתאווה גדולה. בשעה שאתם קוראים את השורות האלה אני עומד על בימת מרכז בגין ומשמיע ניתוח למדני ל רבי חיים מבריסק על משמעות הכרעת רוב בבית הדין ) וגם מסיק מזה כמה דברים מפתיעים בנוגע לכאן ועכשיו).
כבר שנים ארוכות שאני משתתף באירוע הזה וכבר כמה שנים שאני פותח בסיפור הנס שארע במקום הזה בדיוק. שנה אחד הגעתי להרצאה ונתקלתי בהרבה אנשים שממתינים להיכנס ומסורבים בידי שומרי הסף בשל מגבלת מקום. והנה ניגשת אלי אשה צעירה בפנים מאוכזבות ולוחשת לי שהגיעה מרחוק כדי לשמוע אותי ואת המרצים האחרים ולא מאפשרים לה להיכנס. בואי איתי, אמרתי לה. הן מותר למרצה להביא עימו בת משפחה ואיש לא יעצור בעדו. אלא שכעבור כמה דקות הגיע אלי בחור צעיר ובפיו אותה בעיה בדיוק וכמובן שגם לטו אמרתי בדיוק את אותו הדבר, וכך נכנסתי לאולם מעדנות כשמשני צידי בני משפחתי המאושרים אותם הכרתי לפני חמשמדקות בדיוק ואת שמם כלל לא ידעתי. אני עליתי אל בימת המרצים, הם מצאו להם מקום בצד האולם ובטח כבר ניחשתם שבשנה שלאחר מכן פגשתי בהם נשואים כדת וכדין, היא כרסה בין שיניה ושניהם מודים לי על השידוך.
תיקון גדול, תיקון גדול. תיקון למקומו ומהותו של החג הזה בהוויה הישראלית ותיקון לי אישית. ואל תשאלו מה: אני כבר פחות בפאניקה מהשינה והעירנות. ובתום ההרצאות אני אפילו חובש את ספסלי בית המדרש ללימוד עצמי. קצת מפהק פה ושם, אבל בלי פאניקה.
ועוד תיקון אחד, אחרון, שאיך אפשר בלעדיו, קשור לעוגות הגבינה. זוכרים אותן, כן? את הטעם הנפלא שאיך שלא תהפוך אותו יש בקצה שלו, ממש ממש בפינה, תחושת חנק קטנה? אז גם זה נפתר, תודה לא-ל, ביום שהגיעה לחיינו עוגת הגבינה הבאסקית שמרגע שטועמים אותה כל מה שהיה עד אליה בטל ומבוטל ונמחק מן הזכרון כלא היה. אני מעריך שכולם כבר מכירים אבל אם לא, חפשו "עוגת גבינה באסקית", מלאו אחר ההוראות ותתחילו בחיים חדשים. חג שמח.
