אם אתם ירושלמים אתם מבינים בדיוק על מה אני מדבר. מה עושה בנאדם שצריך לקנות עוגה יפה בקונדיטוריה במרכז רחוב עמק רפאים בירושלים ולגשת איתה למסיבה ברחוב לויד ג׳ורג׳ הסמוך והוא מטופל במכונית? לפני שנה הוא פשוט היה נכנס לאוטו ונוסע מהלך שלושה רחובות יפיפיים עד שהיה מגיע ללויד ג׳ורג׳.
היום, נכנס האומלל למכונית ונוסע בין סמטאות חד סטריות, מחופות בברזנטים, בגדרות, בלוחות גבס המסתירות אתרי בנייה וחפירה ומתרחק מן האתר צפון מערבה, מקיף כיכרות, יורד למנהרות וכעבור רבע שעה מגיע באיזושהי דרך עקלתון עוקפת אל מחוז חפצו, שם ימצא בטוח חניה כי מי בכלל מגיע בימים האלה אל המושבה הגרמנית החרבה?
עמק רפאים. מעולם לא היה השם הזה מדויק כל כך. מדובר בפיר אחד ארוך שמשתרע לכל אורכו של הרחוב ומותיר בקושי מקטעים בודדים לנסיעה חד סיטרית. ההילוך על מדרכות הרחוב הוא כמעט בשורה מפני שהכביש כולו מחופה בלוחות ועליהם הבטחות מהבטחות שונות: כאן נבנה, כאן נסלל כאן יחודש, כאן ישופץ.
ככה זה בירושלים, ככה זה גם בתל אביב ובעוד מקומות.
ראיתי השבוע קבוצת תיירים מהלכת בדרך בית לחם, בין הדחפורים והגדרות וחשבתי לעצמי שאם הם באו רק כדי לדמיין מה קורה מאחורי לוחות הגבס-אזי את זה הם היו יכולים לעשות גם בשיקגו. לא חבל על הכרטיס? אז זהו, שלא. מגיל מסוים אתה מתחיל להבין שהסיפור הוא לא הבניין אלא הבנייה. הרי, בואו. זה לא הולך להסתיים. הסיפור לא הולך להסתיים. אנחנו כבר לא נראה ככל הנראה אף פעם רחוב בלי מנוף. אנחנו כבר לא נבקר אף פעם באתר שבו לא נזדקק למעקף כלשהו בגלל בנייה או שיפוץ.
אני זוכר את הפעם ההיא שציפיתי חסר נשימה לראות כבר את הקוביה בחזית הלובר וכשהגעתי היא היתה מכוסה ברשת כעורה שהסתירה פיגומים. מישהו החליט לשפץ ולתחזק דווקא ביומיים שאנחנו ביקרנו במקום. אני עוד יותר זוכר איך סלחתי על זה ובאיזו טבעיות המצב הזה זה התקבל בעיניי. נו טוב, מה. בונים. זה חלק מהחיים.
וזה דבר מעניין כי אם חלק מהבניין היה מוזנח או מוכתם זה היה בלתי נסלח לחלוטין אבל כשיש עליו ברזנט מכוער ועליו שמות של קבלנים וסמל של העירייה זה לגמרי יפה וחלק מתהליך. כי אפשר לדמיין את הבניין המוגמר או לשכנע את העין שהיא רואה אותו. ובעיקר: כי זה בסדר להיות בתהליך. זה חלק מהעניין. אין אחד מבני המשפחה שלנו שלא זוכר את הדודה שכשהיו באים אורחים הייתה דוחפת את כל הבלאגן לחדר אחד שבפתחו היה נח, שעון על הדלת סולם מלוכלך, והיא הייתה אומרת: אנחנו בשיפוצים. למה זה לא בסדר שיש שמיכה או שני גרביים על הרצפה אבל זה בסדר להיות 20 שנה בשיפוצים? כי ככה. שיפוצים זה חלק מתנועה של בנייה וזה בסדר.
ואולי זה בכלל קשור לירושלים ולשבוע זכרון החורבן הזה. התשובה האמיתית לחורבן איננה בניינים אלה בנייה. כלומר, ברור שהתשובה אינה מושלמת עד שהכל בנוי ונישא, אבל התשובה איננה הבניין. הן בניין היה כאן גם קודם! כלומר: הבניין הוא רק תיקון. הבנייה, לעומת זאת היא תשובה והיא נקמה, והיא ריפוי. ״עוד אבנייך ונבנית בתולת ישראל״ מתנבא ירמיהו ואפשר, אם רוצים, לדקדק במילות הנבואה ולדבר על ״ונבנית״ במשמעות ״הולכת ונבנית״. כל הזמן ניבנת. כשהכל יהיה מוכן ומוגמר זה יהיה סטטי ואפילו קצת משעמם. אבל הבניין – הוא חתיכת עניין.
ולכן, אני די סולח ללוחות הגבס המכוערים, לגשרונים ולמעברים, לאבק ולפיח ולמצב הבלתי נסבל הזה שבו האזרח תוהה ושואל את עצמו נו עד מתי?! ובתוך זה יודע היטב את התשובה: לנצח. כשיגמר ועם עמק רפאים יתחילו להפוך את דוד המלך וכשיסיימו איתו יחזרו לשפץ את יפו, כי תחנות הרכבת תהיה קטנות מדי וכשיפתחו את המלך ג׳ורג׳ ושטראוס יסגרו את הנביאים.
והאמת שזה נכון גם לחיים עצמם. שאין בהם,הרי, שורה תחתונה כלשהי שבה הכל מוכן. הם מורכבים משנות ילדות ונעורים של בנייה לקראת משהו ואז שנות בגרות של העמדת תשתיות ויסודות לקראת משהו ואז מגיע משהו אבל הוא כל כך מתיש ואינטנסיבי ורווי בחיתולים ובנקים, אסיפת הורים ופיטורים ובחילות בוקר וזיעה – אבל זה חשוב, כי זה בונה יסודות לקראת משהו ואז מגיע המשהו אבל הוא מתמהמה קצת לטובת דאגות של גידול ושל כיבוד הורים ושל טרדות בוגרות יותר ואז-אז מגיע סוף סוף המשהו האמיתי שלקראתו הכל מוכן, אבל כשהוא מגיע הוא כבר כל כך יגע עד שהוא דורש שוב המשך בנייה. הפעם של רקמת עצם ושיניים, ברכיים חדשות ותביעות ביטוח. האדם צריך לשים על עצמו לוח גבס עם לוגו גדול מלמעלה כתובת גדולה שאומרת: כאן בונים. ובלי תאריך סיום. הרי ממילא, גם השלטים שעליהם כן נקוב תאריך סיום – אף אחד לא באמת מתכוון אליו ככה זה. אנו באנו לזה העולם לבנות ולהיבנות.
