אבן מקיר תזעק
קובי אריאלי
בכתבה, שראתה אור בשבועון החרדי "בקהילה" (פברואר 2005) ואשר עסקה בפשקווילים, הובא התיאור הבא: "מדי יום כמעט מכוסים קירות הבתים בירושלים במודעות הזועקות בגנות חבישת פאה נכרית, כשבמקביל 'הוועד נגד חבישת פאות' מגדיל במודעותיו את סכום הפרס המוצע למי שימציא היתר הלכתי לפחות ממורה הוראה של בד"צ כלשהו' לעניין זה. סכום הפרס עומד עתה על לא פחות ממאה אלף שקלים להיתר שיובא ממו"צ (מורה צדק] ו־35 אלף שקלים ל'בן תורה' שיתפלמס עם יו"ר ה'ועד נגד חבישת פאות' וינצח אותו הלכתית.
"אולם מביני דבר יודעים כי לא תמיד ה'וועד' הוא זה שמשלם עבור תליית המודעות, והסיבה להפצתן היא בעצם אחרת לגמרי: מתחת למודעות התנוססו במשך כמה שעות, במהלך הלילה, פשקווילים אחרים. כאשר הגוף המושמץ מבקש ל"כסות" על החרפה שהלבינה את פניו, בלא להסב תשומת לב לכך, מודעות ה"פאה נכרית" שנותרו במחסנים מנוצלות למבצע מחיקות יזום. בעבר נהגו בדרך פשוטה יותר והדביקו על הפשקווילים גיליונות נייר לבן. אלא שלמרבה הצער המטרה לא הושגה. להיפך, סקרנים עמלו שעות לקלף את הגיליונות, כדי לגלות את הסוד הגדול שמסתתר תחתן. וכך, לפי כמות מודעות ה'פאה נכרית' המופיעות בבוקר על לוחות המודעות והקירות, ניתן לנחש עד כמה רחשו הרחובות פעילות "עוינת"" באישון ליל".
בדברים אלה יש כדי לשפוך אור על תופעה חידתית זו של פשקווילים, כתבי פלסתר, מודעות מחאה או כל שם אחר שייקרא להם, הייחודית כיום לרחוב החרדי בישראל. מה שהחל ברומא בראשית המאה ה־16 אומץ על־ידי בני היישוב הישן בירושלים בתחילת המאה הקודמת, ולמרבה הפליאה חי ומפעם עד עצם היום הזה בריכוזי החרדים בארץ. החל ממאבקי היישוב הישן נגד רוחות הציונות שחדרו ארצה, דרך פולמוס השפה שטלטל את היישוב, עבור למלחמותי השבת וכלה באיסור להשתתף בבחירות של "המדינה הטמאה" – קירות בתיה של ירושלים מספרים, זה שנים ארוכות, את סיפור עמידתם של חוגים עיקשים, בדלנים ושמרנים מול איום הציוויליזציה שקם עליה לכלותה.
זהו גם סיפורה של עיתונות המונים במובנה הראשוני. עולם הפשקווילים יצר עם השנים מכונה משומנת היטב גם אם פרימיטיבית מעט של העברת מסרים, של חינוך המונים ושל תעמולה. על גבי הקירות נשפכו מרירות. לכאן תועלו רגשות נקם ואיבה, קדושה וקנאות. מימין הותקף עסקן ציוני על מעשה שביצע, ומשמאל הוקע בעל עיקש על גט שלא מסר; מלמעלה הוזהרו בנות ישראל מפני רוחות האופנה הזרות, ומלמטה התרו בנציג הסוכנות לבל יעז לשלוח יד בחינוכם הטהור של בני ישראל, ועל הכול מנצחת יפעת השפה על מכלול רבדיה ועגותיה: שפת תלמוד הנשזרת בשפת משנה, שפת מקרא – בשפת אגדה, וכולן יחד יוצרות שפת רחוב ייחודית שאין דוגמתה.
מדוע נזקקו, ועדיין נזקקים, החרדים לעיתונות קיר שכזו? כדי לקבל את התשובה לשאלה זו כדאי לצאת לסיור קצר במאה שערים ולהתבונן בקהל היעד של הפשקווילים – עומרי האווה שעומדים בהמוניהם מיל לוח המודעות, קראים את הפשקווילים, שוים בהם, מהפלפלים אודותם. מהניקים נוחיך או צווחה מפשירים משפט לעצמם מבטאים הנרעת מף בלעדי וממשיכים הלאה. החרדים הם בראש ובראשונה קהל סקין מאין כמוהו, המכור משבע מיייתו למילה הכתובה פשקווילים אפוא הם בראש ובראשונה הומר קריאה זמין בנוסף חם גס כלי ליצירת הווי מידווי ההופך את השהות ביחוב עבד המהלך בו לסיור חווייתי בין חדשות רצות, סיפורים והתרחשויות. רק אחרי כל זה, פשקווילים הם גם כתבי פלסתר. נראה שעד מהרה הפכו המשקווילים ביחוב החרדי ממדיה מטתה משדה לכונן תרמתי, כמדי שאי אפשר לה לשכונה בלא בית כנסת ומעוות. אי אפשר לה בלא קיר מכוסה פשקווילים. בית הכנסת והמקווה מספקים את הממד הרחו, ואילו קידות הבתים – את הממד התרבותי
נדמיי אלה ברצוני להניח אצבע על הפשקוויל כעיתון קיר של חברה שמחר ατιא מקדשת את המלה הכחובה תלויה בת משועבדת לה ובמידה רבה גם עובדת אותה, ומאידך גיסא לא השכילה במים במשך שנים ארוכות בות, להעמוד לה עיתונות חופשית ויוצרת, מורפסת, כזו של מאמר פותח ומאמר חותם של כתבות ומאמדים של אתיקה ומקורות. סיור במרתף פשקווילים בסמטאותיה הצרות של ירושלים אינו שונה במאום מביקור בארכיון של של עיתון כאן ספונים ונים גם סודות לא מעטים הקשורים בפרשיות היסט יסטוריות, שזעזעו במאה האחרונה את אמות הסמים של ירושלים החרדית
משני העשורים האחרונים, הולך הפשקוויל – כלי הנשק העיקרי של הארם החרדי מוושלים – ומאבד מקסמו וממנה את מקומו ומו לעיתונות חרדית עירנית ומיטות מדי שבוע רואה ואים אור ברחוב החרדי למעלה מעשרים עיתונים מדי יום מדממים שאי עיתונים יומיים, מדי חודש יוצאים לאור עשרות ירחונים ומגזינים בנושאים שונים, חלק גדול מהעיתונים הם ביטאונים פנימיים של חונים וחצרות, אולם קיים גם מספר לא מבוטל של עיתונים שכתביהם מבצעים עבודה עיתונאית קלאסית, מפרסמים תחקירים וסיפורים. טווים פובליציסטיים, חרשות ניתוחים ופרשנויות. גם כיום שומר המשקווול על הבליתו בעיתון קיר, אולם הוא נותר מעין עיתון לעניים. את תאווה המלה הכתובה שלהם מנקזים החרדים אל עיתוניהם בשוליים. כתופעה פרטיזנית ואף קלוקלה, לטעמי, נותרו פה ושם הפשקווילים, כאשר ההצדקה היחידה לקיומם היא האנונימיות, או כפי שהיא מכונה בטרמינולוגיה החרדית: "ארור מכה רעהו בסתר". רבים מייחסים חשיבות יתר לפשקווילים דהיום ורואים בהם מוסד תרבותי רוחש חיים. זו טעות, במידה מסוימת, לשם מה יש לשמר את המוסד הזה, אם בכל שבוע רואים אור יותר מעשרים עיתונים חרדים רשמיים? הווי אומר, בתופעת שוליים מדומי, יותר משהיא קיימת כבלי ביטוי מהותי, היא מתפקדת באייקון פולקלוריסטי. כאילו קירות בתיה של מאה שערים הם המוזיאון, והפשקווילים שעליהם הם מוצניו אולם, גם במעמדם זה, ניתן עדיין לראות בפשקווילים מעין יחלון ראווה" לעולם התרבותי הפנימי של הקהילה החרדית. מעבר לעובדה שעלעול בפשקווילים לאורך המאה הקודמת ועד עתה מעלה תמונה רקדקנית של מכלול הקונפליקטים שהסעירו את הקהילה מאז וער היום, הרי שעיון מלומד יותר בתוכנם מעניק
מבט מעמיק יותר גם על מקורות היניקה התרבותיים של כותביהם שפת הפשקווילים הינה עשירה וצבעונית. מבחינה זו אין דומה לה. מעניין לגלות שרוב מוחלט של הפשקווילים – אפילו אלה שדנים ב"פולמוס השפה" ומבטאים את ההתנגדות לשימוש בשפה העברית – כתובים עברית. יש בהם מלודרמטיות מעושה שיכולה להרגיז אניני טעם, אולם היא הערובה לכך שלא ניתן יהיה להתעלם מהם. הפשקווילים כולם כתובים בפאתוס מצלצל, במילים גבוהות וברתמוס קצבי ומהדהד שכמעט ניתן לשמוע אותו תוך כדי קריאה.
בחירות לכנסת הן "איסור חמור"; בריכת שחייה שפתוחה בשבת היא "ירושלים חגרי שק"; בית קולנוע הוא "צלם בהיכל"; חוסר צניעות מוביל מיד ל"הזדעזעי ארץ הקודש". השימוש במילים גבוהות יוצר אינפלציה של מילים. לכאן מגויסת היכולת הגראפית המרשימה. האות שנבחרת היא הגדולה ביותר שניתן, הצבע הוא שחור על לבן בוהק, גודל המודעות הולך וגדל, והכול כדי לשמר את המתח המתמיד ולהילחם בשוויון נפשו של הקורא.
רכיב עיקרי בתוכנם של הפשקווילים הוא ה…הומור. לא פעם נעשה שימוש בהומור כדי להעביר מסרים. סיפורים לא מעטים נכרכו סביב פשקווילים עוקצניים שהצליחו לבלבל בלשונם הנפתלת גם את ותיקי היישוב הישן, עד שלא פעם אירע ששומרי הגחלת יצאו בהמוניהם לקרוע בזעם פשקווילים שיצאו דווקא להגנתם, רק משום שלא ירדו לסוף דעתם של המחברים. מחברי פשקווילים הצליחו לתעתע גם בהיסטוריונים בעלי שם ובעיתונאים בכירים, אשר פירשו את הכתוב דברים כהווייתם.
כל המאפיינים האלה היו ונותרו נכונים לגבי הפשקווילים מראשיתם ועד ימינו. הם עדיין מעניינים, מושכי עין ומחוכמים. אז למי אכפת אם הם כבר אינם נחוצים?
