אחד אחת הם הגיעו. כשאני באתי המנחה כבר היה שם. שתינו קפה והחלפנו מילות רכילות ואז הגיעה עוד אחת ממשתתפות הפאנל. אחר כך, 5 דקות לפני המועד הנקוב בהזמנות לתחילת הערב, הופיע, מתנשף ומיוזע עוד אחד, מתנצל ומסביר. לאורך כל הזמן הזה התרוצצו סביבנו אנשי ההפקה, יאוש בעיניהם וטלפונים לאוזניהם וניסו לשווא לברר איפה אנשיהם. עשר דקות לאחר המועד הנקוב, הגיעה עוד אחת. שני האחרונים הגיעו כשכבר היינו ישובים במקומותינו ובעיצומו של דיון. כל אחד ואחת שנכנסו הביעו אי נוחות ואי נעימות גדולה, כמובן. כולם נשאו את אותו מונולוג. נהיה בלתי אפשרי להגיע בזמן במדינה הזאת. פעם הפתרון היה תחבורה ציבורית, היום גם זה כבר בלתי אפשרי. כשאתה מצרף את מצב התחבורה הכללי להפגנות אתה מקבל פקק אחד ענק. אנחנו מאוד מתנצלים אבל זה ממש לא היה תלוי בנו. ואני הסתכלתי עליהם והסתכלתי על החברים ועל הקהל שסלחו להם בהבנה רבתי שהרי המצב נהיה בלתי נסבל במדינה וכו' וניסיתי לחשב, לגבי כל אחד מהם מאין הוא/היא הגיעו וכיון שאני מכיר אותם ידעתי שהם באו מאותו מקום, פחות או יותר ממנו הגעתי אני והגיע המנחה, וראו זה פלא: אנחנו הגענו בזמן.
אני מגיע בזמן. נקודה. כבר שנים שאני מגיע בזמן. לא שעה לפני כדרך האובססיביים, בזמן. בטח לא תופתעו לשמוע שלא נולדתי מגיע בזמן. לא הייתי מאחר כרוני או מפורסם או ההוא במשפחה שידוע שתמיד צריך להמתין לו, אבל בגדול, גדלתי על מודל הבוז המשפחתי הממוסד לשאול ב. מיהו שאול ב. אתם שואלים בוודאי. ובכן, שאול ב. היה ידיד ותיק של משפחתינו וגם קרוב משפחה מדרגה כלשהי, איש נחמד ונעים ואינטליגנטי, עגמומי מעט מתוקף אלמנותו רבת השנים ודייקן באופן מופלא ממש. בשמחות המשפחתיות היה לו תפקיד רשמי: הוא היה זה שמבשר על תחילת הארוע, משום שמתוך איזה שגע שתקף אותו או בעיה נפשית שסבל ממנה, הוא היה מגיע לארוע בשעה שהיתה נקובה בהזמנה. יש את הרגעים האחרונים האלה לפני הארוע, של סידורים אחרונים וקצת לחץ ועוד קיפול אחד ואוי! מה עם המפית ולך תחבר את המקרן ואיפה האייצ' די אמ איי לעזאזל? אז הוא בא. אני ממש זוכר את זה איך בכל ארוע פתאום בא ילד לאבא ואומר לו: שאול בא. מה שאומר: התחיל הארוע. ואבא עוזב הכל והולך לארח את שאול, שהוא האדם היחיד בכל האולם. יושב על ידו, מוזג לו כוסית, מדבר איתו שיחה מפוהקת וממתין עוד חצי שעה עד שיבואו האורחים הבאים. אבל מרגע ששאול בא – הארוע בעיצומו.
ומיני אז נתקבע מעמדו של שאול כזה שמתייחס לשעת תחילת ארוע כהווייתה. ממש כאילו היא דבר אמת שמישהו התכוון אליו. זה היה מטריד מאוד, יש לומר, אבל כולנו ידענו שנס שיש לנו שאול, אחרת הסידורים האחרונים היו ממשיכים עוד ועוד עד שלא היתה נותרת נשימה בחזה ורק בזכות הדוד הזה יש לנו את מחצית שעת השאול לוח ולהתאגן לקאת הארו האמיתי. זאת ועוד, המזל היה שלצד נוקדנותו הבוקית נהג שאול זכרו לברכה, שאגב נפטר בשם טוב לא מזמן ולהלווייתו הגיעו כולם בזמן וזה היה הנושא היחיד שדובר בו מעל לגופתו עטופת הטלית, להעניק מתנות לא קטנות בכלל וכך התאזנה מעט תדמיתו המעצבנת. כך או כך – אף אחד לא רוצה להיות שאול.
ואני נהייתי שאול. אין לדעת מה היה מקור השינוי ומנועו. סביר להניח שהגורם העיקרי הוא עבודתי רבת השנים כמופיע מעל במות. כשמאתיים איש מחכים לך, או אפילו שלושים וחמשה – אתה לא מאחר. כלומר, אתה יכול לנסות לאחר אבל מהר מאוד כבר לא תאחר כי לא יהיו לך הזדמנויות לאחר. פשוט לא תהיינה הרצאות או הופעות. הענף הזה קשוח ובצדק רב. מזה שנים ארוכות שאני לא מאחר. אפילו לא בדקה. יוצא בזמן, מתכנן מראש, מסור בכל ליבי ונפשי לווייז, מכיר גם את נקודות התורפה שלה (אין כמעט), יודע היטב שההנחות שגדלנו עליהם (ירושלים-תל אביב שעה תל אביב-חיפה שעה) רלוונטיות ליום כיפור, מתעדכן במועדי הפגנות ומחאות, מרתונים ותהלוכות, שביתות ומלחמות בזמן אמת ומאמין לאינפורמציות ולא מתחכם.
עכשיו בואו: אין דבר כזה איחור מוצדק. באמת סליחה על השאוליות המתפרצת ועל הסחיות המדממת, אבל אני מתעקש על זה. אין איחור מוצדק ואין בכלל דבר כזה איחור אופייני או איחור כרוני. אין תכונת אופי שגוזרת איחור וגם לא הפרעת אישיות כזו. יש החלטה, מודעת כמעט, לאחר, כתוצאה מהפרעה קלה שהפסיכולוגים מזהים אותה כניסיון להיאחז בילדות ולמרוד בסמכות. האדם הבוגר הולך ומשתחרר בהדרגה מהצרכים האלה אבל יש שנשארים תקועים במרד הקטן הזה שמוצאת ביטויו בעסקי הזמנים והשעון. זה מובן, אולי, אבל זה אומלל ומעורר רחמים. שום איחור לא נסלח. האיחור הכרוני – עוד הרבה פחות. האיחור הבא על חשבון אחרים – עוד הרבה הרבה הרבה פחות.
ורק דבר אחד צריך לפתור, והוא התהליך הבלתי נמנע שעובר מי שסיגל לעצמו את הדייקנות בזמנים כמוני והופך להיות לא שאול, שהיה, לצד היותו נודניק גם,כאמור, נחמד ונעים ורב חסד – אלא שאול נרגן ואדוק וקנאי לזמנים ומשיח של דייקנות ומיסיונר של שעונים ומעל הכל – רודף ושוטם מאחרים. אט אט הולכים החיים ומתייצבים על יסוד אחד, יסוד הלבוא בזמן. העולם נחלק לדייקנים ומאחרים. השיניים חורקות. האגרופים נקפצים חרש בתוך כיסים. הם שוב מאחרים. אין שום פקק. אנחנו עשינו את אותה דרך. נבלות. את רואה, אמרתי לך. די. לי נמאס. לאחר זה לדרוך על הראש. נמאס. וקללות. וקללות של זקנים. וקללות שמתחילות ביופטפויו. מיצור חיוני ויצרני הופך הבן אדם להיות השעון הדובר. אז הנה, במקום לקלל אני אומר לכם, באהבה ובשמחה ובלי עצבים. בלי עצבים!. אני מחזיק את עצמי בכוח ומחייך: אל תאחרווווו! בקשה אל תאחרו. זה מעליב, זה הורס את הקצב של הארוע/הפגישה/היום, זה פוגע, אבל ממש, בבעלי הארוע ובמזמינים והעיקר: זה לא באמת נסלח או מקובל או מובן. כולם מחייכים אליכם ואיזה כיף שבאתם ויאללה בואו נתחיל, אבל בעצם בזים לכם כילדים שטרם התבגרו ומאחלים לכם דברים נוראים שאפיו לכתוב אותם אי אפשר.
ופעם אחת זה היה מוצדק. מוצדק ועצוב כל כך ורלוונטי לדאבוננו גם היום. זה היה מזמן ואני הייתי צריך לצאת מירושלים למלון דויד אינטרקונטיננטל בתל אביב כדי להשתתף בפאנל אקטואלי ויציאתי מהעיר התעכבה מאוד בגלל פיגוע הטרקטור הנורא שהתרחש באותו בוקר. ואז, כשהגעתי באיחור ועליתי לבמה מתנשף, חשתי צורך להתנצל וסיפרתי לקהל שאיחרתי בגלל הפיגוע ומה שלא לקחתי בחשבון היה שזו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו על הפיגוע כי הימים עוד לא היו ימי נדידת מידע מהירה כמו היום, ובאולם הגדול של דיויד אינטרקונטיננטל לא היתה בכלל קליטה סלולרית בימים ההם, ותוך רגע אחד אלף וחמש מאות מורות עזבו את האולם ועלו למעלה כדי לצלצל ולבדוק שכולם בסדר והכנס פשוט הסתיים. סליחה.
