השנים הרעות/טורים פוליטיים 2019-2023

אחרי בחירות 2019 א'/פייסבוק/16.4.19

והנה הבלוף הכי גדול של מערכת הבחירות הזו: האמירה כאילו הבחירות האלה הם "על נתניהו". אלה מעריצים אותו כאילו הוא אלוהים ואלה מתעבים אותו כאילו הוא השטן. וזה שקר. שקר מכוון שנועד להסתיר אמת חשובה, והיא שהבחירות האלה היו באמת על אידיאולוגיה ובאמת על פניה של המדינה ובאמת על סוגיות רציניות. הבחירות האלה הן עלינו. נתניהו רק נקלע לסיטואציה.

נכון שבמבט ראשון נראה היה כאילו כל מה שיש לשמאל לומר זה כתבי חשדות, מסית ומפלג, די נמאס ושאר שקרים, ונכון שכאילו מה שהיה לימין לומר זה מה אתם מבלבלים את הראש ביבי מלכנו והמצב נהדר, אבל מתחת לפני השטח ניטש קרב אדירים, מטלטל, סודק וקורע.

והקרב הזה לא ניטש בין ימין לשמאל של פעם, אלה של סוגיות הליבה המדיניות וכלכליות. הקרב סביב סוגיות אלה (שגם פעם לא באמת היה עליהן, אבל לא משנה) כבר הוכרע מזמן והבחירות האלה רק חיזקו את ההכרעה הזו פי מיליון. הרי בראש מפלגת האופוזיציה העיקרית עומדים שלושה ימניים והשמאל האידיאולוגי הותיק זכה בקושי במניין קולות; הקרב האמיתי הוא בין שני מחנות שבעשור הנוכחי מעבירים סופית את הלפיד מזה לזה. זה  קרב על ההגמוניה, קרב על פניה של המדינה. ואם לדייק: קרב על יהדותה של המדינה. המדינה השתנתה, סוף סוף. היא יהודית יותר, מזרחית יותר, לאומית יותר, פלורליסטית יותר וכמובן ימנית יותר. תמו ימיו של השבט השולט, זה שקבע את קלסתרו של המקום הזה, זה שהעניק לו את אופיו ואת עיקר משקלו, ובאו ימיהם של השבטים האחרים. תמו ימיהם של הישראלים ובאו ימיהם של היהודים הישראלים.

התהליך הזה החל כבר מזמן והוא מגיע לשיאו בשנים האלה ממש. באופן טבעי הוא מוציא המונים מדעתם. ככה זה. אין מה לעשות. והוא לב העניין. ועליו ניטש הקרב. וכל השאר אחיזת עיניים ומסך עשן מטשטש.

כשהשמאל טען בלהט: בואו נעיף אותו ונעשה כאן מדינה משגעת – הוא ידע היטב שברוב המדדים המצב טוב ואין שום כאוס וזה נשמע קצת מגוחך. אז למה הוא התכוון? הנטייה הטבעית היא לומר: שקרנים דמוקרטים. אתם מעוותים את המציאות כדי לזכות בקולות. אבל זה לא מדוייק. כי כשהשמאל מדבר על כאוס הוא מדבר על תחושת מצוקה אמיתית, רק שהוא לא יודע או לא יכול לקרוא לה בשמה. הכאוס באפוזיציה הוא אכן כאוס, ותחושת אובדן השליטה אכן קיימת, אבל לא בגלל מצב כלכלי או מדיני ולא בגלל מדדים או נתונים אלא בגלל התרחשות התהליך הבלתי נמנע של חילופי הדורות, העברת ההגמוניה ושינוי פניה של המדינה.

והתהליך הזה הוא בכלל לא פוליטי, לעזאזל. פוליטיקה היא רק חלק ממנו. ההנחה בשיח השמאלני היא כזו: השלטון בידי הימין וזה גורם לכך שהמדינה ימנית. מכאן שבואו נעביר את השלטון לידי השמאל והמדינה תהיה שמאלנית. וזה כל כך ילדותי ומצחיק, שבא למות. הפוך חברים, הפוך. המדינה היא כזו, ולכן, באופן טבעי, השלטון הוא כזה. כי כאן דמוקרטיה, והמצוקה שלכן טבעית ומובנת, אבל ככה זה.

ונתניהו? הוא בעצם כלי בידי שני הצדדים. השמאל, שכאמור לא יכול להביע את מצוקתו האמיתית, מנצל אותו כדי לחבוט בו, להסיח את הדעת, להעמיד אותו בלב סדר היום ולנסות לגנוב את השלטון, והימין מנצל את עוצמתו וגאונותו כדי לנצח את המתקפה הזו, שהיא מאוד מתוחכמת ומאוד עוצמתית. הוא קולט החיצים של השמאל אבל הוא גם איל הברזל של הימין. ועל כן התודה על שירותו למען העם צריכה להיות עוד יותר גדולה. לא רק על מה שהוא עשה אלא גם על מה שהוא מנע, ולא רק מימין אלא גם משמאל.

אשר על כן אל תגידו שמיליון איש הוסתו לשנוא את נתניהו ועל כן הצביעו הצבעה בניגוד למצפונם, כי זה נכון רק למחצה: הם אכן הוסתו בשקר ובמשטמה ובחוסר יושר בסיסי לשנוא את נתניהו, אבל הם הצביעו בהתאם למצפונם. רובם באמת מתנגדים לתהליך שהמדינה עוברת וזו זכותם המלאה. רק מה לעשות: הם המיעוט.

לקראת בחירות 2020/פייסבוק/ 12.12.19

זה יום של שפל נורא לדמוקרטיה הישראלית. לא בגלל ההחלטה על בחירות שלישיות, החלטה דמוקרטית לגיטימית, שהיא לגמרי בתוך תחומי ההיגיון וההגינות ולגמרי בתוך כללי המשחק. השפל הוא בגלל התגובות. המוני המצקצקים והמבכבכים, אוי אוי אוי לאן הגענו. לאן לקחו אותנו הפוליטיקאים הציניים שלנו. לאן הביאו אותנו מאבקי האגו שלהם. "האגו", "האגו". שוב ושוב חוזרים על המונח הזה, בצדקנות ובהעוויית פנים טהרנית של גועל.

איזו איוולת. כמה טמטום. בפעם הראשונה כמעט, פוליטיקאים ישראלים עומדים על דעותיהם ורצונותיהם ומסרבים להיכנע ללחץ הקהל ולהבטחות של נוחות שלטונית. אנשים שלא היה להם שום סיכוי לראות לשכת שר מבפנים מוותרים על האפשרות להשתלב בשלטון בקלות ובנוחות ובתפקידי מפתח רק משום שיש להם עקרונות (אידיאולוגיים או פוליטיים, לא משנה). אנשים ששולטים כבר שנות דור לוקחים על עצמם את הסיכון לאבד הכל בשל אמונתם האידיאולוגית ובמקום לצהול ולשמוח – עסוקים הכל בלהתבכיין ולנג'ס. אתם יודעים למה? בגלל צרות המוחין וחוסר הכבוד שרוחש הציבור לפוליטיקאים. המחאה המיותרת של הימים האחרונים, כולל שביתת התלמידים ושאר שטויות ילדותיות, אומרות בעצם דבר אחד: בחייאת, אנחנו הרי לא מאמינים לכם למילה. תסגרו איזה דיל מפוקפק כמו שאתם רגילים ויאללה. נהיה מאחורי זה.

בחירות שלישיות הן לא גליק גדול (אמר מי שרק הבוקר בוטלו לו 4 הופעות בגלל שיש בחירות. באמת). אבל אם בחירות הן חגיגה לדמוקרטיה, בחירות שלישיות הן חגיגת החגיגות. כך עובדת השיטה הזאת. קשה לכם איתה? קנו כרטיס לצפון קוריאה. ותלכו להצביע. עם כל הנשמה. שתהיה ממשלה צרה ואיתנה של צד אחד. כי זה מה שצריך להיות. לא קשקושי אחדות. ואם יהיה תיקו? יהיו בחירות רביעיות. עד מתי יולי 2020.

בתמונה: הקלפי שלי. כבר באים.

חידת אולמרט/פייסבוק/9.2.20

מן הפינות המרתקות והמכאיבות ביותר בשיח החולה והמשוגע של הימים האלה היא הופעת האורח של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בזירה. אולמרט הבליח בתחילה כפרשן ומהגג לענייני "כל מה שאתם אומרים על ביבי זה עוד כלום לעומת מה שאני יכול לספר לכם", בהמשך הפך להיות מעורב יותר, ריננו שהוא מייעץ לגנץ, בימים אלה מסתבר שזה אפילו נכון ובעוד רגע כבר תתכנס מסיבת העיתונאים שלו עם אבו מאזן.

אני נמנה על אוהביו של אהוד אולמרט. בשנות חקירותיו ומשפטו כתבתי אלפי מילים לטובתו ועשרות אלפי מילים בגנות רודפיו. הפגיעה בחזקת החפות של אולמרט היתה נוראה. הסיקור המוגזם שכלל למעלה מעשרים פרשיות שהניבו הרשעה וחצי היה דוחה ומרושע ולכל מי שהיה מצוי בעניין יש בטן עמוסה על המערכת, ובראש וראשונה לאולמרט בעצמו. לראש הממשלה לשעבר יש משנה סדורה רויית תסכול, כאב וזעם נגד מוסדות האכיפה, זרועות המשפט והתקשורת, והוא משמיע אותה ברהיטותו וכשרונו באוזני כל מי שמוכן לשמוע. והנה, בשנתיים האחרונות נקרית על דרכו הזדמנות נהדרת לצעוק את כאבו: אל מול עיניו מגולגל בזפת ונוצות פוליטיקאי אחר, גם הוא ראש ממשלה, סעיפי האשמה שלו קלים יותר משלו ובכל זאת המערכת כולה מחמירה איתו, חזקת החפות שלו מחוללת, זכויותיו מופרות פעם אחר פעם, חלקים בתקשורת נוהגים בו באכזריות וכל מה שהמרואיין המבוקש אהוד אולמרט צריך לומר זה: הנה, הביטו. אני לא ממש סובל את האיש הזה, נתניהו, אבל את עוולות המערכת אני מכיר מהמקרה שלי. את ההדלפות, את עודף המוטיבציה להרשיע, את החגיגות בכיכר העיר. וגם אם נעזוב את שאלת הרדיפה הפוליטית, זה נורא וזה פוגע במערכת המשפט. וזה מושחת וזה מנוגד למוסר. זה מה שהוא היה יכול לומר, באולמרטית משכנעת. ולהינשא על גל הכאב – האמיתי – הזה, ולחזור על זה שוב ושוב, כי זאת אמת, ואני בטוח במאה אחוז שכשאהוד אולמרט רואה בטלויזיה תמליל מודלף מתוך חדר חקירות – הזכרונות גואים בו, וליבו נעשה מר והוא מזדהה לגמרי עם מצוקתו של נתניהו, אי אפשר שלא, וכך לפרוק את כאבו ואת טענתו ועל הדרך גם לזכות באמונם ובאהדתם של רבים, המחזיקים בדעה הזאת בדיוק.

אבל אולמרט אינו נוהג כך. הוא מתגייס בהתלהבות לצידם של מתנגדי נתניהו ומוסיף בעצמו שמן למדורת השנאה הזו ובעצם מחמיץ את הזדמנות הפז לטיהור שם ולגיוס אהדה. וזה, במבט ראשון, מוזר. מוזר מאוד. ובמבט שני זה לא מוזר בכלל. כי לאולמרט, למרבה הכאב, אין חפץ באהדתם ובתמיכתם של המצדדים בנתניהו. דעתם כלל אינה מעניינת אותו. אחת היא לו אם הם יאהבו אותו או ישנאו אותו. אולמרט תר אחרי הנכונים, היפים. הנאורים. את קרבתם ואהדתם הוא מחפש. ובימים העצובים האלה יש נוסחה בדוקה ומדוייקת לקנות את אהדת הצד הזה. וכך נופל גם האיש החכם וההדור הזה לבור אי האמת הזה ולשמחתו הוא פוגש שם עוד כמה ידידים ותיקים מתקופת הנסיכות וביחד הם מתפלשים בשנאתם וממלמלים את מילות המנונם מאז:

עלי בריקדות ניפגש ניפגש

אוי המצב! ממש מייאש

בואו נפנה כלפיו את האש

אולי יזמינו גם לשש

הסיפור מתחיל ב1977/פייסבוק/26.2.20

ארוך אבל טוב. אם אין לכם זמן – אתם לא חייבים לקרוא. פשוט תעשו לייק.

אחר הצהריים של כ"ב בסיון תשנ"ב, 23 ביוני 1992, נשלחנו חברי משה כהן ואני להכין את אולם האירועים של תלמוד תורה 'המסורה' בירושלים לקראת בואם של מנהיגי ופעילי מפלגת יהדות התורה לחזות בתוצאות המדגם ולחגוג, שוב, את נצחון יצחק שמיר והליכוד, השותפים הטבעיים ואת הישגי מפלגתם.

כבר כתבתי את הסיפור הזה מאה פעם כי הוא טראומטי. אני זוכר שגררנו מכשירי רדיו וטלויזיה מאיזה חור, הבאנו שתיה ושולחנות, דובר אפילו עם קלידן שיהיה מוכן. הסוף ידוע. בערך בתשע בערב צלצלו מהמשרד של גפני והודיעו שאפשר לקפל. לא הולכת להיות חגיגה גדולה. בעשר ועשרה כבר הכריז המנצח, ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין: אני אקבע ואני אנווט. קיפלנו בעצב והלכנו הביתה בראש מורד כדי לשמוע את צהלת השמחה האדירה של השמאל שאחרי 15 שנה חזר לעניינים. בפעם הראשונה מאז מהפך 77 חזרה מפלגת העבודה להוביל ולשלוט בלעדית ולא במסגרת פשרת אחדות ואנשים באמת קפצו לבריכת ככר מלכי ישראל.

בלילה ההוא טעה השמאל בפעם הראשונה, טעות תפיסתית שעתידה ללוות אותו גם ב27 השנים הבאות: הוא פירש את הנצחון כתהליך טבעי של תיקון ה"תאונה" שאירעה ב77 ושינתה את פני ההנהגה לכ15 שנה. בתפיסה השמאלנית, תקלה קוסמית כלשהי, אולי נפטון שהיה בנסיגה זמן רב מידי, אולי ליקוי חמה פתאומי, הביאה לבגין את הנצחון ב77, אבל זוהי תקלה זמנית שתטופל ומייד נשוב למצב טבעי ונורמלי שבו השמאל שולט ומוביל והימין זועק מהאופוזיציה. ב81 נקרתה הזדמנות ראשונה על דרכו של השמאל לתקן את התוצאה, זה כמעט קרה, אבל צמד הנאומים של דודו טופז ומנחם בגין שכפל את המהפך לקדנציה נוספת שגם לאחריה, למרות ארועי לבנון הקשים השיג השמאל רק תיקו גושי שהביא להקמת ממשלת אחדות, שלאחריה התקיימו בחירות ב-88 שהסתיימו בנצחון זעום של הימין ובטעות קשה של יצחק שמיר שהעדיף ממשלת אחדות בראשותו על פני ממשלת ימין צרה, מה שהביא בסופו של דבר לתרגיל המסריח ולנצחון השמאל ב-92.

ואז התבססה השגעת. השגעת כוללת בעצם סעיף אחד: נצחון הימין והפקעת השלטון מידי שבט המייסדים הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת. בגלל ליקויים חמורים בשיטה הדמוקרטית שלא נבחנה עד הסוף, תוצאה כזאת מתרחשת לעיתים, אבל אלו תאונות שאסור שיתרחשו וצריך לעשות הכל כדי לחזור למצב הטבעי והנורמלי לפיו השמאל שולט כפי שהיה מאז ומעולם. בשעה שהשגעת הזו הלכה והתקבעה כשהיא מקבלת חיזוקים מספריים מנצחון העבודה החד-פעמי בבחירות, הלכו המספרים, בשקט בשקט אל הכיוון השני כמובן. היתרון המספרי של מצביעי הימין הטבעיים (לאומיים, דתיים, חרדים, מזרחיים ואחרים) הלך וגדל, אבל בצד השמאלי איש לא השגיח בו. שם היו הכל משוכנעים ברוב הטבעי וההיסטורי ואפילו על תיקו פוליטי איש לא רצה לחשוב.

ואז הגיע הרצח הנורא והימים הנוראים. ולאחריהם הנצחון הלא יאומן שלולא הרצח היה גדול עוד הרבה יותר, כמובן. וגם אז איש בשמאל לא ניסה אפילו להבין שהמערכה הזו מוכרעת בחדרי מיטות ובחדרי לידה ובמקום זה השקיע השמאל את כל שלוש שנות קדנציית נתניהו הראשונה בתפיסת ראש למראה גודל התאונה ובנסיונות למנוע אותה שוב באמצעות ארטילריה של בוז וזלזול ודה לגיטימציה – וזה הצליח. ב-99 ניצח בבחירות אישיות אהוד ברק, עיוות היסטורי שתוקן במהרה כעבור שנתיים בלבד, בבחירות מיוחדות שנערכו ב2001 בהן ניצח מנהיג הליכוד החדש אריאל שרון בבחירות אישיות וברוב עצום.

הרוב הימני היה עכשיו לעובדה די מוצקה, אבל אז הגיעו שבע שנות ההונאה הגדולה, במהלכן נטלו אריאל שרון וחבורת מנהיגים ימניים שלימים יתברר כי אינם חלק מ"הימין הטבעי" את הימין ואת האמון שקיבלו ממצביעי הימין והובילו אותו שמאלה, בתחילה באמצעות תכנית ההתנתקות והחלטות על נסיגות ובהמשך באמצעות מסגרת פוליטית, קדימה, שטרפה את הקלפים ולרגע בלבלה באופן מלאכותי את ההבחנה בין שמאל וימין, אבל אז הגיעו בחירות 2009 בהן ניצח גוש הימין בראשות נתניהו ניצחון מובהק.

אבל השמאל המבולבל עדיין חשב שמדובר בתאונה. יש רוב מנדטים לקדימה! אוף! שוב התאונה הזאת. מבחינתו זו לא היתה מגמה אלא תאונה. 7 שנות הונאת שרון וקדימה הצליחו שוב לבלבל מעט ועוד לא אבדה התקוה.

והנה 2013. רוב מוצק לגוש הימין כאשר יש עתיד החדשה והמצליחה של יאיר לפיד מצליחה למצב את עצמה כמפלגת מרכז שאינה ימין מובהק ואינה שמאל מובהק. והשמאל – ממשיך להאמין בתיאוריית התאונה, אבל מתחיל לגלות סימני לחץ. רוב איתן כזה כבר מתחיל להיראות כמו משהו עובדתי, שלא הולך להיעלם.

ואז נולד הטירוף.

הוא התחיל לקראת הבחירות של 2015 עם תופעות כמו V15, עניין מכוער מאין כמותו שהיה מעורב בו כסף אינטרסנטי זר ואולי גם ממשלות, עם מתקפות אישיות על נתניהו והפיכתו לאם כל אסונותיה של המדינה, עם גיוס כללי של רוב אנשי התקשורת למאמץ המרוכז להביא לנצחון – ובום. 17.3.15 נצחון של גוש הימין והקמת ממשלה – צרה אמנם, אבל איתנה ויציבה.

ובחוץ כבר נושבת רוח הבלהות במלוא עוצמתה. מדינה, שכמעט לראשונה בחייה מגיעה לסוג של מנוחה ונחלה עם מיעוט נפגעים ממלחמות ופיגועים ועם כלכלה יציבה ועם פריחה מדעית ותרבותית – מוצאת את עצמה קורבן לטירוף פוליטי שאין לו סיבה אמיתית, זולת הרצון להשיב את גזילת השלטון – שחובר לאינטרסנטים עכשוויים, לשונאים ולבעלי עניין. השחקנים מתחלפים, הפאזל משתנה, מפלגות מוקמות ומתאחדות, המרכז של אתמול הוא השמאל של היום והטירוף נמשך ללא הרף. מסע מוגזם, חסר פרופורציות על ראשו של נתניהו, ומהנקודה הזו כבר מסירים את הכפפות ולעזאזל שרידי הדמוקרטיה. הוא משסע את העם. הוא אסון דיפלומטי. הוא הורס את החברה הישראלית. הוא גנב. אשתו מנהלת אותו. הם נהנתנים. לא הולך? הוא שיחד. בום. כתב אישום. הנה! הנה! יש כתב אישום! איך הוא יכול לנהל מדינה עם כתבי אישום? הוא מרסק את שלטון החוק. בחירות. עוד בחירות. עוד בחירות.

וזה לא על נתניהו. נתניהו הוא רק סמל. המסע של 2020 הוא אותו המסע של 14 מערכות הבחירות שקדמו לו. מבחינת השמאל, הוא נועד כדי להשיב את הגזילה ההיא, מ77. לתקן את התאונה, את העיוות.

ומישהו צריך כבר ללכת לשם ולהפיל אסימון ענק ולצעוק בקול גדול: לא חברים. זאת לא היתה תאונה. זה רוב. כך נראה רוב. רוב פירושו: יותר הרבה. מספרית. ולימין יש כבר אלף שנה בערך – רוב. מה יש לימין? יפה. רוב. יכול להיות תיאורטית שמפלגה שמזוהה עם הימין תלך עם השמאל? יכול להיות. זה לא משנה כלום. לימין יש רוב. יכל להיות שבקונסטלציה פוליטית מסויימת ימצא עצמו מנהיג שמאל בראשות הממשלה? יכול להיות. ועדיין לימין יש רוב. חוץ מישראל ביתנו הנוכחית והרשימה המשותפת, שתי רשימות שהגדרתן במונחי ימין-שמאל אינה ידועה – לרוב המפלגות שמשחקות כיום במגרש הפוליטי ישנה הגדרה כזו. דווקא בבחירות אלה זה יותר מובהק מאי פעם. הצד הזה והצד הזה. ובחלוקה הזו (שתוכלו לצקת לתוכה איזה תוכן שתרצו: מדיני, בטחוני, כלכלי, דתי) יש רוב מוצק, מוחלט, חזק לימין.

אני מאמין שהחלוקה הזו תימשך ותישמר עוד שנים רבות בארץ (עם רוב מוחלט לימין). גם אם מישהו חושב אחרת ומאמין שאפשר יהיה פעם לערבב מחדש את היורה הישראלית ולנסח חלוקה מחודשת – כדי שזה יקרה צריך יהיה קודם כל צד המיעוט להבין ולהפנים ולהודות שכן. הימין מנצח כי יש לו יותר מצביעים. זאת לא תאונה. אלה תוצאות האמת.

ממשלה חדשה/פייסבוק/2.5.20

1. זה לא היה צריך להיראות ככה. זה היה צריך להיגמר אחרת. לו זה היה נורמלי, כבר מזמן היתה כאן ממשלת ימין חזקה שמשתרעת מסמוטריץ' עד בוגי, בראשות נתניהו או בראשות יורשו של נתניהו, (כי לו זה היה נורמלי לא בטוח שנתניהו היה עומד בראש הליכוד). ואולי היתה זו ממשלה שבראשה היה עומד איש מרכז. אולי היה זה יאיר לפיד וסגנו שי פירון, הרב, הדתי. ובקואליציה שלו היו שברי ליכוד וחרדים וימינה וקצת מרכז חילוני וטיפה שמאלה, וגם זה היה נורמלי, וטבעי. אבל לא. זה לא היה נורמלי. זה היה משוגע מהרגע שנכנס למישהו בשמאל לראש שאפשר לחזור לשלטון ולהותיר את הימין והדתיים באופוזיציה, והאמצעי לכך הוא הראש של נתניהו – זה חדל להיות נורמלי וחדל גם להיות דמוקרטי. שש השנים האחרונות הם משהו שיילמד בעתיד בבעתה. סיפור שיתוף הפעולה המקיף בין שלל שונאי נתניהו מסיבותיהם, אלה שפוטרו או ננזפו או קידומם נבלם או סתם נקלעו לזה והפכו את זה לקריירה לבין הזדמנותניים פוליטיים בסיוע ארטילרי של התקשורת ובגיבוי מערכת המשפט – הוא סיפור מסע מטיל אימה ומזעזע שהלוואי והסתיים עם הקמת הממשלה הזו.
2. אז קיבלנו את הממשלה הזו. שהיא גדולה ומכוערת ומעוררת אי נוחות אדירה (לא בגלל ההוצאה הכספית, שהיא זניחה. בגלל האתנניות ואוירת חלוקת השלל) אבל היא המקסימום שאפשר היה להקים במציאות המשוגעת הזו. כי התרגיל שמוצג לעיל – הצליח. הוא הצליח 3 פעמים. קהל עצום הלך שבי אחרי הרעיונות השקריים האלה ונפל למלכודת. מה אפשר היה לעשות? הדרך היחידה למנוע בחירות, שטכנית אי אפשר היה לקיימן בגלל הקורונה (לולא זה הייתי שמח לקיים אותן), היתה זו. יש גם הרבה היגיון בכך ששני ראשי כחול לבן, גנץ ואשכנזי, שמעולם לא היו עד הסוף חלק מ"התכנית" – חוברים לביבי ונכנסים לממשלה בראשותו.
3. המחיר העצום של ויתור על מחצית הקדנציה הוא כבד מנשוא. והוא לא צודק. ניאלץ להתנחם בחצי הכוס המלאה: פיצול כחול לבן, ליברמן בחוץ, הרשימה המשותפת בחוץ, כיפוף כחול לבן בנושא בית המשפט, ההזדמנות להחלת ריבונות. כולי תקווה שימינה בפנים. בלי זה זה יהיה מר מאוד מאוד.
4. אז מה חושבים לעצמם כל אלה שמדברים עכשיו על כך שחמישים ואחד אחוז מהעם רצה רק לא ביבי ומתבכיינים ומצקצקים? הרי הם, להבדיל מעדר בוחריהם האומלל, יודעים את האמת. הם הרי היו שם בחדרים, בדיונים האסטרטגיים כשנהגתה התכנית. הם מכירים אותה לפרטיה. הם זוכרים את הניסיון של 2015 ואת כשלונו, זוכרים את הרגע שבו הוחל לדבר על כתבי החשדות ונולדה ההזדמנות הגדולה, מכירים את הגרפים, את הנתונים, הגו כל ספין וניסחו כל סלוגן. למה הם לא אומרים לעצמם: די. ניסינו. נכשל. למה הם ממשיכים להרוס כאן את החיים? והשאלה היותר גדולה: הם הרי השיגו את מבוקשם. בעוד שנה וחצי נתניהו יעזוב את משרד ראש הממשלה. הרי זה מה שהם רצו, לא? נכון אמנם שלא הם אלה שירשו אותו אלא שותפם לשעבר גנץ, אבל אם המטרה היתה הזזת נתניהו – היא כמעט הושגה, לא?
5. ובכן, שתי תשובות בדבר. הראשונה היא, כמובן וכידוע, שהמטרה לא היתה מעולם סילוק נתניהו. המטרה היתה תפיסת השלטון. סילוק נתניהו היה רק האמצעי, כאמור וכמדובר. אבל יש עוד תשובה. מזעזעת הרבה יותר: הימים ימי קורונה, השעמום גדול ורוב התשובות מצויות בנטפליקס. אי שם באמצע עונה 4 של בית הנייר מתפתח דיון בין הפרופסור לפלרמו אודות נאמנותו העתידית. אתה מגלומן, אומר לו הפרופסור. אני לא יכול לסמוך עליך. נכון, מסביר לו פלרמו. אני אוהב את עצמי אבל הרבה יותר מאת עצמי – אני אוהב את התכנית. אני נאמן לתכנית. והאמת שצריכה להיאמר היא שבשנה האחרונה עם ישראל היה קרבן של תכנית. חבורת מאצ'ואים הגתה תכנית, מצויינת, אגב, והיא התקדמה כמעט ללא דופי. שקר רדף שקר, ספין רדף ספין – והתכנית נעה. ומבחירות לבחירות הסיכוי גבר. והלהט לנצח גבר. והאדרנלין הופק בכמויות. ואיש כבר לא זכר על מה ולמה ומה התחייבנו ועם מי הולכים ולמה בעצם. ואף אחד לא השגיח בזוטות כמו שניים-שלושה חברי כנסת שלעולם לא יילכו עם הרשימה המשותפת או יו"ר מפלגה שליבו נמצא בכלל במקום אחר. מה שעבד הוא רק: התכנית. בריכוז אדיר בכל התקפה בנפרד ולא במשחק כולו (שורה המוקדשת בכאב לע. שלח).
6. ועכשיו בג"צ. זו כבר לא פוליטיקה. זה החיים שלנו. יאללה מלחמה.

אמיר השכל/פייסבוק/30.6.20

כבר כמה ימים שאמיר השכל לא יוצא לי מהראש. לפני כמה חודשים דיברתי בטון מאוד ביקורתי נגד המפגינים הקנאיים נגד השחיתות השלטונית. השתמשתי במילים מעט בוטות כנראה, כי ידידי הרב בני לאו לאו נזף בי בהודעה אישית וציין באוזניי כי אחד מראשי המפגינים הוא בכיר בחיל האויר בדרגת תת אלוף שהקדיש את חייו למדינה ולאחר שחרורו עסק בהטמעת זכרון השואה והטביע חותם בתחום.

אני מעריך מאוד את הרב בני אבל דחיתי את נזיפתו בעדינות. הרזומה של תת אלוף השכל אינו רלוונטי לשאלה שהעליתי אז ואני מעלה גם עכשיו, שלושה ימים אחרי מעצרו (המיותר) של השכל:

נגד מה הוא מפגין?

איזו מציאות חמורה או הרסנית הוא רואה מולו, שבגינה שווה לעזוב הכל, לעצור הכל וללכת לגור ברחוב במסירות נפש? מה מדמם בשיעור כזה שאי אפשר להמשיך כך יותר? אם להתייחס לדבריו של השכל עצמו, הסיבה לכך היא שבראש הממשלה עומד אדם שיש נגדו שלושה כתבי אישום. על כך יש לשאול: אוקיי, אני שומע, אולם האם העובדה שעלו חשדות שהבשילו לכדי כתבי אישום נגד ראש הממשלה שנבחר כדין יש בה כדי להדאיג במידה כזו שעוברים לגור ברחוב? הרי החשדות הללו נבדקים, כתב האישום הוגש ובית משפט עומד לדון בו, כך שהעסק די בשליטה ונהפוך הוא; העובדה הזאת מוכיחה שדווקא אין שחיתות שלטונית מדאיגה בישראל, שהרי רשויות החוק מאשימות ובתי המשפט שופטים גם מי שנבחר לראש הממשלה. ואם יורשע וייגזר עליו עונש – הוא יישא בו. בנוסף, החוק היבש הרי מתיר לו לכהן כראש ממשלה. אז במצב כזה באמת צריך לעצור הכל ולצאת לרחוב?

יתירה מזאת: כדי לחוש חרדה קיומית עמוקה עד כדי יציאה לרחוב מן השחיתות, צריך שמעשי השחיתות יהיו באמת נוראיים. והנה, גם השכל יודע כי כתבי האישום נגד ראש הממשלה נוגעים בעיקר לסכסוך הממושך שלו עם התקשורת ולחיזורו אחר סיקור אוהד. אלה כתבי אישום דחוקים, שנויים במחלוקת שרוב האוכלוסיה אפילו מאמינה שלא היה צורך בהגשתן. חלקן אפילו מאשימים את הרשויות בהטיה פוליטית. על זה יוצאים לרחוב?

יתירה מזאת: כדי שאדם יגיע למצב שבו הוא אינו יכול עוד והוא עוזב הכל ויוצא לרחוב, לא מספיק שהוא גילה שחיתות. צריך שלשחיתות הזאת תהיה גם איזושהי השלכה. והנה, מצבה של ישראל ערב הקורונה היה סביר (מבחינתי מזהיר, אבל נלך על סביר). גם אמיר השכל יודה שהמצב הבטחוני היה שפיר, המצב הכלכלי סביר, המצב הבריאותי כזה שאפשר לחיות איתו ובזירות שונות נרשמה הצלחה גדולה. בכל מקרה, בשום זירה שהיא המצב במדינה הוא לא כזה שבגינו לוקחים מזרון והולכים לישון מול בית ראש הממשלה, במיוחד לא אדם כתא"ל אמיר השכל, יוצא צבא שמשתכר באופן נוח.

יתירה יתירה יתירה מזאת: התקיימו שלוש בחירות, הוקמה ממשלת אחדות עקומה שאיש לא מרוצה ממנה אבל היא משקפת פשרה, נתניהו התחייב להתפטר מתפקידו, יש תאריך למשפט – למה להמשיך ולהפגין כך. זה באמת שווה את זה?

את השאלה הזו אני מעלה פעמים רבות. היא מציקה לי ומחרידה אותי. ויש לה שתי תשובות. התשובה האחת, שאותה אתם מכירים, נוגעת לאנשים בפוליטיקה ובתקשורת שמניעים את מחאות האופוזיציה ופעולותיה: הם לא מפגינים נגד נתניהו. הם מפגינים פוליטיקה. הם יודעים שאין צורך להפגין אבל הם משתמשים בשגעת נתניהו כדי לנסות ולהשפיע על תוצאות הבחירות. מצוה עליהם להותיר כל הזמן את להבת נתניהו דולקת, מפני שזוהי דרכם היחידה להטות את התיקו (70-30) הפוליטי.

אמיר השכל אינו מאלה. הוא לא מהמסיתים. שאפתנותו אינה פוליטית. בוודאי שלא אישית. אמיר השכל, שמכל עבר מספרים לי שהוא איש טוב וחיובי, הוא הקורבן הבכיר ביותר של ההסתה השיטתית שגרמה לאלפי ישראלים לראות בנתניהו את אב כל אסונותיהם הלא קיימים. כלומר, ההסתה הצליחה לשכנע אותם שהמצב על הפנים והצליחה לשכנע אותם שהאויב הוא נתניהו. ברוב המקרים ההסתה השקרית הזו פגשה רגש אמיתי שפועם בלב אנשים כמו אמיר השכל והוא החרדה המוצדקת מפני זה שההגמוניה עוברת מהשבט שלהם לידיו של שבט אחר איתו הם פחות מסכימים והמפגש הזה הוליד תחושת כאוס שככל שהם עוסקים בה כך הם מתחפרים בה יותר ויותר וכבר אין מה לעשות ואין עם מי לדבר. גם אם כל מה שמתואר למעלה נכון, אמיר השכל עיוור לזה לחלוטין הוא שועט ומתקדם ולא רואה בעיניים.

אז אמיר השכל מתכוון כנראה באמת, לצערי, אבל הנזק שהוא וחבריו גורמים הוא עצום. קודם כל, הסירוב העיקש לקבל את תוצאות 3 מערכות בחירות יש בו משהו מתעלל. די. תנו קצת שקט. אבל זה הנזק הקטן. אני מאמין גם שהמשך המחאה ויצירת הרעש הבלתי פוסק מפריעות מאוד לעיסוק בבעיית השעה המרכזית, הקורונה, אבל זה לא רק זה.

הנזק העיקרי של ההפגנות המיותרות והמחאה המומצאת, מזיק בעיקר לשיקומה ולנירמולה של המערכת הפוליטית ושל השיח הפוליטי.

כבר קרוב לעשר שנים שאין בישראל שום התנהלות פוליטית "נורמלית". אין דינמיקה של תחרות, של התגוששות, של מאבקי כוח, של שאפתנות אישית – אין כלום. יש רק נתניהו או לא נתניהו. כפי שכבר כתבתי הרבה, ברור שמאחורי הקונפליקט הזה עומדות מחלוקות אידיאולוגיות ושבטיות, אבל מעל לפני השטח מתגוששות רק שתי דמויות: נתניהו ונונתניהו. המצב הזה הוא חולני, כי הוא משמר תגרה קבועה. המצב הנכון פוליטית הוא מחלוקת. ריב. סכסוך. תחרות. אפילו מלחמה. לא ערימת ילדים ומכות. לא תגרה. במצב של תגרה אין שום דרך לתהליכים טבעיים להתרחש ולמשתנים נוספים לחדור אל המשוואה.

הנה דוגמה: אני, למשל, לא סולח לנתניהו על השארת ימינה מחוץ לקואליציה. אני חושב שבאי הכנסת המפלגה הימנית האידיאולוגית היחידה (גם אגודה וש"ס הן ימין, אבל לא אידיאולוגי) לממשלה – חטא נתניהו באחד החטאים החמורים: הוא שכח לרגע שכוחו נובע מכך שהוא ראש המחנה והוכיח שהוא מאמין שמקור כוחו הוא הוא בעצמו. מבחינתי בנקודת הזמן הזו צריכה להתבצע דינמיקה תחרותית של התמודדות בימין והדחת נתניהו. אבל אני מודה ומתוודה: זה לא יקרה כל עוד יעמדו אנשים כמו אמיר השכל ברחוב ויצרחו האשמות כחש וכינויי גנאי ויתמידו בביזוי מתמשך של נתניהו. זה לא יקרה כל עוד תימשך ההסתה נגדו ברשתות ובתקשורת. זה פשוט לא יקרה, מפני שכשיש תגרה קודם כל מתגוששים. גם אם אין כוח. גם אם נמאס. מי שאמת בליבו – מתגושש. רק אחר כך משדדים מערכות ומכניסים סדר. ככה זה. מה לעשות.

אז תודה לך אמיר השכל. תודה על כל מה שנתת למדינה ותודה גם על העקשנות העיוורת וחסרת הפשר שלך, בשמה אתה וחבריך מונעים מעם שלם שקט וחיים נורמליים ותודה עיקרית בשמו של שכנך מעבר לרחוב, ב. נתניהו שמו, על עוד קדנציה ועוד קדנציה ועוד קדנציה.

ביביזיס/פייסבוק/3.1.21

כבר למעלה מחצי שעה שאף אחד או אחת לא הציגו את מועמדותם משמאל לראשות מפלגה פוליטית ולריצה במסגרת עצמאית/חדשנית/נחושה לראשות הממשלה. אנצל את פרק הזמן הקצר הזה להבהיר משהו:

כמעט כל המועמדים שהעמידו את עצמם לבחירה דיברו, כמובן, רק על דבר אחד והוא הצורך בהחלפת נתניהו. אפילו המועמד שהודיע שלא ירוץ, דיבר, ואף זכה בשל כך לכותרות ענק, רק על זה. המועמדים הבאים גם ידברו, אני מבטיח לכם, רק על זה. לא יהיה שום מועמד מצד שמאל שיצליח להציג מצע כלשהו שלא יכלול את המילה נתניהו. תסתכלו על מסכי הטלויזיה שלכם: מערכת הבחירות הזו מפולחת רשמית באמצעות ההבחנה בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". זה לא מסתתר במכתמים שנונים של אמנון אברמוביץ; זה חותך את המסך לשניים. רשמית.

אנחנו מכירים את זה לא מהיום וחיים את זה כבר שבע שנים ו5 בחירות. ארי שביט, במאמר כתוב היטב אך שגוי לחלוטין במקור ראשון, קרא לזה "ביביזיס" והכתיר את זה כמחלת שני הצדדים. אלה מאליהים ואלה משטינים. הגדרה יפה, ביביזיס. אז למה שגוי לחלוטין? כי הביביזיס היא לא באמת מחלה ולא ארוע שישראל נקלעה אליו. הביביזיס הוא כנראה ההברקה הפוליטית הכי מרשימה שנראתה כאן זה שנים.

תסתכלו על הבחירות האלה וקודמותיהן. הן בחירות רציניות שניטשות על מגוון סוגיות ומגוון נושאים. המפה מחולקת להרבה מפלגות, אבל בהתאם לשיטת הבחירות שלנו וגם על פי האמת, שני גושים נאבקים ביניהם. ההגדרות והפרמטרים משתנים ומתחלפים מעת לעת, כי ככה זה בחברה מתפתחת, אבל בגדול הרשימה די מוכרת וקבועה: אנחנו נלחמים על תפיסות מדיניות ובטחוניות (שלום מול לאומנות), נלחמים על תפיסות כלכליות (חופש מול מעורבות וסוציאליזם), אנחנו נלחמים על שמרנות מול ליברליות, על מה אתה יותר יהודי או ישראלי, ועוד הרבה. החלוקות גם הן די מוכרות: ישראל הראשונה מול השניה, תל אביב מול ירושלים, אנשי הים ואנשי ההר ועוד ועוד. עופו עם זה לכל גובה שתרצו וכל חלוקה שתחלקו יהיה בה מן האמת. אנחנו באמת מפולגים ואנחנו באמת שני מחנות.

הבעיה הקטנה היא, שבכל החלוקות דלעיל, איך שלא תהפכו את זה, יתקבל בסופו של דבר רוב משמעותי לגוש הימין. תבחנו תפיסות מדיניות ובטחוניות – זה יהיה כנראה רוב של 60%; תבחנו תפיסות כלכליות – זה יעפיל אפילו ליותר. תציבו פרמטר אידיאולוגי של שמרנות מול קידמה, זה יהיה מעניין מאוד אבל זה יאלץ אתכם להעביר את המצביעים הערבים לצד ימין; בקיצור, בכל חלוקה שהיא יזכה הימין לרוב.

חוץ מבחלוקה אחת: כן ביבי או לא ביבי. בשאלה הזאת, מוכרחים להודות, יש תיקו. אני לא חושב שהתיקו הזה מוצדק. אני מאמין שהשנאה והתיעוב שחצי מהעם רוחש לנתניהו מקורן בתעמולה שקרית, אבל צריך להודות שזה המצב. בשאלת נתניהו או רק לא נתניהו – יש תיקו. היא בעצם השאלה היחידה שלגביה יש תיקו ולא הכרעה ברורה לצד ימין.

ולכן, מפלגה משמאל שחולמת על החלפת השלטון חייבת לדבר ביבי. רק ביבי וביבי מבוקר עד ערב. קודם כל להשחיר ולאיים ולגדף, זה כבר נעשה בהצלחה רבה, אבל לא פחות מכך – לשמור כל הזמן, ללא הרף, על סדר-יום-ביבי. אסור לדבר על שום דבר אחר. בטחון – הס מלהזכיר. כלכלה – רק בהקשר של זוועות הקורונה (ביבי); דת ומדינה – אף מילה; משפט ודמוקרטיה – ברור, בהקשר של רדיפת שומרי הסף וכן על דרך האימה הזו.

ביביזיס אינה מחלה, מר שביט. ביביזיס היא אסטרטגיה וטקטיקה. ביביזיס היא גאונות. ביביזיס היא הדרך היחידה של מחנה להיאחז בסיכוי הקלוש לנצח. ובשם הטריק הגאוני הזה אנחנו עושים דרכנו כעוורים מבחירות לבחירות לבחירות לבחירות.

בן גביר/ישראל היום/15.2.21

לפני הרבה שנים יצא לי להתראיין למוסף הארץ. הייתי עיתונאי צעיר ומתלהב והכבוד שנפל בחלקי סחרר אותי לחלוטין. במהלך הראיון, שדן במגוון קונפליקטים שליוו את עבודתי בעיתונות בשל היותי חרדי ובוגר ישיבה, שאל אותי המראיין את השאלה הבאה: ואיך אתה כאדם דתי מסתדר עם זה שאתה עובד ב"מעריב" של נמרודי ודנקנר (מו"ל ועורך מעריב אז) ? ואני, בפרץ של דברנות נתתי תשובה מפורטת שקושרת כתרים לראשם של השניים ומסבירה כמה הם צדיקים וטהורים. רק אחרי כמה ימים העמיד אותי מישהו על גודל העוול והאיוולת שבעצם העלאת השאלה הזו, שברשעות מניפולטיבית מגלמת בתוכה את הנחת היסוד שלאדם דתי צריכה להיות בעיה לעבוד אצל דנקנר ז"ל ונמרודי ייבדל לחיים ואני הבנתי עד כמה לא הבנתי.

ימיה של הטכניקה הזו כימי עולם. אם אתה רוצה להטמיע מסר, אף פעם אל תאמר אותו. לא כל שכן הס מלהסביר אותו. צריך פשוט להבליע אותו כלאחר יד ובכך לגרום לו להיות אקסיומה שאין להטיל ספק בנכונותה. שורה כמו: "מערכת הבריאות קורסת ולא מתפקדת. תנו לנו להציל אותה" – היא שורה בעייתית בקמפיין. מפני שהיא ישירה מידי וקיים החשש שמא הקורא יפעיל באופן חד פעמי את מערכת החשיבה שלו וישאל את עצמו האם מערכת הבריאות אכן קורסת ולא מתפקדת, והתשובה שלו תהיה כמובן שלילית; לעומת זאת אם תפרסם מפלגה מסר שאומר: "בתקופה של מערכת בריאות קורסת צריך מנהיגות לישראל" – הקורא יתמקד בהבטחה המעורפלת של "מנהיגות" ולא יעסיק את עצמו בשאלת הרישא המופרכת. הוא רגיל לשמוע את הטון המבקר כלפי המערכות הציבוריות וזה יתקבל אצלו בטבעיות גמורה.

מאז נחתם הסכם השיתוף בין סמוטריץ' לאיתמר בן גביר ועוצמה יהודית בתמיכת נתניהו עובדת הטכניקה שעות נוספות. תוך יום וחצי הצליחו אנשים חכמים ומניפולטיביים להעמיד את הדיון על שתי שאלות עיקריות: האחת היא האם יהין נתניהו למנות בקואליציה עתידית את בן גביר לשר והשניה היא מי יותר גרוע: בן גביר או איבתיסאם מרעאנה, מס' 7 במפלגת העבודה. למה מניפולציה? מפני שאם מציבים על שולחן הדיונים את השאלה האם נתניהו ימנה את בן גביר לשר, זה מייתר, כלאחר יד, את השאלה האם בן גביר הוא מועמד לגיטימי בבחירות. זה שם אותו מראש בעמדה בעייתית. ואם משווים אותו למרעאנה (איוולת של הימין שנפל בפח הזה) זה מכניס אותו אוטומטית לעולם התוכן והמושגים של טרור, שהרי תמיכה רעיונית עקיפה בטרור, לכאורה, זוהי ההאשמה המובהקת כלפיה. עובדה: חוץ מאשר במאמרים במקומוני יצהר ואש קודש לא היה פרשן אחד שתמך/ה השבוע בבן גביר מבלי לסייג לפני כן באמירה בסגנון: "הוא אמנם לא כוס התה שלי אבל…" פחד נפל על כולם. פחד שמקורו בשנים ארוכות מידי של חינוך אינטנסיבי ומשטרת מחשבות, שאחד הסעיפים הראשונים והעיקריים בקודקס שלה הוא שקבוצות ימין קיצוני הן מחוץ לתחום.

מה עושים? כלום. כבר מאוחר מידי. משתדלים להימנע מהשיח הזה ולעצור כל טכניקת ויכוח כזו בעודה באיבה. בפוליטיקה ובשיח יש מקום לכולם, כל עוד טובת מדינת ישראל ואזרחיה בליבם. חושבים אחרת? בואו נדבר על זה. לא על השאלה אם בן גביר יהיה שר ולא על מי יותר גרוע ממי.

נ.ב. אני לא יודע אם ציינתי, אבל איתמר בן גביר אינו כוס התה שלי.

התרגיל הצליח/ישראל היום/9.3.21

כך צייצה השבוע איילת שקד: "לא נשב עם מרצ. אמירתו של ניצן הורוביץ שמצדיקה את פעילותו הפוליטית והאנטישמית של בית הדין בהאג ורדיפתו אחרי חיילי צה"ל היא חרפה לכנסת ישראל". הציוץ של שקד היה טבעי. אפשר היה לנחש אותו עוד קודם שצוייץ. הרי קואליציה שמשותפת למרצ ולימינה היא חרפה לכשעצמה ועלבון למצביעיה של זו ולמצביעיה של זו. ובכל זאת, קודם הציוץ הזה בקריאות הפתעה. הוא פורסם וצוטט ואף זכה לכינוי "חרם". הנה, ימינה שהצהירה שאינה מחרימה אף אחד מחרימה ועוד איך. את מרצ.

וההפתעה הזו הסגירה פתאום את נקודת השפל התקשורתית שמערכת הבחירות המשוגעת הזו וזו שלפניה והשתיים שלפניהן הגיעה אליה. אם הודעה של מנהיגת ימינה על כך שהיא מצויה במחלוקת חריפה עם מרצ היא כותרת אז כנראה שבאמת התרגיל הצליח וכולם מאולחשים עד עילפון.

האילחוש הזה הוא יומיומי. שעה-שעתי. הביטוי המובהק ביותר שלו היא ביצירת משוואת התיקו המפורסמת, שבמשך שנים מלווה כל התרחשות פוליטית בישראל. התיקו הקדוש הזה, שבמשך שנים תיאר בדבקות מצב של 60-40 לטובת הימין, הופך בימין אלה למתוחכם הרבה יותר ומתוך כך לשקרי הרבה יותר.

בזירה הפוליטית עמוסת הספקולציות יש בימים אלה כמעט רק נתון אחד שהוא ודאי בהסתמך על צבר הסקרים והוא שאין לגוש השמאל, או לגוש אנטי ביבי שום אפשרות לייצר קואליציה ולהקים ממשלה. אין, פשוט אין. למה אין? משום שימינה היא מפלגת ימין אידיאולוגית מסורתית ושמרנית, היא חלק מגוש הימין והיא לא תשב בקואליציה לא עם הרשימה המשותפת ולא עם השמאל הרשמי וגם תקווה חדשה עונה על חלק מההגדרות האלה, גם אם לא במובהק וגם היא לא תשב עם הרשימה המשותפת ואולי גם לא עם מרצ. האם ניתן להגיע לרוב מושבים שחושקים בהחלפת נתניהו או מסכימים לה? כנראה כן, בדוחק רב. אבל הרוב הזה יהיה רוב שמסכים רק על נושא אחד וממגוון סיבות שחלקן אידיאולוגיות וחלקן פרסונליות. עם רוב כזה לא הולכים לנשיא ובשיטה הקואליציונית הוא חסר משמעות. ולכן אפשר להעריך שתוצאות האמת של הבחירות תהיינה או רוב ימני מובהק (שאינשאללה לא ייתקל בסכסוכי נתניהו-ימינה) או עוד דשדוש תיקו בואכה עוד בחירות או עריקות או זוועות אחרות. קואליציית לא-נתניהו בראשות אחד ממתנגדיו הטענים לכתר – לא תיתכן.

אלא מה? חייבים להשאיר כל הזמן את האופציה הזאת באויר. מימין – כדי לתפעל את משאבת הגעוואלד הותיקה ומשמאל – כדי ליצור מומנטום של תקוות שווא, שיפיח חיים בעצמות היבשות וימשיך לקיים את טקטיקת הניצחון שהוכיחה את עצמה כל כך יפה בשלוש המערכות האחרונות: בוא נתעלם מהסקרים ומתוצאות האמת בבחירות האחרונות, בוא נעשה בלגאן ענק, נהנה מהתהליך ומשכרון התקווה הזמנית ונתפלל שאולי יקרה משהו בדרך.

ולכן, כל פרשן או כותב שמציב כך את המשוואה הזו אומר לא אמת. יתירה מכך: הוא משרת אינטרס פוליטי במובהק; אבל כיון שזהו כאמור אינטרס של שני הצדדים, יכול להיות שהוא אובייקטיבי.

רק לא רק לא ביבי/ישראל היום/23.3.21

תצביעו למי שאתם רוצים.

תצביעו למי שהצבעתם תמיד, תצביעו הצבעה שבטית, הצבעה השתייכותית, הצבעת אמון או הצבעת מחאה. תצביעו לסמוטריץ' כי אתם ימניים אמוניים, תצביעו לליכוד כי אתם ליכודניקים או כי אתם מרוצים משלטון נתניהו, תצביעו עבודה כי תמיד שמתם אמת, כי מרב מיכאלי רצינית ומבטיחה, תצביעו מרצ כי צריך שמאל אידיאולוגי חזק, תצביעו יש עתיד כי יאיר לפיד איש ומנהיג כלבבכם, תצביעו ימינה כי הם ימין אמיתי והנהגה ראויה לימין בעתיד, תצביעו ש"ס בגלל המסורת ואגודה בגלל האידישקייט, תצביעו למשותפת בגלל תפיסותיה הלאומיות ולזליכה בגלל הכלכלה – תצביעו למי שאתם רוצים.

רק דבר אחד אל תצביעו, בשביל הכבוד שלכם, בשביל האמת האומללה שנדרסת ומתחננת: אל תצביעו רק-לא-ביבי. כלומר, זכותכם לחלום על ראש ממשלה אחר, על שלטון אחר, על קואליציה אחרת, הכל ממש בסדר, הרי לשם כך מתקיימות הבחירות; אבל אם אתם נוטלים פתק ביד ויודעים בתוך תוככם שמהות ההצבעה הזו היא אך ורק "לך" – אל תעשו את זה. זה מבייש אתכם. אל תהיו חלק מתרגיל שקרי ואנטי דמוקרטי בעליל. אל תהיו חלק מניסוי.

התרגיל המרושע הזה עוד יילמד. איך הצליחה קבוצת בעלי אינטרסים פוליטיים וחברתיים להגות תרגיל מבריק שבשמו אנו הולכים זו הפעם הרביעית לבחירות בתוך שנתיים. איך הם הצליחו לשכנע מאות אלפי ישראלים שחיים סביר או טוב שרע להם; איך הם הצליחו להפוך מנהיג שהביא לישראל מיליוני חיסונים נגד קורונה ושמצבה של ישראל בתקופת כהונתו היה הטוב ביותר בתולדותיה – לדמון מפחיד; איך הם הצליחו להפוך אותו בעיני רבים למושחת; איך הם הצליחו למכור לכל כך הרבה אנשים תמימים שכתבי אישום – שבמקרה הרע הם תפורים ובמקרה הרע הם מינוריים וחדשניים במהותם המשפטית – הם הזוועה בהתגלמותה; איך הם הצליחו לגרום לאלפים לשנוא שנאה עזה ומוחשית כל כך איש שלא עשה להם שום דבר רע; שתפיסותיו הציבוריות לא רחוקות משלהם; איך הם הצליחו להסית נגדו באמצעות הכינוי "מסית"; איך ואיך ואיך. גאונים. האמת? גאונים.

אבל עזבו את המסיתים, אני מדבר אליכם, נמעני ההסתה הזו: אל נא אחי תרעו. באמת שתצביעו למי שאתם רוצים אבל אל תצביעו רק-לא-ביבי. אל תהיו בשר תרגילים. דעו שזה הופך אתכם לחלק מתהליך מניפולטיבי שכולו שנאה וציניות וכל מהותו היא נסיון עקיפה של הדמוקרטיה. אתם יודעים מה? בואו, הנה אני מקל עליכם: אני מאמין באמונה שלמה שרק-לא-ביבי פירושו רק-לא-מצביעי ביבי. אם אתם שותפים לאמונה הזו, מודעים לתרגיל ומאמינים שבאמצעות ההתנגדות לביבי ישתנה השלטון וזוהי המטרה שלכם – לכו על זה. אני מוכן לרחוש איזשהו כבוד למי שמודע למה שהוא עושה, גם אם הוא עושה דבר רע מבחינתי. אבל אם דעותיכם אינן אנטי ימניות בהכרח ובאמת השתכנעתם שנתניהו הוא אסון לישראל, שדי, נמאס כבר ממנו, שכמה אפשר, שהוא מושחת, שהוא צוללות – תתביישו. אתם אפילו לא חלק מהתרגיל. אתם הקורבנות שלו. אנא. חישבו שוב. אל תצביעו רק-לא-ביבי.

מי כאן חולה?/ישראל היום/ 23.3.21

אני נמנה על המאמינים בממשלת אחדות במצב שנוצר, אחת היא לי (כמעט) באילו תנאים, אבל על הדרך אני חייב להבין משהו: איך קוראים לגוש שמתנגד לנתניהו? הרי אי אפשר לקרוא לו גוש השמאל, כי הרי זו הפכה להיות מילה גסה מאז האשים נתניהו את מתנגדיו בכך שהם שמאלנים; במהלך הבחירות האחרונות התקבעה ההגדרה "תומכי ביבי" ו"מתנגדי ביבי" שהיא די מזעזעת כשחושבים עליה, אבל לפחות היא היתה אמיתית. לרגע אחד, ההגדרות המהותיות של הנושא עליו רבים – היו מדוייקות. לא מסתתרים תחת מסיכות אידיאולוגיות אלא אומרים אמת.

אבל אז בא התיקו האחרון וכבר אי אפשר להשתמש בביטוי הזה, גם בגלל שמצב חדש דורש גם טרמילונוגיה חדשה, אבל בעיקר בגלל בעיה טכנית: ימינה ורע"ם, שתיים מהמפלגות שעשויות לתמוך בגוש אנטי נתניהו, לא פוסלות ישיבה עם נתניהו בקונסטלציה כלשהי ולכן ההגדרה "רק לא ביבי" כבר אינה רלוונטית ומוכרחים למצוא הגדרה אחרת. שלושת הימים שחלפו מהבחירות ועד בדיקת חמץ הספיקו כדי להגות את "גוש השינוי" החיובי והמבטיח ושני ימי החג כבר הולידו מבין הקיינדלך והמרור את "ממשלת הריפוי" המלטפת והמנחמת. מבלימה להתקפה. מנגטיב לפוזיטיב. מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

וטוב שבא החג. וטוב שבאה לעולם ההגדרה "ממשלת הריפוי" שהיא גלגול מאוחר של "ממשלת השפיות" וכך היא שופכת אור גם על "גוש השינוי" שעוד אפשר היה לרגע לסלוח לו, כי הוא לפחות מתאר מציאות (הקמת ממשלה אחרת מזו שהיתה); באה "הריפוי" ולימדה גם עליו.

סליחה, מי כאן חולה? מי כאן זקוק לריפוי? מי כאן משוגע?

הנה התשובה: מחצית מן הישראלים מרגישים שהם בגן עדן בטחוני וכלכלי, בתנופת צמיחה ונורמליות, בפריחה ציונית ומסורתית. הם מרגישים שייכים יותר, מקובלים יותר, מובילים יותר. הם מרגישים הכי נורמלי ובריא משהרגישו אי פעם, וגם כל הבלגאן מסביב לא מצליח לגרום להם להרגיש אחרת.

רבע מן הישראלים מרגישים באמת ובתמים (תהרגו אותי אם אני מבין למה) שהכל כאן חולה ומשוגע. זו זכותם וגם טבעי שהם משוועים לממשלה חדשה, אחרת, שתוציא אותם מהמצב הזה.

אבל גוש הריפוי אינו מכוון לא לאלה ולא לאלה, אלא לרבע הנותר: רבע מן הישראלים תקועים באמצע, מסכנים. הם ממש לא חושבים שרע או חולה או משוגע כאן. הם רק רוצים כבר שקט. די כבר למלחמה הזו. אין להם כבר כח להתגוששות, לויכוחים האינסופיים בליל שבת עם הבן דוד היוצא בשאלה, להפגנות, לחידוד ההבדלים ולטקסטים ברשתות. די הם אומרים. אני לא בעד זה ולא בעד זה. אני בעד השקט.

ולרבע הזה מיועד הקופירייטינג המבריק הזה, שהופך על הדרך מחצית מהישראלים לחולים ומשוגעים, אבל למי אכפת, לעזאזל, כל עוד זה עובד: ממשלת גוש השינוי מבטיחה לכם ריפוי. לא יהיה עוד רעש ומהומות. יותר לא תשמעו קולות. אתם יודעים למה? כי כשתקום ממשלה כמו שאנחנו רוצים, נפסיק לצעוק ולהפגין ולהפוך את חייכם למהומה אחת גדולה. כשתקום ממשלה כפי רצוננו יושלם התרגיל והכל יחזור לשפיות. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא.

למה החרדים הולכים עם נתניהו?/ישראל היום/6.4.21

שתי המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, המליצו כצפוי בפני הנשיא על נתניהו כמי שיקים את הממשלה הבאה. שתיהן מצהירות על כך לאורך כל מערכות הבחירות כשרוב הזמן הן אפילו לא אמורות לנמק את ההחלטה הזו. גם בפגישה אצל הנשיא היו נציגי ש"ס נחרצים בתמיכה בנתניהו וגם חלק מנציגי יהדות התורה. יו"ר יהדות התורה, ח"כ משה גפני, אף נימק את התמיכה הזו במילים מפורשות: "כל השנים הלכנו עם הציבור המסורתי שנמצא בליכוד, ובגלל שהציבור הזה נמצא בליכוד אנחנו תומכים במועמד הליכוד בנימין נתניהו, אם היה מועמד אחר בליכוד היינו תומכים בו. לא נטשנו את הציבור הזה אף פעם ולא ננטוש אותו וגם הציבור הזה לא נוטש אותנו, ראינו את זה ביתר שאת בתקופת הקורונה, כשהשמיצו אותנו מבוקר עד ערב". זה היה הטקסט המדוייק של גפני, טקסט שהוא מרבה להשתמש בו בחודש האחרון, ובכל פעם שהוא משמיע אותו, הוא עושה את זה בטון שמסגיר את הסיפוק שלו מכך שהוא מצא סוף סוף את הניסוח הלמדני המדוייק שייטיב להגדיר את הפתלתלות האינסופית של יחסי חרדים-שלטון, עד שאפשר כמעט לחוש את הרגע שבו מישהו מיועציו מניח את הטקסט הזה על השולחן וכולם ביחד משחררים: אוווו! יש לנו את זה! נמצאה הנוסחה הגואלת. לכל דור ודור נוסחת הללכת-עם-ולהרגיש-בלי שלו, הנה זו שלנו: המסורתיים בליכוד – אנחנו עם המסורתיים.

וכאן צריך לומר שזו אכן נוסחה גואלת ויפה שנשמעת גם הגיונית, אבל היא פשוט לא נכונה וגם עושה עוול למאות האלפים שהצביעו ליהדות התורה. גפני הולך עם הליכוד והימין מסיבה אחת: כי הציבור שבחר בו הולך עם הליכוד והימין. והציבור שלו הולך עם הליכוד והימין לא בגלל שהציבור המסורתי נמצא בליכוד, אלא מאותה סיבה בדיוק שהציבור המסורתי נמצא בימין גם הציבור החרדי נמצא בימין. כי הציבור החרדי הוא ברובו המוחלט ימני מדינית, ימני כלכלית, ימני יהודית, כמובן, ובעל תודעה עמוקה של "ישראל שניה" (בדיוק מאותן סיבות, אגב, שהציבור המזרחי והמסורתי חי בתודעה הזו).  האם יש זהות בין הימניות של החרדים והימניות של המתנחלים? לא באמת. רוב החרדים מנותקים מתפיסות ארץ ישראל השלמה ולא מתחברים לקידוש הממלכתיות ולתפיסה שרואה במדינה אתחלתא דגאולה. אבל בבחירה בין הימין השמרני לבין השמאל החילוני יש למישהו ספק איפה נמצא הרוב החרדי?

כבר שנות דור מסתובבת במרחב איזו הנחה מעורפלת שמדברת על תפיסות "שמאלניות" של החרדים בגלל אמירות ותיקות של הרב שך זצ"ל. לעתים יש תחושה שבמוחות מסויימים ההנחה הזו עדיין שוכנת ותפקידה לשרת את הפנטזיה המסרבת להכיר במציאות שיום יבוא והשלטון שוב ישוב לזרועות השמאל בתמיכת החרדים. היום הזה לא יבוא, מפני שהתפיסות האנטי לאומיות של הרב שך ושל ההנהגה החרדית היו יפות לשעתן. כיום אין למנהיגות החרדית שום מנדט, לא מהמנהיגות התורנית ובוודאי שלא מהציבור ששלח אותה, לייצר מצג שווא בסגנון "אנחנו לא בכיס של אף אחד". אתם כן. אתם בכיס של הציבור ששלח אתכם, שהוא ימין ימין מלא מלא.

אחדות אמיתית/ישראל היום/11.4.21

מילה אחת יש בימים אלה שמתנגדי נתניהו והימין נהנים להגיב לה בצחוק מעושה גדול וקולני: "אחדות". נו באמת, הם אומרים. הרי היינו כבר בסרט הזה ונתניהו פירק אותו במו ידיו. אי אפשר לסמוך על נתניהו. אז זהו. כרגיל הם משקרים והם גם יודעים זאת היטב.

לא היינו בסרט הזה ונתניהו לא פירק אותו. ממשלת נתניהו וגנץ לא היתה מעולם ממשלת אחדות. היא היתה ניסיון יפה לפתרון הפלונטר מצידו של בני גנץ, ניסיון הירואי מצידו של נתניהו, אבל רק יסוד אחד לא היה בה: אחדות. הרעיון המרכזי בהגיית היצור המעוות של הממשלה הפריטטית היה ויתור הדדי במטרה לסיים את הסכסוך ולהשביע את רצון שני הצדדים בסכסוך: זה המיוצג בידי נתניהו וזה המיוצג בידי כחול לבן. מה שקרה זה שצד שמאל לא התרצה. תנועת ההתנגדות לנתניהו והימין המשיכה לפעול במלוא עוזה כזכור, מה שהוכיח מיידית כי ההסכם שנכרת נכרת עם הפלג הלא-נכון בכחול לבן ואם לא די בזה, גנץ עצמו והכוחות הדומיננטיים בקבוצתו, בראשם אבי ניסנקורן, לא רק שלא התנערו מההתנגדות אלא אף שיתפו איתה פעולה, בדיבור ובמעשה. הממשלה הפריטטית משולה היתה לזוג שהחליט להינשא ואף העמיד חופה וקנה מתנות הדדיות – אבל בתום הטקס לא שילב ידיים והלך אל ביתו המשותף, אלא כל אחד מבני הזוג חזר לביתו הראשון והגדיל לעשות אחד מהם שאפילו בחר לפלרטט עם פרטנרים אחרים. לא היתה לנתניהו שום ברירה והוא היה חייב לברוח מהזיווג הזה מנוסת בהלה. אפשר להתווכח על השאלה האם היה בכוונתו מראש לפרוש בתום תקופת כהונתו או לא (אני חושב שכן), אבל אי אפשר להתווכח עם תיאור המצב לעיל.

חלפה שנה מאז והיום אפשר כבר לומר בבירור שמתווה האחדות היחיד שיוכל להיות שווה את הנייר שעליו הוא ייחתם הוא מתווה אחדות אמיץ ואמיתי ששם על השולחן את הויתור האמיתי: ויתור על רק לא ביבי. ויתור על החרם. ממשלת שמאל בתמיכת ואפילו בראשות פורשי הימין איננה דבר מעשי. אם היא היתה מעשית היא כבר היתה מתרחשת. ממשלת ימין צרה, בין אם היא בתמיכת בנט וסער ובין אם בתמיכת בנט ורעם היא דבר שיש בו מן הצדק, אבל היא לא תביא להשקטת המערכת הציבורית, זאת משום שהמחנה המפסיד לא יוותר בשום אופן על חלומו שנגוז. המתווה היחיד שיכול באמת להצליח הוא מתווה אחדות בין שני הצדדים. ושני הצדדים הם: נתניהו ומתנגדיו. יש בצד שמנגד לנתניהו מנהיג אחד של מפלגה גדולה שבאופן מפתיע מחזיק בדעות הקרובות לנתניהו כמעט בכל תחום, מכיר אותו וכבר היה חבר בממשלתו וגם יש לו את התבונה ואת הרוח לצעדים גדולים מהסוג הזה. הוא צריך רק את האומץ. אם ימצא יאיר לפיד בקרבו את האומץ לחזור בו מהחרם על נתניהו ולהיכנס איתו ועם שותפיו מימין ומהמרכז לממשלת אחדות-חרום רחבה, אחת היא לי מה יהיה הרכבה – כי אז יהיה זה, לראשונה, משהו שמביע "אחדות" והארץ תשקוט, אולי, איזה ארבעים חודש. עד לסיבוב הבא.

זה על הימין/ישראל היום/20.4.2021

גאוני דור אחדים מסתובבים בימים אלה ואומרים: די. עד כאן. מרגע שמסתבר שנתניהו הוא נזק לימין, יש להתנער ממנו ולהביא לקץ הפארסה הזאת של עוד ועוד ועוד בחירות, שהרי ברור שאם נתניהו לא במשחק – תוך חמש דקות כבר היתה קמה ממשלה חדשה ובא לציון גואל.

שלוש בעיות יש לקביעה הילדותית הזאת: עצם קיומה, הרישא שלה והסיפא שלה.

ראשית – הטוענים כך אומרים בעצם שמיליוני המצביעים בגוש נתניהו הם חסרי דעת או חסרי אידיאולוגיה. הם בטוח לא הצביעו לגוש נתניהו כי הם מעוניינים בממשלת ימין – הרי נתניהו מזיק לימין! – הם הצביעו לגוש נתניהו כי כאלה הם, בבוני ימין שגלית דיסטל מלהיבה אותם והם יוצאים משולהבים ומטילים את מח"ליהם בכמות גדולה – אם כי לא מספקת. כלומר, הטענה הזו יכולה היתה להיות מושמעת לאחר הבחירות הראשונות ואולי אפילו השניות; אחרי הרביעיות – היא מעליבה ממש.

היא מעליבה, כי 2,130,768 מצביעי גוש נתניהו עשו זאת בסיבוב הזה בידיעה ברורה לחלוטין שנתניהו מזיק בעצם נוכחותו להקמתה של ממשלת ימין. אז למה בכל זאת הם עשו זאת? חלקם הצביע בגלל אהבה והערצה אישית, חלקם בגלל הכרת תודה על המאבק המוצלח בקורונה, חלקם בגלל שהיד כבר שמה מח"ל מבלי להרגיש. הכל לגיטימי, כמובן. הרוב הגדול של המחנה הזה, שהוא המחנה הגדול בישראל עשה זאת למרות הסיכון המתואר לעיל, מפני שהוא מבין בשכלו הבריא ובחושיו המחודדים, שנצרבו באינספור שנות תבונת-דחויים, שאין דבר כזה רק לא נתניהו. זהו טריק שהגו מתנגדים פוליטיים כדי לשנות באמצעותו את המפה הפוליטית. התכונה המרכזית של המחנה הזה היא היכולת לראות תמונה שלמה ומתמשכת. מבחינתם, למשל, על השאלה "מדוע אדם מפוקח ונורמלי רואה בדרישה מראש ממשלה שעומדים נגדו שלושה כתבי אישום והוא לא מצליח להקים ממשלת רוב שיפרוש – רדיפה פוליטית?" התשובה היא: V15. תנועת ההתנגדות לנתניהו שפעלה בדורסנות ממומנת ערב הבחירות 2015 הוקמה ונהגתה הרבה לפני כתב האישום הראשון וגם היא צמחה על רקע רדיפה, שנאה, דה לגטימציה וזלזול בלתי פוסקים מהם סבל ראש הממשלה לאורך רוב העשור שקדם לבחירות ההם, כששרשי הסכסוך נטועים עוד בקדנציה הראשונה שלי בשנות התשעים.

מצביעי נתניהו העיקשים מנסים להסביר לעצמם מדוע השנאה למנהיגם הנבחר כה גדולה וחסרת פרופורציות? מדוע הוא מואשם באשמות שווא? מדוע המערכה המשפטית נגדו היא חסרת תקדים בהיקפה למרות שהעבירות בהן הוא נחשד הן מינוריות? מדוע טון ההתנגדות הוא כה ארסי? מדוע קהילה גדולה כל כך מאמצת ומקדשת מלחמה פוליטית כה עיקשת נגד פוליטיקאי אחד? והתשובה שהמחנה הזה נותן לכלל השאלות האלה היא אחת: ברור לו שהמערכה הזו היא לא נגד נתניהו. היא נגדו. ועל כן פעם בכמה חודשים, כשמתקיימות בחירות, הוא קם ועומד על נפשו. נתניהו הוא לא נזק או תועלת לימין. נתניהו הוא הימין.

והסיפא? פחחח. הצחקתם אותי. נראה לכם שבלי נתניהו תוקם פה ממשלת ימין יציבה ואיתנה והצד שכנגד יישב יפה באופוזיציה ויקריא מעל הדוכן בכאב אצור שירי מחאה? הכל ימשיך כרגיל ורק את התמונות יחליפו. אני מקווה בשביל גילת בנט או בברלי ברקת שינהגו בהן ביתר כבוד.

איך זה קרה?/פייסבוק/11.5.21

בערב עגום אחד של מוצאי בחירות 2015, בחדר איפור של ערוץ חדשות, אגב משיכות מגבון עלי לחי ומצח, אמר לי איש חכם אחד, מראשי האופוזיציה נגד נתניהו: לא הצליח, אבל זה בסדר. לא חשבתי שזה יהיה כל כך מהר. נתחיל לעבוד עכשיו וב2019 נקצור את הפירות. ואז הוא הוסיף משפט שאותי זעזע יותר מהכל: ואם לא ב2019, הוא אמר, אז ב2023.

אז מזל טוב ידידי. לא היית צריך לחכות עד 2023. זה הלך קצת קשה, וזה היה כרוך ב4 מערכות בחירות, ובהקמת ממשלה, ובהפלת ממשלה, ובשנת מגיפה ארורה וגם עכשיו זה עוד לגמרי חתום וסגור – אבל הנה. הצלחת במשימה כבר באמצע 2021. שאפו.

כי אי אפשר להבין את מאי 2021 העגמומי מבלי להציב ציר זמן שראשיתו ב2009 וסופו בפגישת לפיד-בנט-עבאס בימים אלה. אי אפשר להבין את עוצמת התרגיל, את חוכמתו ואת האפקטיביות שלו מבלי לעקוב אחריו לאורך השנים ומבלי להבין את שני מנועי הענק שהובילו אותו: העיסוק הממוקד בנתניהו והדאגה לקיומו של רעש בלתי פוסק. לגבי המנוע הראשון כבר דובר דיי; אין צורך לשוב ולהסביר את הטריק הגאוני שהצליח לשבור את הרוב הימני במדינה ולהביא שוב לתיקו, באמצעות הפיכת נתניהו לנושא המרכזי שעליו נסובה המחלוקת. אשר למנוע השני – הוא נתגלה לי פתאום השבוע, ואי אפשר שלא להעריץ אותו.

בסקר של מנו גבע שהתפרסם השבוע בחדשות 12 נכללה שאלת מפתח שהובילה לנתון מרהיב. "איזה מהמשפטים הבאים מייצג טוב יותר את התחושה שלך? אני מבסוט מהמצב במדינה, נמאס לי מהמצב במדינה, לא יודע". 76% הצביעו על התשובה השניה כתשובה הנכונה: נמאס לי מהמצב במדינה. וזה, אם תרצו, כל התורה כולה על רגל אחת. נמאס לחיות במדינה שמסוכסכת, שיש בה מחלוקת תמידית, שאזרחיה מתכתשים זה עם זה, שאין בה יציבות פוליטית. באמת נמאס. אז מה עושים? מוחאים כפיים לגאונים שהגו את הרעיון הזה. להקים רעש.

כי זאת צריך לדעת: לבד מן הקורונה הארורה, כל הרעש שידעה ישראל בשנים הטובות והנעימות האלה היה פרי מעשי ידי אדם. לולא השאפתנות הפוליטית ולולא התארגנותם של כוחות חברתיים חזקים בתמיכת/הובלת תקשורת אוהדת – חמש השנים האלה היו שנות גן העדן של ישראל. השלטון היה יציב והיו בו כוחות מאזנים; האופוזיציה היתה יכולה להשמיע קולה ולייצג נאמנה את הקבוצות החשובות שהפכו למיעוט במפה הפוליטית אבל כוחן במדינה נותר רב ומשמעותי; טראמפ ישב בבית הלבן במצב רוח של "רק תגידו מה אתם רוצים" וכלל המערכות היו בפריחה מתמדת. אבל החווייה המרכזית של אלפי ישראלים, משמאל ומימין ומהמרכז מהשנים האלה היתה רעש בלתי פוסק. תרועת זמבורות, שלטים מונפים, תגרות רשת יום יומיות, מהומה. והתכנית הזו הצליחה. עובדה: אתה שומע השבוע אנשים שאין בגופם עצם אחת שאינה ימין טהור מסבירים שהדבר הנורא והמזעזע ביותר הוא בחירות חמישיות והמשך הבלגאן. וואלה? כי אני חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא דווקא נצחונם של מי שלא היו אמורים לנצח. עם עוד קצת בלגאן הייתי מסתדר.

מיהו הנרדף?ישראל היום/25.5.21

"סגל השקרן, התוכי התורן, מדקלם את רשימת המסרים של ארדואן" הטקסט המפואר הזה הושר בקצב על ידי מפגינים בכניסה לאולפני נווה אילן וכוון כלפי עמית סגל. אם אתם לא בטוויטר, לא שמעתם עליו. גם לא שמעתם על ההפגנות הקבועות באותו מקום נגד אבישי בן חיים. כנראה גם לא שמעתם על ההפגנה מתחת לבניין גלי צה"ל נגד שותפתי עירית לינור, במהלכה נישא שלט עליו נכתב "גבלס" . כמעט בטוח שכן שמעתם גינויים על האבטחה שהוצמדה השבוע לעיתונאים ועיתונאיות שהביעו דעות שמאל במהלך מבצע שומר החומות ובמיוחד לכאלה שמיסגרו את אירועי הפרעות כ"עימות בין שני צדדים". אני גם בטוח בכם, קוראים חכמים, שהבנתם מייד כי הידיעה הזו חסרת משמעות לחלוטין; הרי את האבטחה לאותם עיתונאים לא הצמידה מועצת הביטחון או האינטרפול ואפילו לא השב"כ או משטרת ישראל, אלא הנהלות גופי התקשורת בהם הם עובדים. משמע: הם בעצמם. אני לא אומר שהם אינם חשים מאויימים, אבל יכול להיות שהאיום הזה מינורי וכזה שעיתונאים, שמעצם הגדרת עיסוקם הינם נפשות חסונות וששות אלי קרב – יכולים לשאת; העובדה שהוצמדה להם אבטחה אינה אומרת איפוא דבר.

רגע. סליחה. היא בעצם כן אומרת משהו. מאחר ובכל הדוגמאות שנקטתי לעיל לא העלה איש על דעתו להצמיד אבטחה לנמעני הרדיפה, העובדה שבמקרים של השבוע האחרון כן הוצמדה אבטחה – אומרת משהו; היא אומרת שעיתונאים מימין לא מסתכנים בהבעת דעתם ועיתונאים משמאל מסתכנים, עובדה: הרי לאלה הוצמדה אבטחה ולאלה לא! בינגו. העניין הוא שוב בעובדה הפשוטה והקריטית, שאת האבטחה הצמידו העיתונאים לעצמם. הם מספרים את הסיפור, הם מסיקים ממנו את המסקנות, הם מפרסמים את הידיעה.

והשאלה שנשאלת היא: מדוע? למה מבחינים רבי העיתונות בין אלה לאלה? למה מגנה המכון הישראלי לדמוקרטיה את הקריאות נגד עיתונאי שמאל ולא את החרוזים החולניים שפותחים את הטור הזה? יהיה מי שישיב על השאלה הזו בהבחנה הנושנה בין מתנגדים מימין שיורים ובין מתנגדים משמאל שמקריאים שירים ונושאים נרות; אני אבוז לו, כמובן. אלה מילים שלא ראויות לתגובה. אבל האמת היא, שיש תשובה טובה לתהייתי זו. והתשובה היא שמבחינת המכונים והארגונים והמגנים ושוכרי האבטחה, תקיפת עיתונאים מימין אינה פגיעה בחופש הביטוי או בדמוקרטיה, מפני שעיתונאים ימניים אינם עיתונאים. הם שופרות. ברור שכך, אחרת איך יכול להיות שיש להם דעות ימניות? ועל שופרות – שמועצת השופרות תגן. אין לזה ולחופש ביטוי דבר.

ובתוך כך שוב עולה כפורחת הקביעה הותיקה והידועה שהכינוי הגס והמטונף הזה, "שופר", שמשמעותו היא מחיקה אלימה של דעות הזולת וייחוסן אך ורק לקידום אינטרס פוליטי – מושמע אך ורק מכיוון שמאל לכיוון ימין. עשרות עיתונאים שמאלנים ישבו החודש באולפני טלויזיה והשמיעו בלהט דברים שהם כלל לא מאמינים בהם רק בשל פוזיציה פוליטית, אבל איש מימין לא חשב אפילו לכנות אותם "שופרות". תרבות המחיקה, התוקפנות והדורסנות שייכת באופן קבוע לצד אחד, הצד שבאופן מפתיע סובב כשהוא מוקף מאבטחים להגן עליו מקול תרועת השופרות.

הפרת בחירות/ישראל היום/1.6.21

מכבסת המילים אינה נחה לרגע. היא הולכת ונעשית מתוחכמת מרגע לרגע. אם בעבר היא היתה עובדת במתכונת קבועה, כלומר כיבוס של מונח בעייתי והפיכתו למונח כשר (פינוי או גרוש הופכים להינתקות), במערכה האחרונה היא הולכת ומתעדכנת מרגע לרגע. כבר נשתברו קולמוסין בדבר הדוגמה הטובה ביותר לטיהורו של שקר, היינו כינויה של ממשלת לפיד-בנט העתידה לקום בכינוי "ממשלת אחדות" ואין כאן מקום נוסף להאריך, אבל כדאי לערוך היכרות קצרה עם מושג שבמבט ראשון נדמה שאינו משרת את אלה שמואשמים בו, אבל למעשה הוא מעניק להם שרות תדמיתי מצויין.

"הפרת הבטחת בחירות". נפתלי בנט וחברי ימינה מואשמים בימים אלה בהאשמה הזו, שנשמעת על פניה כחמורה מאוד. הפרת הבטחת בחירות היא, עקרונית, פגיעה אנושה באמון הבוחר ופוליטיקאי שנאשם בה עלול לכאורה להיפגע מאוד ולשאת על מצחו אות קלון של מפר הבטחת בחירות. אז איפה השירות התדמיתי? מדוע אנשיו של בנט בעצמו משתמשים פה ושם בביטוי הזה ומדוע אתעקש על כך שזה משרת אותם?

משום שבמציאות של מערכת בחירות רביעית ללא הכרעה ושל מהומה כמו זו שלנו, איבד המונח הזה את זהרו הדרמטי. הבטחת בחירות היא התחייבות של פוליטיקאי ערב הבחירות בכל נושא שעל השולחן, שבמציאות של אחרי הבחירות הוא נאלץ או בוחר להפר אותה. את המציאות הזו אנחנו מכירים היטב וכבר אפילו נקבעה הלכה בדיני השיח הקובעת כי כדי להקים ממשלה, כל ממשלה, צריך פוליטיקאי להפר איזושהי הבטחה, הוא רק צריך לבחור איזו מהן להפר.

מה שבנט וימינה עושים, או מתכוונים לעשות בימים אלה אינו הפרת הבטחת בחירות אלא הפרת הבטחת הבחירות. הפרת ההבטחה היחידה של הבחירות ושל עצם קיומה של מפלגתם כישות פוליטית. ואגב: מעשה הפגיעה שלהם אינו רק בקבוצת בוחריהם האקראית, שנלקטה בחסות קונסטלציה פוליטית וברי כי רוב רובה תומך בממשלת ימין ורואה בממשלת נגד איום – אלא בחברה כולה ובמערך הפוליטי כולו ובדמוקרטיה הישראלית. רוב חברי ימינה – וזאת הנני אומר מידיעה – מכירים היטב את המערכה ויודעים שהתמיכה הרחבה בנתניהו היא חרף העובדה שהדבר פוגע בסיכויים לכינונה של ממשלת ימין. בניגוד להמון האופוזיציוני שהוסת להתייחס לתומכי הימין ונתניהו כעדר מובל באף, בנט ושקד וכהנא ואורבך וסילמן מבינים היטב מהי ממשלת ימין (או ממשלת פשרה בהובלת הימין) ומהו אגרוף בפרצופו של הימין; הם בוחרים באפשרות השניה (הפסולה, כמובן, גם אם האפשרות הראשונה לא קיימת). למה? כי הם יכולים. כי מכונת השפה והמסרים המשומנת עובדת ללא הרף והיא הגתה עבורם את "הפרת הבטחת בחירות" המינורית, הנסבלת, הידידותית ובעיקר – זו שאפשר בימים אלה להכתים בה כמעט כל פוליטיקאי בסביבה.

אז זהו. שלא, לא לא. נפתלי בנט היה מת להיות "מפר הבטחת בחירות". הוא ממש לא רק זה. מפר הבטחת בחירות הוא אולי, לדוגמה, מישהו שמבלבל את המוח עם איזו תכנית כלכלית גרנדיוזית ובסוף, כשהוא כבר במצב של הקמת ממשלה, הוא שוכח שבכלל היה דבר כזה. בהתקדמותם לעבר הממשלה המדוברת, נפתלי בנט וימינה לא מפרים הבטחת בחירות. הם מפרים את הבחירות בעצמן.

ואז הגיעו בנט וסער/פייסבוק/8.6.21

"בואו נרגיע", מציע ניר אורבך לקבוצת מפגינים מול הבית שלו. "בואו נוריד להבות. זו לא תכנית ההתנתקות ולא הסכמי אוסלו". ואולי הוא צודק. ממשלת בנט-לפיד לא תבצע ויתורים טריטוריאליים ככל הנראה, היא גם לא תגייס בכפייה אלפי תלמידי ישיבות. היא כן מסוגלת לגרום אינספור נזקים לנושאים שעד אתמול בנט ואורבך מסרו את נפשם עבורם – אבל זה לא הסיפור. ככה זה בפוליטיקה. מחשבים רווח מול הפסד ולעיתים מוותרים על עקרונות. הסיפור הוא לא שם.

צריך לומר בכנות: את גודל המשבר מול הממשלה ההולכת ומוקמת, ממשלה שמרגע שתקום אתמוך בה בנאמנות ואמתין למפלתה בשקדנות, לא יבין מי שלא דבק בהכרה אודות "התרגיל". מי שלא העמיק לעקוב לאורך זמן, החל מראשית העשור הקודם, אחרי פעולות ההתנגדות לנתניהו ולזהות את המהלך הפוליטי המזהיר שמסתתר ביניהן – לא באמת מבין על מה קמה הצעקה. מי ששם את הדיון במישור הצר של מצע מול ביצוע, הבטחה מול קיום, נאמנות מול פרגמטיזם – תקוע במקום אחר. אולי בהחלטתו של יצחק שמיר ב1984 להקים ממשלת אחדות. זה לא הסיפור. הסיפור הוא הטירוף שאופף אותנו כבר כמה שנים והופך את החיים בישראל בתקופה שהיתה יכולה להיות היפה בתולדותיה, לגיהינום. מהותו של הטירוף היא החלטתה הנחושה של שכבה חברתית – שמצוקתה מובנת, יש לומר, בשל מגמות השינוי במדינה – להחזיר לעצמה את השלטון בכל מחיר. התכנית – התמקדות בנתניהו כגורם שלילי ומסוכן וגיוס המוני מצביעים לעמדה זו מתוך ידיעה כי זו הדרך היחידה לייצר תיקו ואפילו רוב במדינה שרובה המכריע ימני ומסורתי. האמצעים – דמורליזציה ודמוניציה. רע כאן מאוד- הכל בגללו – בואו נשנה. כמה פשוט. כמה קליט. כמה אכזרי ושקרי.

וזה עבד, לעזאזל. זה עבד. מאות אלפים דרשו מראש את החלפת השלטון וזו זכותם. מאות אלפים אחרים שוכנעו שהמצב זוועה והאשם הוא בנתניהו. מאות אלפים נוספים לא ממש שוכנעו אבל חיפשו שקט ושלווה וסוף לבלגאן המלאכותי שתודלק ללא הרף לאורך שנתיים. שורה תחתונה: הישג גדול אבל לא מספיק! ארבע מערכות בחירות, תרגיל מבריק שהצליח לעבוד בשטח, אבל עדיין לא הספיק, מספרית, כדי להשלים את המהלך.

ואז הגיעו בנט וסער.

שני מנהיגים שאני יודע בבירור שמוכנים לחתום על כל מילה שכתובה כאן למעלה הכניסו את עצמם ביודעין (מתוך סיבות אישיות ופוליטיות שאני אמנם יכול להסביר ושקשורות להתנהלותו של נתניהו) לתוך חפ"ק התרגיל המגעיל הזה והשלימו אותו. במו ידיהם. ועל זה הצער הגדול. ומזה התסכול הבלתי נגמר.

ואני גאה גאווה גדולה בכל המיליונים שלאורך כל תקופת העוועים הזו דבקו בהבנה הבסיסית הזו, הכירו בה, נזהרו והזהירו מפניה. אני גאה בימין החכם והרגיש שמהרגע הראשון הבין שהמלחמה היא עליו ועל נפשו ולא על נתניהו ובלפור. גאה בליכודניקים, ברוב הציונות הדתית, במפלגות החרדיות. גאה בכל מי שהבין את הארוע. וכל השאר? לא שהם טפשים, חס וחלילה. מי אני שאדבר בסגנון כזה? הם רק קצת פחות חכמים.

מודעים או לא?/פייסבוק/15.6.21

מיום שהתחיל כל העסק הנורא הזה להתנהל אני שואל את עצמי רק שאלה אחת חזור ושאול: מודעים או לא מודעים?

לפני שנתיים כמעט, רגע לפני הקורונה, יצא לי להנחות מפגש מיוחד במינו בשומרון. יוסי דגן, ראש המועצה הפעלתן אירח באולם נאה את הזמרת אחינועם ניני שנודעת ברדיקליות השמאלנית שלה למפגש מאחה  ומרפא שאני נבחרתי להנחות אותו והשתתפו בו מאות מתושבי השומרון. מה אומר? היה מושלם. גם בגלל המנחה, אבל בעיקר בגלל היושבים על הבמה. גם דגן וגם ניני לא ויתרו איש על עמדתו אבל התקיים שיח ער והאווירה הייתה מצויינת. אחינועם ניני כדרכה שבה והשמיעה שוב ושוב אמירות של אהבה של פיוס של אחוות עמים ושל שלום אפוקליפטי. צחקנו קצת אבל האמנו לה. היא דיברה בכנות וגילי דור גם התערב וסיפר סיפורים והשמיע דעות, באמת שהיה ערב בלתי נשכח.

מאז קרו כמה דברים בעולם ובארץ. המגיפה באה, ומערכות הבחירות, ומסעות המחאה וההפגנות ואחינועם ניני מיצבה את עצמה כמשוררת המחאה המיותרת הזו והשבוע כשהיא עמדה על במה ענקית ושרה באוזני אלפים: "נפטרנו מהמן דמו דמו קרטיה" (בינתיים פרסמה פוסט מתנצל שאין בו כלום) רציתי לשאול את עצמי האם זו אותה אשה מהשומרון שדיברה אהבה ואחווה שלום ורעות (מבלי לוותר על עקרונותיה) אבל ידעתי שזו אותה אחת, כי אני עוקב אחריה מאז בקפדנות על כן שאלתי את עצמי שאלה אחרת: האם היא מודעת? האם אחינועם נוני ושאר אלפי האנשים שלקחו חלק במיצגים ובהפגנות, בשירה ובחגיגות מודעים לכך שהם מייצרים שנאה ותוקפנות בטונות? האם עולה בדעתם שבכל האשמות השווא שהם מטיחים בראש הממשלה היוצא ובמחנה תומכיו ניתן להאשים אותם בעצמם? האם מודעת אחינועם ניני לכך שמי ששר על המן, ולא משנה איזה המן – מפיץ שנאה ומתפרנס משנאה?

התשובה היא כמובן – לא. בכלל לא עולה בדעתי המחשבה שהאנשים הללו עושים משהו מודע. כי אם כן – זה ממש מזעזע. הסיפור מסובך הרבה יותר. הסיפור הוא שאמנית עומדת על במה, משמיעה את הטקסטים הכי פוגעניים ונוראיים בעולם וממש מרגישה שהיא עושה טוב ומפיצה אהבה. האנשים שניהלו כאן מכונת משטמה מתוזמנת של 24/7 כלפי מנהיג שלא עשה להם דבר רע (חוץ מלהיות שם יותר מידי זמן) הולכים לישון בתחושה שהם הירבו טוב בעולם ושהם חלק ממהפיכת קטיפה של פרפרים ושמשות צבעוניות.

עכשיו הכל נגמר ויש ממשלה חדשה ושיהיה לה בהצלחה. שום דבר לא ישנה את זה מפני שאנחנו בדמוקרטיה והצד שהפסיד הוא גם כזה שיודע מהי דמוקרטיה. ודווקא משום כך, הפרוייקט הגדול עכשיו צריך להיות פוסט מורטם מדוקדק של קמפיין ר.ל.ב. שהביא לידי אומנות את המסוכנים בכלי הנשק הציבוריים שלנו – השנאה וההסתה. מה שנחוץ עכשיו הוא קמפיין מודעות. אחר כך ננסה לתקן

אופוזיציה כיצד/ישראל היום/22.6.21

האופוזיציה מתארגנת לשגרת פעולה ואיתה גם חלקים זעומים בעיתונות שתומכים בה. ממשלה חדשה בישראל והדין נותן שהצד שהובס לא רק ייאבק בה, יקשה עליה לקדם את רצונותיה ויטיל עליה שלשלאות מכבידות – אלא גם יאמץ את דפוסי הפעולה של הקואליציה בעת שתפקדה כאופוזיציה, רוצה לומר שתיית דמה בקשית, אכילת כבדה וטחולה ושאר מיני דימויים רפואיים המתארים מוות בייסורים.

הדוגמאות לכך רבות. הקואליציה מתחבטת בימים אלה בשאלה האם להצביע עם הקואליציה בסוגיה העקרונית של איחוד משפחות, העיתונות חוגגת על מחדלי הממשל החדש בנושא איום הקורונה שאולי מתחדש, גודלה ונפחה של הממשלה החדשה הוא עניין שקל מאוד לעשות ממנו מטעמים ולתקוף בגינו את הקואליציה וכן עד אינסוף. המבנה הרעוע והמסובך של הממשלה מבטיח אספקה בלתי פוסקת של חומר לתקיפה. רוב התקשורת, כאמור, לא שם. רובה מחבקת ומאתרגת במליצות חנפות מעוררות בחילה, אבל המיעוט שמזוהה עם הימין מתיישר עם מגמת האופוזיציה החדשה ונערך באילי ברזל וקלשונות. האם זה נחוץ?

טעות כפולה. ראשית – המודל האופוזיציוני שהציגה הקואליציה דהיום בשנים האחרונות הוא מכוער, פסול וחסר השראה. הוא אופיין בתעמולתיות וסיסמתיות, הוא היה תוקפני ומבזה והוא היה מכוון אך לתכלית אחת: תפיסת השלטון. תאמרו: זה תפקידה של אופוזיציה! ובכן: לא נכון. זו יכולה להיות מטרתה של אופוזיציה, אבל מאמץ ממוקד להחלפת השלטון באופן שמפריע לחיים התקינים במדינה הוא בוודאי לא נכלל בכללי המשחק. על האופוזיציה החדשה לברוח מהסגנון הזה בכל דרך ולאמץ לעצמה טקטיקה שונה לחלוטין, כזו שתכבד את היסוד העיקרי של תפיסותיה והוא הדבקות באמת. אבל שנית והיא עיקרית – אימוץ שגרת אופוזיציה לוחמנית שמגיבה בזמן אמת לכל פעולה של הממשלה, תוקפת אותה ומפריעה לעבודתה, פירושו הזנחת המשימה העיקרית בעידן הזה, והיא ניתוח כואב של מה שעברנו בשנים האחרונות, החל מההתארגנויות האזרחיות הראשונות נגד שלטון נתניהו דרך ההפגנות, תעשיית השנאה וליבוי היצרים וכלה במערכות הבחירות ובנצחון המפוקפק שסיים אותן והביא להקמתה של הממשלה הנוכחית.

התנהלות הממשלה החדשה, סגנונה הפוגע והמעליב, סיסמאותיה בדבר "העבודה בשבילכם" וצילומי הדוגמנות התכופים הם נלעגים ויכולים להכעיס, אבל הם לא הנושא. מיותר בעיני לארוב מעבר לקיר לשרת החינוך החדשה ולתקוף בארסיות כל מילה שיוצאת מפיה, למרות שזה מתבקש. היא שרת החינוך וטוב שתעשה את עבודתה כראוי. השאלה שצריכה לא לרדת מהשולחן היא איך קרה הדבר הזה. איך הצליח המבצע להדחת הימין מהשלטון. איך פעלו הסתה וליבוי שנאה בשירות אינטרסים פוליטיים ובאיזו קלות אפשר לעצב לקהל גדול כל כך את תפיסת המציאות שלו ולגרום לו להיאבק. קשה אמנם לבצע את ההפרדה הזו, אבל היא נחוצה. אפשר ואפשר מצד אחד לאחל הצלחה לשרים החדשים, לבקר אותם ולפקח עליהם אבל לא להפגין מול ביתם ומצד שני באותו הזמן בדיוק להקים את ועדת החקירה הגדולה מכולן שמהותה: מה עושים עכשיו עם כל השנאה שנותרה ברחובות ואיך מונעים את המבצע הדומה הבא.

ניבול פה/פייסבוק/6.7.21

ברוב הזעזוע והפלצות מהתבטאויות קשות וגסות של פוליטיקאים מהאופוזיציה, הדהד פתאום במוחי קול מן העבר של חבר כנסת שנוטש את המליאה בזעם וצועק לעבר דוכר הנואמים "בתחת שלי", או משהו דומה לזה. זה לא היה ליכודניק זועם או צעקן מקצועי אלא דווקא שר החינוך לשעבר , יו"ר מר"צ יוסי שריד ז"ל שהיה בעל לשון לימודים מליצית וחריפה אך לא נמנע פה ושם גם מן הגידוף וניבול הפה. המילה הספציפית הזאת, שהיא באמת עשירה ועזת ביטוי, היתה חביבה עליו במיוחד. איך אני יודע? מפני שבחיפוש ברשת אחר ההתבטאות הזאת לא מצאתי אותה, אבל מצאתי מפגשים אחר של המנהיג המנוח עם העכוז האנושי, במאמרים, בראיונות ועוד.

אני מוכרח לומר שזה היה חריג מעט אבל מאוד חינני. פוליטיקאי שלא נתפס לעולם זועם או יוצא מכליו הוא לא באמת פוליטיקאי. רגעי הקסם הפרלמנטריים האולטימטיביים הצרובים בזכרונו של כל חובב פוליטיקה קשורים להתגוששויות ולחילופי מהלומות, בהם גם כינויי גנאי לרוב. מעולם לא הובע כזה זעזוע וגועל מהדברים ומעולם לא קרא איש להאשים בפלילים (!) ח"כ שיגדף את רעהו כמו שקרא השבוע בטור (n12) יועץ התקשורת רונן צור בעקבות מה שהוא כינה "רטוריקת הספארי" של חה"כ גלית דיסטל. מה קרה פתאום?

מה שקרה זה שהם ממשיכים, בחריצות ובהצלחה רבה, לתחזק את השקר הגדול. אין כל זעזוע בח"כ שתוקע כינוי גנאי פה ושם, במיוחד לא כשממול ניצבת, בדרך כלל, התנהגות גסה ובוטה שאולי לא באה לידי ביטוי במילים דווקא; אבל כשהנרטיב המונחל והשולט הוא שמדובר בחבורת בבונים שעצם קיומם מפריע לחיים התקינים ופוגע בדמוקרטיה, כל גידוף הרי משרת את הנרטיב וכל קללה מחזקת אותו; אין טענת אמת נגד חברי הכנסת הצעקנים מהאופוזיציה לבד מן הטענה המומצאת הזו, על כך שהם מעוררי מדון, מסיתים ומפלגים (בשם אדונם), כיון שכך, כל "נוכל!" הוא כתב אישום וכל "ילדה טובה!" הוא מגילת קטרוג.

והאמת? האמת היא שהקללות וביטויי הזעם האקראיים של חברי הכנסת מן הימין הם ברכות ודברי שירה נמלצים לעומת גסות הרוח הממוסדת שכבר הפכה מזמן לא רק לשפה אלא למהות, של הקואליציה הנוכחית. הטון המבטל, המוחק והדורך הוא לחם חוקה וגם ניבול הפה והגדפנות לא נעדרים שם, אלא שאין להם, כאמור, כל תפקיד. גידוף נעשה פסול כשהוא בא מפיו של גדפן. כמה צביעות או חוסר מודעות צריך, במציאות של סכסוך פוליטי שלא היה היה כדוגמתו בארץ, במסגרתו מחנה שלם יצא לרחובות בבוטות אינסופית כדי לפסול את המחנה האחר – לצקצק ולעקם פנים בגועל כשמישהו מרים את הקול? רק במציאות פסולה ושקרית ומטילת אימה כמו זו שאנו חיים בה לאחרונה, יכול אחד מאדריכלי הקמפיין העצום והמוצלח לפסילת ולכתישת נתניהו והימין לדרוש שפה יפה בפוליטיקה ונקיטת צעדים כלפי מי שמפר אותה. שקרנים. שקרנים אתם, המזדעזעים. או כמו שיוסי שריד (וגם משה שרת ז"ל) היה אומר את זה: שקו לי בתחת.

הונאת הדלתא/ישראל היום/17.8.21

אני לא יודע איך אתם אבל אני פיתחתי בחיי רגישות יתר להונאות שיווק. כשאני נתקל בתווית מחיר שמסתיימת ב"99.." אני מצליח להיעלב אישית. כשמוכרן בחנות נוחות מנסה לדחוף לי זוג רמקולים, אוהל מתנפח ורחפן כשאני עוצר לקנות קפה, אני נפגע מזה אישית ומהסה אותו, בדרך כלל גם תוך כדי מבט מבזה למצלמה שמעליו (אני יודע שזה קצת פתטי אבל אני מפיק מזה סיפוק). למה להיפגע? הרי אני יודע ששיווק מביא בחשבון גם את חולשותיו של הרוכש ועושה בהם שימוש. זו לא עבירה כזו גדולה. ובכל זאת כשקורה מולי משהו שמדגיש את העובדה שמישהו מתייחס אלי כמטומטם, זה מצליח להוציא אותי משלוותי.

לפני יומיים פרסם ראש הממשלה נפתלי בנט מכתב לאזרחי ישראל בו הוא מפרט את התכנית הלאומית של הממשלה להתמודדות עם מגיפת…הדלתא. כך מכנה ראש הממשלה את מגיפת הקורונה. שבע פעמים בטקסט הוא מתייחס ל"דלתא" ופעם אחת לאיך שאנחנו קוראים לה: מגיפת הקורונה (שיש לה כל מיני זנים, ביניהם זן הדלתא).

מדוע מתייחס ראש הממשלה למגיפה כ"מגיפת הדלתא"? מתוך כוונה ברורה ושקופה כמובן ובעצת יועצים אסטרטגיים. אם יתייחס בנט לגל הנוכחי כחלק מרצף הגלים של מגיפת הקורונה, הרי שתפקודו מול ההתפרצות יישפט על אותו הרצף ובהשוואה לטיפול הממשלה בגלים קודמים, מה שיביא כצפוי לתוצאה גרועה במיוחד. בנט מעדיף, איפוא, אסטרטגית וטקטית, לכנות באופן מלאכותי ושקרי את הגל הנוכחי בשם אחר וכך ליצור מצג שווא כאילו מדובר בצרה חדשה ולא ידועה, משל מכת ארבה פשטה פתאום על שדות הנגב המערבי או הר געש רדום החל לבעבע בעמק המעיינות.

ואיך שהוא, הפרט הקטן והמביך הזה מצליח להכעיס אותי יותר מכל הסיפור כולו. בכל פעם שהמילה "דלתא" מופיעה בטקסט, אני קורא "9.99". אלא שלהבדיל ממחיר של שמפו בסופר, כאן מדובר בחיים עצמם ובחלק הכי עדין ושברירי שלהם בימים אלה: יחסי האמון בין הממשלה לאזרחים. לזכותי ייאמר שהרגישות הזו למניפולציות של עיצוב תודעה קיימת אצלי גם כשהיא משרתת את עמדותיי שלי. מעודי סלדתי ממנהגו של ראה"מ הקודם ליצור מטבעות לשון כלפי יריביו ולשוב ולהשתמש בהן בעקביות. לזכותו ייאמר לפחות שבדרך כלל הן ביטאו מציאות אמיתית; כאן, צריך לומר, זה כל כך שקוף עד שבא לצעוק. קראו את המכתב של ראש הממשלה. רובו כתוב בהגינות ויש בו אפילו דברי אמת. בנט מסביר היטב את שיקולי הבעד ונגד הסגר, הוא כותב בסגנון אישי ומרגיע, תוקף את הממשלה הקודמת, אבל לכך כבר התרגלנו משני הצדדים ובאופן כללי הוא הצליח להנפיק מסמך שיכול היה להרגיע ואפילו להוסיף לו נקודות; קראתי אותו שוב ושוב ולרגע ניסיתי לראות בו מסמך אמיתי, כמעט מקצועי. אבל כשראש הממשלה משתמש שבע פעמים באיוולת המניפולטיבית הזו, הוא בעצם בועט לכולנו בפנים. הוא אומר בעצם, שבע פעמים, לא הקורונה מעניינת אותי ולא ההתמודדות שלכם איתה מעניינת אותי. המכתב הזה לא נועד לעזור לכם או לעדכן אתכם, הוא נועד כדי להגן עלי, על שמי ועל תפקודי.

איתרוג/ישראל היום/14.9.21

אני עומד לעשות כאן דבר שלא ייעשה: לתנות בעיה כלכלית-פרטית שלי מעל דפי העיתון. אני מרשה לעצמי לנהוג כן גם משום שהבעיה היא לא לגמרי פרטית וגם בשל המסקנה שאני מסיק בעקבות הצפתה.

זה לי שנה וחצי של חיים כלכלכליים ותעסוקתיים מורכבים ומאתגרים. כמו כל עם ישראל גם אני נסגרתי ובודדתי ורוחקתי ומצאתי עצמי ספון בין המסך למטבח חודשים ארוכים. שלא כמו כל עם ישראל, את מרבית עבודתי אי אפשר לקיים מרחוק או מהבית. את עיקר עיסוקי אני מוצא בהופעות ובהרצאות. אנו, אמני הבמה, היינו כמעט הראשונים להיכנס למצב הזה וכמעט האחרונים לצאת ממנו, מטבע הדברים. הופעות סטנדאפ והרצאות על תקשורת ועל החברה הישראלית, למרות שאני מאמין ביכולות הריפוי האדירות שלהן, אינן מוגדרות עדיין צורך חיוני, ובצדק.

את כל התקופה הקשה הזאת שרדתי, כמו רבים אחרים, בכבוד ואפילו בקלות תודות לתמיכתה של המדינה. פיצויי הקורונה לא היו בשיעור שהרווחתי קודם לכן, אבל בתוספת אי אלו הכנסות מעבודה מרחוק וכרסום חסכונות – הם הצליחו להעמיד את כולנו על הרגליים. כבר כתבתי כאן שהן חושבו בשום שכל, חולקו בקפדנות ונוהלו בסדר מופתי. מצבי שלי, כמו של רבים אחרים הוא די ברור: בזכות הפיצויים שרדנו. לולא הפיצויים היינו שרויים בבעיה קשה.

ומכאן לשאלה: הקורונה עדיין כאן, בדרכה. מחזור ההכנסות שלי ושל כלל האמנים והאנשים המתפרנסים משלל ענפי התרבות והפנאי – באדמה. אני פותח כל בוקר בשורת ביטולי הופעות בגלל בידודים ואימותים וכללים ותווים. מהרבה בחינות לא השתנה כלום בין מצבי היום למצבי לפני כחצי שנה, חוץ מדבר אחד: פיצויי הקורונה, שמראש נקבע שיחולקו עד סוף יוני – הופסקו. מישהו יכול להסביר מדוע? נכון שרוב ענפי המשק חזרו לתפקוד כמעט רגיל, אבל לא כולם; פיצויי הקורונה הרי ממילא מחולקים לפי קריטריון ברור של ירידת מחזורים. מה הבעיה להחליט על המשך מתווה הפיצויים, לסמוך על יושרתו של הציבור ולקוות שרק הראויים לפיצויים יקבלו אותם? מה ההיגיון למנוע פתאום תרופה למחלה שעדיין מתפקדת?

והשאלה הקשה יותר: איפה הזעקה הגדולה? הרי אנשי תרבות, פנאי ותקשורת הם תושבי החצר האחורית של העיתונות. עניינים הנוגעים אליהם זוכים בדרך כלל, באופן טבעי, לקיצור דרך אל הכותרות הראשיות. המציאות המתוארת כאן למעלה היא עוול ואיוולת. איפה הזעקה התקשורתית?

לפחות על השאלה הזאת יש תשובה טובה. שום זעקה לא תקום ושום שוועה לא תעלה. תקשורת העוועים עסוקה בסימן הימים הבאים עלינו לטובה במשימת האיתרוג המהודר. אין שום סיכוי לביקורת קולנית כלפי הממשלה גם בנושאים לגביהם לפני שנה היו מדפיסים גליונות מיוחדים ופותחים מהדורות. קשה להעלות על הדעת איזשהו נושא שיגרום לזרם המרכזי בתקשורת הותיקה להפוך את פניו נגד הממשלה הזו בהרכבה הנוכחי, לא כל שכן בנושא בו הצטיינה לטובה הממשלה הקודמת. בימים ההם, ובכן, אין תקשורת בישראל.

הטיעון הכי מטופש/ישראל היום/5.10.21

רבים הם הטיעונים המתמודדים על התואר "הטיעון המטומטם ביותר בויכוח פוליטי, ישראל 2021". בשבוע הפוליטי המסוכן הזה, שבשיאו נסעו שרים בממשלה לחלות את פני יו"ר הרשות אבו מאזן ברמאללה, אני חושב שיש לי מועמד ראוי.

בתשובה לטענה שלדעתי אין צודקת ממנה, על העוול והאיוולת שבהישענות הממשלה החדשה על קולות רע"מ ורשת הבטחון של הרשימה המשותפת, נוטים חסידי הממשלה החדשה ללבוש ארשת שתבונה פוליטית ועורמה ממזרית משמשות בה בעירבוביה ולומר: נו, מה הטענה? הרי נתניהו הוא זה שהכשיר את מנסור עבאס ורע"מ. הוא הרי הציע להם להיכנס לממשלתו הצרה ורק סמוטריץ הוא זה שטירפד את המהלך הזה. כך הם אומרים בחיוכי מנצחים ובתחושת צדק שאין למעלה ממנה.

בניגוד לאחדים מתומכי נתניהו וממשלתו שטורחים לקפוץ ולהסביר שנתניהו לא רצה להכניס את רע"ם לקואליציה אלא רק להשתמש בתמיכתה ועוד אלף תירוצים דחוקים אחרים – אני דווקא חושב וגם יודע שאכן היתה כוונה אמיתית מצד נתניהו וראשי המפלגות השותפות בבריתו להכניס את רע"מ לקואליציה, בעקבות הצהרותיו הזכורות של מנסור עבאס על סדר היום הערבי החדש ועל בעיותיה הדחופות של האוכלוסיה הערבית שהביאו אותו לנטוש או להקפיא עמדות לאומניות ולהשתלב בממשלה עתידה. המו"מ הזה אכן התקיים ולולא התנגדותו הנחרצת של סמוטריץ הוא היה יכול להבשיל ואולי אפילו להביא מפלגות מתנדנדות אחרות להיכנס לקואליציית נתניהו. זה לא קרה בסוף (איני יודע אם יש לשמוח על כך אם לאו. בזמנו לא תמכתי ברעיון כי הוא היה מייצר ממשלה צרה מידי ומהומות האופוזיציה היו משתקות את המדינה אבל היום אני כבר לא יודע), אבל להתייחס לשבוע המו"מ ההוא כהכשרת רע"מ מצד הימין, זו מחשבה שהיא או ילדותית ובלתי מודעת או מתעלמת ביודעין כדי ליצור דמגוגיה.

השתלבות רע"מ בממשלת ימין מובהקת, שמוקמת על ידי הימין ושותפות בה גם מפלגות ימין לאומניות אינה מהווה שום בעיה פוליטית ושום בעיה אידיאולוגית. נהפוך הוא. יש בה רק אמירה מהדהדת או של שאיפה לשלום ודו קיום (לדעת האופטימיים) או למצער של זניחה ולו זמנית של עמדות לאומניות לטובת סדר יום אזרחי (לדעת הפרגמטיים). לעומת זאת, הישענות על רע"מ בהקמת ממשלה שרוב מניינה ובניינה אנשי מרכז ושמאלה ושחוטאת, עוד בטרם נשענה על רע"מ, בהישענות על גורמים פוליטיים שמאלנים קיצוניים שבמשך שנים ארוכות ייצגו דעות שהיו מחוץ לקונצנזוס (מרצ וחלקים מהעבודה) – זה סיפור אחר לגמרי. בממשלה כזאת סדר היום האידיאולוגי הלאומני-ערבי של רע"מ לא רק שלא יכול להיות סמוי; גם אין לו בזה כל צורך. הוא משתלב יפה בקווי היסוד הלא קיימים של הממשלה הזו ומעצים את הבעייתיות שלה. יתירה מזו: המגמה שוחרת השקט שהציג מנסור עבאס בימי המו"מ ההם ("סדר יום אזרחי") מוחמצת ומעוקרת לגמרי במסגרת החדשה. בממשלה שחבריה נוסעים בגאווה להצטלם עם אבו מאזן, אין לשותף הלאומני הערבי שום צורך להציג סדר יום אלטרנטיבי. הוא יכול פשוט להצטרף לתמונה ולחייך ולהחליט לאט ובסבלנות מה לעשות במתנות שקיבל.

איך השנאה מנצחת/ישראל היום/19.10.21

רבים נחשפו השבוע לעימות רב תוכן שהתקיים באולפן ערוץ 12 בין חה"כ גלית דיסטל אטבריאן לבין העיתונאי אריה גולן, עימות שבשיאו האשימה גלית את גולן בחוסר כבוד כלפיה וכלפי העמדות שהיא מייצגת ואף כינתה אותו "גזען". קדמה לעימות גם התבטאות של העיתונאית דנה וייס שקוממה רבים בדבר תופעת ה"ביביזם" שתיזכר כפגיעה בממלכתיות ועוד טענות מן הסוג הזה. למותר לציין כי אני מסכים עם כל מילה שהשמיעה חברת הכנסת שאני מוקיר ומעריך ומזועזע מדבריהם של גולן ושל וייס, אבל לדעתי העימות הזה וההתבטאות הזו אינם הדברים החשובים. דעתה של וייס ידועה והיא מביעה אותה לעיתים קרובות. זכותה לחשוב מה שהיא רוצה ובלבד שיישמעו בטלויזיה גם דעות אחרות. גם גולן יכול לחשוב כפי שהוא רוצה. לטעמי שניהם כלל אינם מבינים את טענותיה של גלית דיסטל למרות שאין מנומקת ורהוטה ממנה בעולם.

מה שחשוב מבחינתי הוא חלק אחר של אותו שידור, במהלכו ניהלה גלית ויכוח עם אורחת אחרת שישבה באולפן, השרה לשעבר לימור לבנת, שבמשך שנים היתה מראשי הליכוד וכבר כמה שנים שהיא טורחת להתנער מהליכוד ולתקוף את נתניהו במלוא הגרון. לבנת, להבדיל מבני הפלוגתא האחרים, מבינה היטב את הטענות שהשמיעה גלית

את לימור לבנת אני מכיר ומוקיר שנים ארוכות. עבדתי לרגע במשרד החינוך בסמוך ללשכת השרה כשהיא כיהנה כשרה. מאחורינו גם שיחות ומפגשים. במשך שנים היתה עבורי דמותה של השרה לבנת הביטוי העז ביותר לאופן הפגום והפסול שבו מנהל מחנה השמאל – אז האופוזיציה –  את מאבקו בליכוד. לימור לבנת, אשה חכמה ואינטליגנטית, חדה וחריפה, ממלכתית ומלאת הדר הוצגה בעקביות כתגרנית מתלהמת. היחס התקשורתי אליה היה תמיד פוגעני ומשפיל, כשמה שהובלט היה תמיד קולניותה והאמביציה הפוליטית שלה. כל התייחסות אליה היתה אך ורק כחלק מתרבות, מחבורה, מקליקה. הודבקו לה כינויים ונעשו עליה חיקויים. זה צרם אז וזה ממשיך לצרום עד היום. העוול שנעשה ללימור לבנת ולמנהיגי ימין נוספים (בראשם בגין, כמובן), נצרב בתודעתם של מיליונים. הוא נמצא שם, בבטן של עם רב. הוא עוד יותר נוכח בלבם ובתודעתם של אנשים חצי-פוליטיים כמוני, שמכירים את הזירה מקרוב.

ואם יש משהו שבאמת יכול לקומם ולייאש הוא לראות את לימור לבנת, כמו את פורשי ליכוד אחרים, נותנים דרור לשנאתם את נתניהו (שאני בכלל לא נכנס לשאלה אם היא מוצדקת אולא. כנראה לא) ופועלים לא רק כנגד האמונות והדעות שלהם אלא כנגד האינסטינקטים הכי בסיסיים שלהם. אם יש מישהי בעולם שאמורה להבין גם את תחושותיה וגם את ניתוחיה הפוליטיים של גלית דיסטל – אשת רוח מבריקה שהופכת בפיהם המכוער של יריביה העלובים למעריצה נבערת ולאחת מן ההמון – הרי זו לימור לבנת. מי כמוה מכירה את מנגנוני המחיקה וההדרה. מי כמוה חוותה אותם על בשרה. העובדה שהצופה מוצא את עצמו חוזה בפולמוס בין שתי הנשים האלה ולא בברית עזה המתקיימת ביניהן היא סיבה לכאב גדול ולאכזבה גדולה.

צעטאלע/ישראל היום/2.11.21

"החלוקה הפוליטית כיום", אמר לפני זמן מה שר החוץ מעל במת הכנסת, "היא בין אלה שמאמינים בדמוקרטיה ובין אלה שנמאס להם מהדמוקרטיה". ומה שיפה במשפט הזה, כמו בהרבה משפטים שנאמרים בזירה הפוליטית, זה שהוא יכול לשמש במידה שווה את שני הצדדים: חברי הקואליציה מאמינים באמונה שלמה, או לפחות מצהירים כך, שהם מגיני הדמוקרטיה מיד רודפיה ומחריביה מימין, ונאמני האופוזיציה ואני ביניהם מאמינים אף הם באמונה יוקדת כי הם מגיני הדמוקרטיה ואילו הצד שכנגד מתהדר בה רק כשנוח לו וכשהיא משרתת אותו. נעזוב עתה את הויכוחים האלה וניגש לבחינה אחרת של מצב הדמוקרטיה, והיא השאלה עד כמה דמוקרטיות המפלגות עצמן, הן בקואליציה והן באופוזיציה.

שימו לב לנתון הנשכח הבא: ברוב בסיעות המרכיבות את הקואליציה, חמש מתוך שמונה, מתקבלות ההחלטות, כל ההחלטות, בידי אדם אחד. בכל הסיעות האלה, מורכבת רשימת חברי הכנסת בידי, ובכן, אדם אחד. בכל הסיעות האלה, כדי לזכות במקום ריאלי בכנסת הבאה צריך למצוא חן בעיני – יפה. אדם אחד. לאף אחת מהן אין מוסדות שמקבלות הכרעה על פי רוב, באף אחת מהן אין מערכות שמזכירות אפילו במעט את העניין הבסיסי לשמו התכנסנו: דמוקרטיה.

יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקוה חדשה, כחול לבן. כל אלה הן מפלגות שהן בעצם היו"ר שלהן ועוד כמה. רוב ומניינו ובניינו של גוש הקואליציה הוא בעצם לא יותר מחדר ישיבות די קטן. עזבו חדר ישיבות: קבוצת וווטסאפ. "אנחנו" שמה. או "הקוקפיט בלי מ.ע.". ראויות לציון מפלגת העבודה ומרצ, שיש להן, כראוי למפלגות ותיקות ומבוססות, מוסדות דמוקרטיים שבוחרים באורח דמוקרטי מועמדים לכנסת ומאשרים או מאשררים החלטות וגם רע"מ, שגם אם אין בה הליך דמוקרטי רשמי, היא בכל זאת מתהדרת במועצה רחבה שמקבלת החלטות. אבל רוב הגוש מנוהל בלעדית בידי ראשי המפלגות, כשחברי הכנסת, בכירים כזוטרים, נגררים אחריהם כאצבעות יתומות וחסרות משמעות.

מפלגת האופוזיציה הגדולה, הליכוד,  בוחרת את נציגיה באמצעות בחירות מקדימות כלל ארציות בהן מצביעים עשרות אלפים. האם השיטה הזו טובה? בכלל לא. היא לא מושלמת והיא מזמינה פרצות, ארגזים ואוטובוסים. אבל היא דמוקרטית לעילא. למתפקדי הליכוד יש קול ושיניים והם יכולים, באורח דמוקרטי להשפיע על החלטות. יכולים אנשי האופוזיציה לדבר עד מחר על דיקטטורה ועל קיסרות ושאר קשקושים, אבל גם הם יודעים שבסופו של דבר פריימריס הם הליך דמוקרטי וצעטאלאך – לא. נקודה. גם בציונות הדתית מתקיימות בחירות מקדימות. ש"ס ויהדות התורה לא מקיימות בחירות אבל מוסרות את ההחלטה בידי פורום רחב של רבנים ומנהיגים. אפשר להתווכח על מידת הדמוקרטיות של ההליך הזה, אבל הוא בכל מקרה יותר דמוקרטי מאשר החלטות שמתקבלות בין שתי אוזניים של איש אחד.

זה מצב חסר תקדים, מסוכן לדמוקרטיה ובעיקר מביש. כשזה מתרחש בסיעה אחת, קטנה, חדשה, מתוך גוש גדול – זה אולי נסבל. לא כשזה משותף לרוב סיעות הקואליציה והופך להיות המאפיין העיקרי של מחנה שמתיימר "להגן על הדמוקרטיה".

הספד לרוטציה שלא התרחשה/ישראל היום/23.11.21

אז היום זה כבר אמור היה להיות עובדה קיימת, כן? ב17.11.21 היה צריך בני גנץ להחליף את נתניהו בראשות הממשלה, כך שהיום הוא כבר היה צריך להיות ראש הממשלה. כל זאת אם היה יוצא לפועל הסכם הרוטציה שנחתם באפריל 2020, כלומר אם לא היתה נופלת הממשלה ההיא כתוצאה מאי העברת התקציב. האמת היא, שזה היה תסריט שאנשים כמוני פיללו לו. זו היתה הפעם היחידה בכל מהלך האירועים הפוליטי החולני של 2019-2021 שאכן נכרתה ברית בין שני צדדים נצים שכל אחד מהם ויתר על הרבה כדי להביא לשקט שלטוני ולאחדות: גנץ בפרישה משותפיו לכחול לבן ובחבירה לנתניהו ויתר על רק-לא-ביבי המקודש ונתניהו ויתר על ראשות הממשלה במחצית השניה של הקדנציה. עוד יותר משני האישים, ויתרו המצביעים שלהם: הללו נאלצו לקבל את ביבי נגדו הם שאגו בגרון ניחר עד לפני שתי דקות והללו נאלצו לראות איך ראש מפלגה קטנה, טירון פוליטי שהומלך בידי חבריו כתוצאה מקונסטלציה – נכנס ללשכת ראש הממשלה החליפי וממנה ללשכת ראש הממשלה. כן. היה רגע אחד כזה, וזה היה הרגע הזה. רגע של אחדות שבו כולם מוותרים לכולם.

הבעיה היא שלא כולם ויתרו. טון ההתנגדות ברחוב וברשת נותר בדיוק כשהיה ואף החריף, והחתן נתניהו גילה בבוקר שהוא גם קיבל את הכלה הלא נכונה ועוד יותר מזה, שהכלה הלא נכונה הזאת נותרה בכלל בבית הוריה וכלל לא הגיעה איתו לביתם המשותף. פירוק הממשלה היה הכרחי לגמרי מפני שאי אפשר היה לתפקד כשמחצית משרי הממשלה משתפים פעולה עם הפגנות שמגנות אותה וקוראות לפירוקה והמהומות ברחוב נמשכות במלוא עוזן. אפשר להתווכח על השאלה האם הדרך להפלת הממשלה היתה צריכה לעבור דרך אי העברת התקציב או לא, אבל לגבי עצם הסוגיה של ביטול ההסכם, מבחינתי אין כל שאלה: הממשלה ההיא לא נפלה. היא פשוט לא קמה מעולם.

וזהו. יותר לא באו רגעים כאלה, של נכונות אמיתית לויתור משני הצדדים. לאחר נפילת הממשלה ההיא היו עוד אופציות באופק: יכולה היתה לקום ממשלת נתניהו-לפיד שהיתה שוברת באמת את התיקו והטירוף והיתה מביאה בשורת אחדות אמיתית – אבל על אחת כזו אפילו לא דובר מעולם מצדה של יש עתיד (מ.ש.ל.) המקסימום שהגענו אליו הוא ממשלת מיעוט של צד אחד מתוחזק בעורקים שמעניקים לו רוב דחוק, ורוב מתוסכל ופגוע שלמרבה מזלה של הממשלה הוא לא מהסוג שנוסע להפגין בבלפור.

ועוד עניין קטן אחד, שולי, שגם אותו צריך להזכיר: היתה מפלגה ימנית (?) אחת שלא נכנסה אז לקואליציית האחדות ההיא של נתניהו וגנץ והיא ימינה של בנט ושקד. למה? תלוי את מי שואלים. נתניהו מתעקש שלבנט מעולם לא היתה כוונה להיכנס לקואליציה תחתיו, בנט ושקד מתעקשים שקיבלו הצעות משפילות ושנתניהו רצה לראות אותם בחוץ. אני מודה שבמשך זמן רב האמנתי שהצעד הזה של נתניהו הוא זה שדחף את ימינה לזרועות הצד שכנגד. היום אני מאמין שזה נכון לגבי חלק מחברי ימינה. נפתלי בנט לעומת זאת, ידע כבר אז שהוא הולך להיות ראש הממשלה ושניצן הורוביץ הולך להיות חבר בקבינט הבטחוני שלו.

בעבור נעליים/ישראל היום/30.11.21

"על שלושה פשעי ישראל", מקונן הנביא עמוס, "ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". ראשית קובל הנביא על מה שקרה כאן. עצם העוול והאיוולת. ואז הוא מתפנה לשאלת המחיר. למה? בשביל מה זה היה חשוב? יום אחרי שקראו את הפרק הזה בהפטרה הלך נשיא המדינה להדליק נר חנוכה במערת המכפלה והדיון שהתפתח כאן ביומיים האחרונים סביב ההדלקה הזו הוא כל כך מקומם, וכל כל מיותר, עד שהוא צועק את אותה תהיה בדיוק.

הפשע הראשון הוא עצם העניין. העובדה שמישהו צריך לעמוד ולהסביר מדוע נשיא המדינה צריך להדליק נר חנוכה במקום שבו הכל התחיל, בפיסת הקרקע שאילולא היא ספק אם היה בכלל איזשהו תוקף לכל הרעיון הציוני ולכל טענת הזכות הבסיסית שלנו על אדמתינו – היא מטורפת וגם מגוחכת להפליא. נניח רגע לעובדה שרוב עצום של אזרחי ישראל ואוהביה, גם כאלה שלא רואים בעין יפה התיישבות יהודית בלב אוכלוסיה פלשתינאית, מאמין שמערת המכפלה היא סלע קיומנו, נניח לזה. חוסר היכולת של השוליים השמאלניים לבצע את הפרדה בין הויכוח על כפר שבמחלוקת בלב השומרון לבין הבעת אקט ריבונות סמלי בנכסים היסטוריים לאומיים שאין לגבי תפקידם ההיסטורי שום מחלוקת – הוא טפשי וילדותי ומוכיח שפוזיציה פוליטית היא מעל הכל.

הפשע השני טמון בתגובה שהגיב לארוע ח"כ איימן עודה. בטוויטר. "הרצוג", כתב עודה, "לא הלך להדליק נר חנוכה. הוא הלך להבעיר את חברון". כן. גם אברהם אבינו לא הלך לקנות את מערת המכפלה מעפרון החתי בכסף מלא. הוא הלך כדי לדרוך על הנרטיב החתי, להשתלט על אדמות מולדתו, לנכס את תרבותו ולהבעיר את המרחב החתי. די עם הטון המאיים הזה, שכבר יצא מכל חור. הטענה המפוקפקת שאומרת "אם תעשו דבר שלא מוצא חן בעינינו נשתולל, יהיה בלגאן, יישפך דם ואתם תהיו אשמים בזה כי עצבנתם אותנו" צריכה להיות מודרת מהשיח לא רק כי היא שקרית ומניפולטיבית, אלא כי היא ילדותית ומצחיקה. המדינה היהודית והדמוקרטית מחליטה איפה ידליק הנשיא נרות חנוכה, ומי שלא מוצא חן בעיניו, יתכנס ממול להפגנה שקטה ויניף שלטים.

אבל הפשע השלישי הוא החמור מכולם. "ואביון בעבור נעליים". עמדות הקצה האלה, שמצליחות לראות באקט המקסים של נשיא ישראלי מדליק במדינת ישראל הריבונית, את החנוכיה בת האלפיים במערת הקבורה המקודשת בת הארבעת אלפים, עניין בעייתי ושנוי במחלוקת – הפכו בעשור האחרון, בעמל רב, הסברתי ודמוגרפי, לדעות שהן מחוץ לשיח הרגיל. המקובל. זה לא שהן לא לגיטימיות. כל דעה לגיטימית במרחב השיח הדמוקרטי. אבל הן נהיו מה שהן צריכות להיות – עמדות קצה שיש להאזין להן בעניין, לדחות אותן מיידית ולדאוג שהן לא יצליחו שוב לסלול את דרכן אל ליבת השיח. והנה, הן כאן. ממש כאן. בלב השיח. מדברים בהן ודנים בהן. ואפילו אני כותב עליהן ומתפלמס איתן. השיח המדיני-לאומי נסוג עשרים שנה לאחור. ובעבור מה? בעבור נעליים. הפרחים והסביבונים לימינה ולתקווה חדשה.

לכי גלית/ישראל היום/10.5.22

כבר זמן ארוך שהייצוג הנאמן ביותר של הבור החברתי- פוליטי  הנורא שנפלנו אליו, מתמצה אצלי בשלוש מילים: גלית דיסטל אטבריאן.  חברת הכנסת המוכרת ממפלגת הליכוד, שלשם הגילוי אספר שאני מכיר אותה ומעריך אותה, מצליחה, בעצם נוכחותה בפוליטיקה ובשיח, לסחוף תשומת לב רבה המתבטאת בהתנגדות קולנית לה ולמה שהיא מייצגת. ההתנגדות הזו, אופיה, סגנונה ומבטאיה השונים – מלמדים הרבה דברים.

גלית דיסטל היתה אמורה להיות הבשורה הפוליטית הכי רעננה של הכנסת הנוכחית וזו שלפניה והיא אכן כזו מבחינת מצביעיה ואוהדיה. כבר זמן רב שהפוליטיקה הישראלית מאופיינת באנשי מעשה רבים ובאנשי דעת מעטים. טבעי הדבר שבפוליטיקה יהיו יותר אנשים שגדלו בפוליטיקה עצמה ובשורות המפלגות השונות, אבל בשנים האחרונות הם מתוגברים ביוצאי צבא רבים ובחסות פריחת מפלגות האופנה גם בעדת אלמוניים עושי-דבר-ממניהם. כך או כך, אינטלקטואלים חריפי מחשבה ובעלי דעת קשה למצוא במזנון הכנסת. זה לא שאין בכנסת ובממשלה הרבה אנשים חכמים ומוכשרים, רציניים ובעלי יכולת. המדובר על ה"עוד משהו" הזה שהופך פוליטיקאי לבעל משקל בתחום הדעת. וכדברי המשורר "פרופסורים בה כזית ונביאים בה אין בכלל, היסטוריה אין בה אף כזרת, אין רצינות בה אין משקל". לי עצמי יש מבחן פשוט למשקל הזה. טלו שם כלשהו של חבר כנסת והוסיפו אחריו את המילים: "אמר פעם". נגיד: "שמעון פרס אמר פעם…." – מסתדר, נכון? יופי. עכשיו נסו את זה עם מירב השמות דהיום ותראו איך אתם מתפוצצים מצחוק.

בעולם נורמלי ומתוקן היתה ח"כ דיסטל אטבריאן, סופרת מחוננת ורחבת דעת, מהאינטלקטואלים בעלי המשקל המעטים במשכן, הופכת לבשורת שיח מרעננת. הנה לנו נציגת ציבור שנושאת עמה קופת יתרונות נדירה: אינטלקטואלית, אמנית וסופרת, אשה, שבאה מן העם, שטבלה ידה גם בחיי המעשה כאשת עסקים, נואמת מזהירה ופולמוסנית שאין שני לה, הגונה ומלאת קסם אישי. יוסי שריד ושולמית אלוני ואריה דרעי במחיר אחד. מושא כל תפילותינו.

ומה קיבלנו? מבחינתי, זה בדיוק מה שקיבלנו. אני מביט בפעילות האופוזיציונית של גלית דיסטל ומברך על הרגע שבו הבזיק בלב מנהיג הליכוד הרעיון לגייס אותה. אבל השיח המקולקל מהצד שנגדה לא מפסיק לחטוא לבשורה הזו, לכוון כלפיה חיצי רעל נעדרי כבוד, להתעסק באובססיה בכל התבטאות שלה ולנסות למצוא -לשווא- אי אמיתות, לשוב ולהזכיר איזו גוזמה שנקטה בה פעם, לכפות עליה פולמוס אישי עם יריבים שלא רק שאינם כערכה אלא אפילו לא מסוגלים, ברובם, להבין אותה ואת בשורת המנהיגות הנדירה שלה.

יום יבוא ועוולות העת המשוגעת הזו ייכתבו, אחת לאחת, ומחנה מסויים יתבייש בהן מאוד. בל נשכח לכלול ביניהן גם את זו. ובהצלחה גלית. לכי בכוחך זה.

אחדות נגד מי/ישראל היום/7.6.22

לא תאמינו מי שבה וחזרה: ממשלת האחדות! בחסות קמפיין אנונימי בשם 80/80, חזר המונח הזה לשיח אחרי שכבר חודשים ארוכים איש לא הזכיר אותו.  קמפיין זה, שנראה כאילו הוא יוזמה של כולם למען כולם, הוא בעצם קמפיין לחיזוקה של הממשלה הנוכחית שלדברי הוגיו היא "בשורה חברתית גדולה" כי "80% מהעם מסכימים על 80% מהסוגיות" עניין שלכשעצמו הוא גם לא נכון, וגם לא רלוונטי לכלום כי גם לו יהי כן, מה שנמצא על השולחן הם 20 האחוזים הנותרים אז אנא לא לבלבל את המוח.

אבל מה שיש בעיקר במסמך הזה הוא בשורת האחדות שהממשלה הזו נושאת בחובה.אתם "אחדות" הוא ביטוי שתפס את מרכז הכובד בראשית ימיה של הממשלה הזו ובעיקר בימי הקמתה. "ממשלת אחדות". האסטרטגיה ההסברתית גרסה אז כי כדי שהישראלים יצליחו לבלוע מהלך פוליטי שכלל עריקה של 3 מפלגות מגוש לגוש כשאחת מהן גם מפרה בבירור את כל התחייבותיה לבוחר – צריך למכור להם מציאות מוכרת. "ממשלת אחדות" זה מונח שישראלים מכירים. הם זוכרים אותו היטב מימי פרס ושמיר ועוד קודם לכן ולכן, כשמשתמשים בביטוי הזה, המוח מבין מייד שיש כאן תוצאת פשרה לגיטימית: יש בחירות שמסתיימות בנצחון הימין, יש (היו, בעיקר) בחירות שמסתיימות בנצחון השמאל ויש בחירות שמסתיימות בפשרה ואז מוקמת ממשלת אחדות.

אבל הישראלים לא קנו בשום צורה ואופן את השקר הזה, מפני שכדי שתוקם ממשלת אחדות דרושה הסכמת שני הצדדים. עריקה של גורמים אחדים מצד אחד לצד השני אינה אחדות אלא בדיוק ההיפך. היא מעמיקה את הפילוג ומעמיקה את התהום.

אז מהר מאוד התחלף השיח ל"ממשלת הריפוי" ואז ל"ממשלה שעובדת" כשבעצם צריך לקרוא לה לממשלה הזה בשמה המדוייק: ממשלת הנצחון. נהגה מהלך גדול, חוקי לחלוטין אבל לחלוטין לא לגיטימי, כי הוא התבסס על שקר, קרע לגזרים את העם הזה והכאיב למיליוני אנשים – והוא הצליח. הצד הזה ניצח והקים ממשלה שגם אם תיפול בקרוב, היא הוקמה. ואם אתם רוצים לתמוך בה – תמכו בה,  רק אל תקראו לה ממשלת אחדות. וכשהוגי קמפיין מכנים אותה ממשלת אחדות הם משקרים. ביודעין. והנתון המשמח ביותר בכל הארוע זה שלמרות המאמצים והגיבוי התקשורתי, ולמרות שבפועל חברים בקואליציה הזו למעלה מעשרה חברים שעד אתמול נחשבו ימניים ואחד מהם אפילו נושא את השם בגין – אין כמעט זליגה של קול אחד מהימין לצד הקואליציה. כי אולי 80% מסכימים על 80% אבל 100% מהימין יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה טוב לו ואנא אל תעבדו עליו. זה לא יפה.

אריק ונורית/ישראל היום/15.6.22

כל מי שהאזין לג'ידא רינאווי זועבי מתראיינת בימים האחרונים קיבל לפנים את כל מה שמכוער ומלחיץ ואפילו קצת מפחיד בפוליטיקה פרלמנטרית. חה"כ שמצופה ממנה שתתפטר ולא תפגע בקואליציה מבפנים סיפרה במילים מפורשות שהוצעה לה משרה כמנכלי"ת חברה ממשלתית בתמורה לפרישתה. החכי"ת לא הציגה הוכחה לעניין אבל מותר להאמין שבמסגרת הלחצים שהופעלו עליה הוצעה גם תמורה שכזו. מדוע? מפני שכך הדברים האלה עובדים, לצערנו הגדול. כך זה עבד כשגייסו את מנסור עבאס ששכנע את מועצת רע"מ חהצטרף לממשלה וכך זה עובד גם ברגעים אלה ממש כשהקואליציה צריכה להציע את כל מה שיש לה למאיימים בפרישה. לדעתי, אם ניר אורבך יבקש היום להיות רמטכ"ל, אביב כוכבי ייאלץ לחפש עבודה.

והחידוש הגדול בכל זה הוא – שאין שום בעיה חוקית עם העניין הזה. יש כמובן צחנה גדולה של מתת וסחר פוליטי וקח ותן וכל דבר רע, אבל, ברוב המקרים, זוהי הצחנה הפוליטית הרגילה. הפוליטיקה היא דבר מצחין מאוד מעצם היותו עניין שתשעים אחוז ממנו נסוב סביב כסף אבל הציבור נחשף בדרך כלל רק לחלק מעשרה האחוז הנותרים.

אז מה שכל זאת הבעיה? הבעיה היא, כרגיל, באריק ונורית. אריק ונורית הם שמות הקוד שלי כבר שנתיים ימים. הם מייצגים אצלי ישראלים טובים ויקרים שחיים את חייהם בנחת, תורמים לחברה ככל יכלתם, מחזיקים בדעות מרכז וימין מתון מנעוריהם, מסורתיים במידה ושונאי פנאטיות במידה, שבמסגרת הטרפת הפוליטית של השנתיים האחרונות הוסתו עד הקצה ומצאו את עצמם עולים לירושלים בחום ובקור ובקורונה כדי להניף דגלים ולנבל את הפה נגד השחיתות ונגד המושחתים.

כבר שנתיים שאני מנהל עם עם האריקים והנוריות דיאלוג בלתי פוסק. מיעוטו נערך פנים אל פנים אבל רובו מתרחש באופן חד צדדי, בתוך הראש שלי. כשההפגנות האלה נערכו והשנאה שטפה את הרחובות השאלות שלי אליהם היו מתוך הלם וזעזוע מוחלטים: באמת? אתם מאמינים שהשלטון נגוע בשחיתות שמצדיקה את המהומה הזו, את הקרע? באמת כל כך רע לכם במדינה עד שזה מצדיק לקלל ונפח בובות בצורת איברים?

אבל מאז שיש ממשלת ריפוי בישראל והמפה השתנתה לרגע, ואריק ונורית שבו לביתם הנוח והם צופים בטלויזיה ואומרים לעצמם: "איזה שקט. הכל נראה נורמלי פתאום. אין, הם באו בשביל לעבוד" השתנו קצת השאלות שלי. והן כבר פחות כואבות וזועמות ויותר מלאות בוז עמוק עד אין סוף. ואחרי רינאווי זועבי והמנכלו"ת רציתי באמת לשאול אתכם, אריק ונורית ההגונים, שעברו מהצד של הייאוש לצד של התקווה: ריפוי, אה? פוליטיקה נקיה, אה? תתביישו.

פוזיציה/ישראל היום/5.7.22

נפל דבר השבוע בביתנו: סיפרתי למישהי בדיחה שנפסלה על בסיס קשישות. אבא, היא אמרה לי. זה היה מצחיק. פעם. זה לא מצחיק. אתם יודעים מה? תשפטו אתם: אשה אחת אומרת: הבן שלי התחתן עם קלפטע מכשפה. הוא מכבס, הוא מבשל, הוא לוקח את הילדים לגן, הוא מחזיר אותם. נורא. הבת שלי, לעומת זאת, התחתנה עם מלאך. הוא מכבס, הוא מבשל, הוא לוקח את הילדים לגן, הוא מחזיר אותם. תודו שמצחיק, נכון? אני חושב שגם אותה זה הצחיק, בלב, רק שהיא נלחמה היטב בצחוק ודבקה במה שהבדיחה הזו בעצם מביעה: היא דבקה בפוזיציה.

עכשיו עזבו את החמות ואת בתי ואת הבדיחות העבשות ותסבירו לי למה מתכוונים אנשים שמגלגלים על הלשון סיסמאות כמו: הממשלה הזו היתה הממשלה הכי טובה שהיתה כאן. בהנחה שהם לא מנכלי"ם של יחידות סמך ממשלתיות או מומחים ליחב"ל שמבצעים ממש ברגעים אלה מחקר על פעילות הממשלה והחלטותיה – על מה הם מתבססים, לעזאזל? בואו נראה: הממשלה הזו באה אחרי תקופה ארוכה של חוסר יציבות פוליטית וגם כלכלית (לא עבר תקציב מדינה חדש) והיא הכניסה, כצפוי, את המערכת השלטונית למסלול פעילות יציב – אבל את זה היתה עושה כל ממשלה שהיתה נבחרת. יש ממשלה – מסתיים הבלגאן. ממשלה צריכה להיבחן על פי הישגים, לא? ובכן, תקופת זמן של שנה אחת היא קצרה מידי מכדי להציג הישגים. אפשר לדבר על כיוונים ומגמות. מבחינה בטחונית נשמרת יציבות שקטה ומדאיגה, אבל כך היה גם קודם. האיומים נותרו חמורים כשהיו. יחסי החוץ תקינים כשהיו, הקורונה נעלמה בזכות חיסוני הממשלה הקודמת. מה עוד? הנה מה עוד: שביתות פראיות בארבע מערכות לפחות, תורים משתרכים במשרד הפנים וברש"פ כמו שלא היו מעולם, יוקר מחיה מאמיר (אתמול עלו מחירי החשמל), עומס תעבורתי חריג בערים הגדולות. אלה עובדות, לא פרשנויות.

עכשיו ייאמר ברורות: אני בכלל לא חושב שצריך להאשים את הממשלה בכל שורת העובדות הזו. רוב הבעיות הן בעיות השעה שמקורן בסיאוב מערכתי שמתבסס על תירוצי הקורונה וגם על ההתנדנדות השלטונית. אני רק שואל: על מה מתבססת הרומנטיזציה המתרפקת על הישגי הממשלה המתפרקת הזו?

על פוזיציה. רק על פוזיציה. האזרח עיוור לגמרי לעובדות ולמספרים. הוא עיוור אפילו לחלק מתחושותיו הוא. הוא ער רק לאיזה רצון עליון ומרכזי שלו, שהוא עצמו מגדיר ומנסח אותו והוא זה שקובע שרירותית אם טוב לו או רע לו. וכל העובדות מעניינות אותו בדיוק כמו את החמות מהבדיחה ההיא, שאני שב ומתעקש שהיא חכמה ואף ממש מצחיקה.

אין ויכוח/ישראל היום/26.7.22

אני ממש זוכר את היום ההוא, אי שם בלב מערכות הבחירות של לפני שנה וחצי. עמדתי מחוץ לאולפן טלויזיה עם חבורת מעשנים. פתאום עברה השיחה מרכילות וטריויה – לפוליטיקה. השמעתי בדיחה קטנה ועשיתי מה שאני עושה במקרים כאלה: עזבתי את השיחה בדרך פנימה.

רגע לפני שפתחתי את הדלת, עצר אותי אחד המשתפים בשיחה. רגע, הוא אמר. לאן אתה הולך? עזוב, אמרתי לו. על פוליטיקה נדבר כבר בתוך האולפן. אין לי כוח לויכוחים האלה. ואז הוא אמר לי משהו שאני מודה שליווה אותי מאז הרבה זמן. זה לא שאין לך כוח לויכוחים פוליטיים, הוא אמר. אין לך כוח לשמוענדעה אחרת. פשוט התרגלת ברדיו שאתה משמיע ושומע רק את הדעה שלך". ואני מודה שמשהו מזה נכנס בי אז. לרגעים הרהרתי בזה והאשמתי את עצמי בכך שאני אולי לא קשוב לצד השני בויכוח הפוליטי.

חלפו מאז אי אלו חודשים, והיום אני יודע בודאות שאני לא קשוב. אני מסוגל בהחלט לנהל ויכוח עם שמאלני ליברלי על אופיה של המדינה, אני מסוגל לנהל ויכוח מר עם ימני מתחבט בשאלות פנים-ימניות אבל אין בי שום יכולת לקיים ויכוח הגיוני עם מצביעי יש עתיד וכחל ורל"ביסטים לסוגיהם. אני גם יודע עוד דבר וזה שאף אחד לא מסוגל לנהל ויכוח כזה. ועוד דבר: שויכוחים לא מתנהלים כי הם לא יכולים להתנהל. הם בשום אופן לא באמת יכולים להתנהל.

ולמה זה קורה? מאותה סיבה שכבר זמן רב כל כך אין שום תנודה בתוצאות הסקרים. הגאונים שהגו את מסע רל"ב בנו אותו כך שהוא יאכיל את עצמו. יש בו מנגנונים משמרי קונפליקט. הרי לו היה זה מאבק אמיתי על עקרונות או על דעות אפשר היה, באמצעות ויכוח לשנות משהו. הן המציאות משתנה ודברים קורים. דווקא משום שהויכוח הוא על לא כלום ובנוי על יצירת פייק-פאניקה, אין שום סיכוי לשום השפעה. דוגמה: מחנה אחד הצליח – באופן שקרי לדעתי- לייצר מצג לא רציונלי של איום וסכנה. כחלק ממצג השווא הזה, הוא יצר סעיף שמאשים את המחנה האחר בכך שהוא מאשים אותו, המאשים, ביצירת איום וסכנה. מה קיבלנו? מעגל קסמים במסגרתו כל טענה כנגד המחנה הנגדי מחזקת, בעצם השמעתה, את המחנה הנגדי. בום. תיקו. זה גאוני! תודו. עכשיו קחו כל נושא שבמחלוקת, ותראו שכך בדיוק פועל מנגנון הויכוח שסביבו. וזה מזעזע כי בתווך, בלב תרגיל העוועים הזה, מתנהלת מדינה ומתנהלים אנחנו. והמצב הזה המתואר כאן מעלה הוא שפל נורא שהגענו אליו ואין שום סימן שהוא עומד להסתיים. ואל תענו לי. אני לא נכנס לויכוח.

ככה ייעשה/ישראל היום/1.8.22

לפני כמעט שנתיים, בשיא טירוף הבחירות החוזרות, בין הראשונות לשניות או בין השניות לשלישיות, תואמה לי, לבקשתי, פגישת זום עם יו"ר ימינה (או שמא "הימין החדש") נפתלי בנט. זה היה באמת בשיא הבלגאן ואני באמת רציתי לשמוע אבל גם להשמיע. אני זוכר את משפט הפתיחה שלי, הוא היה מאוד חד משמעי. אני רוצה, אמרתי לו, שאתה תהיה ראש הממשלה הראשון חובש הכיפה. אני זוכר שהוא אמר "גם אני" וצחקנו. השאלה היא, המשכתי, איך עושים את זה.

הדבר האחרון שעבר לי בראש כשהצהרתי את ההצהרה הזו ושאלתי את השאלה הזאת היה מה שקרה כעבור מספר חודשים, כשבנט הושבע לראש ממשלה באמצעות קואליציה שמורכבת מכל השמאל, סיעה ערבית אחת ועריקים מן הימין. השאיפה שלי היתה אמיתית – היא היתה משותפת לימניים ולדתיים רבים, אבל היא צפנה מאחוריה בעיה אדירה. הכרתי את בנט, הערכתי אותו והבנתי היטב את הפלונטר הפוליטי שהוא היה מצוי בו – נאמנותו למחנה ולרעיון, שאפתנותו האישית והסכסוך המר שלו עם נתניהו מנהיג המחנה, שפעם אחר פעם מנע ממנו להתקדם, להשתלב בהנהגה ולדבריו חסם את דרכו. ובתוך המהומה הזו ביקשתי לשמוע, כדבר איש אל רעהו, אם יש איזו תכנית, למחנה כולו ולבנט אישית. אם הוא יודע כיצד לפרק את המוקש העדין הזה מבלי לפגוע במחנה בתהליך שבסופו, בעוד שנים, אולי עשור, הוא יהיה ראש ממשלה.

בשלב ההוא האמנתי באמונה שלמה שבנט הנבון פוליטית והימני המחוייב לאידיאולוגיה שלו מבין היטב שהמלחמה בנתניהו היא בעצם מלחמה בימין ושפתרון חייב לבוא בדמות שבירת הסכסוך של נתניהו איתו ולא באמצעות חבירה לאויבי נתניהו, דבר שלא העליתי בכלל על דעתי. בשלב ההוא האמנתי בעוד משהו. האמנתי באמת ובתמים שנתניהו עושה עוול לבנט ולשקד, ואולי גם לסער, בכך שהוא עומד בדרכם להתמודד על הנהגת הליכוד ומחנה הימין. ייחסתי את זה להשפעה משפחתית וכו' וממש כעסתי.

בנט לא ממש ענה לי על השאלה. הוא המשיך בקו שלו וכעבור משפטים אחדים הרגשתי שהוא לא איתי. היה משהו מוזר בתשובות שלו, הוא דיבר באופן ערטילאי על "פתרון" על "מחוץ לקופסה" ועל "חייבים לעשות משהו". היום אני מרגיש בבירור שהוא ידע כבר אז שהמהלך הזה יסתיים לא בימין אלא במחנה שכנגדו. היום אני מבין שגם נתניהו ידע את זה בבירור כבר אז וצדק בכך שהצר את צעדיו בליכוד ובימין. בשעה שהדברים האלה נכתבים מודיע נפתלי בנט בטלויזיה שהוא פורש מהפוליטיקה ולא יתמודד בבחירות הבאות. אני חושב שזהו דבר נכון ומתקן. ככה ייעשה למי שאצה לו דרכו.

תודה לסעדה/ישראל היום/2.8.22

חשיפת עדותו של בכיר מח"ש משה סעדה בידי עמית סגל חשובה מאין כמותה. בניגוד לכל הטענות שמסביב על כך שאין לעדות הזו נגיעה לתיקי האלפים ואל ההתרחשויות הפוליטיות האמת נמצאת בדיוק במקום ההפוך: כדי לטעון שאנשי הפרקליטות והמשטרה עברו עבירות על החוק ונהגו שלא כשורה צריך יותר מעדות של "לשעבר", גם אם היא נתמכת ומחוזקת בידי בכירים נוספים (בכירי מח"ש לשעבר כרמל ושבירו) לעומת זאת קל מאוד להוציא מהעדות הזו (שאני אגב נוטה להאמין לה כולה ללא כחל וסרק), את העניין העיקרי לשמו התכנסנו בשנים האחרונות והוא עודף המוטיבציה שהייתה בגופים הללו בדרך לחקירת והרשעה ראש הממשלה הקודם, עניין שהוא עקרוני מאין כמותו גם לתיקים עצמם וגם להשלכות הפוליטיות שלהם.

הכל מתחיל ממ.ש.ל. מה רצינו להוכיח? האם רצינו להוכיח על-ידי העדות של סעדה שתיקי האלפים וכתבי האישום אינם נכונים והפרקליטות והמשטרה תפרו תיקים לנתניהו ממניעים פוליטיים? לא ולא. מי שטוען כך הוא או חסיד שוטה או אחד שאינו מבין באמת איך המערכת עובדת. כדי להבין שתיקי האלפים אין בהם ממש לא צריך את העדות של משה סעדה צריך פשוט לקרוא אותם. רוב האשמות שמתבררות כיום בבית המשפט הן חדשניות ותקדימיות ומבוססות על זוטי דברים שניתן בקלות לפרש אותן כלא עומדות ברף הפלילי, מה גם שאם אכן ישנה טענה כזאת היא צריכה להתברר בבית המשפט ולא בראיונות בטלוויזיה. מה שרצינו להוכיח הוא דבר שבמידה מסויימת חמור הרבה יותר והוא: עודף המוטיבציה של הפרקליטות והמשטרה סביב תיקי נתניהו. הלהיטות, ההתלהבות, הצורך לדחות דברים אחרים לטובת עיסוק אובססיבי בתיקים האלו. רק זה הסיפור. עודף המוטיבציה הזה הוא מחלה ידועה הוותיקה של גורמי אכיפת החוק. בישראל, כשהוא מתחבר לאי אלו מגמות פוליטיות שמאפיינות את המערכת המשפטית – הוא הופך לעוד יותר בעייתי. ואז, כשהוא פוגש את האינטרסים הפוליטיים האדירים הפועלים בחוץ ואת הארטילריה התקשורתית ( שבשאלה האם היא מוטה פוליטית או לא יש לדון בהזדמנות אחרת) – נוצר מפץ פוליטי. צריך לדייק היטב את הטענה הימנית הצודקת נגד הפרקליטות והמשטרה. זו אינה טענה בדבר פעילות רדיפה שנוצרת בגלל הטיה פוליטית. הטענה היא זו: רפיסותה של מערכת אכיפת החוק, המוטיבציה שלה להרשיע ובעיקר המוטיבציה של ראשיה לתפוס כותרות ולמצוא חן – הפכו להיות כלי שרת בידי אינטרסים פוליטיים. והאמת? יכול להיות שעדיף היה לגלות שהמערכת פועלת בגלל אינטרס פוליטי ולא בשירות אינטרס פוליטי. ושוב – תודה למשה סעדה.

רק לא 61/ישראל היום/30.8.22

מסע הבחירות המלווה אותנו כבר שלוש שנים רצופות ממשיך; הוא שומר על עוצמתו ועל קשיחותו ובוטותו. מה שמשתנה זה רק המסרים. דברים שלפני שנה ושנתיים היו רק הסאבטקסט, הפרשנות, כבר נאמרים היום בקול גדול ותופסים את מרכז הקמפיין.

חמש פעמים נתקלתי השבוע, פיהם של חמשה דוברים שונים במסר הבחירות העמוק: "המשימה העיקרית שלנו היא למנוע מנתניהו קואליציית 61" הדוברים כולם השמיעו את הטקסט הזה כאילו הוא מניפסט אידיאולוגי המקפל מאחוריו תפיסת עולם ערכית, תוך שהם נועצים עיניים מלאות חזון באופק.

בפועל, הטקסט המביש הזה מספר את סיפור הטירוף הפוליטי שנקלענו אליו בצורה הטובה ביותר. מה מהות המשימה הזו, למנוע מנתניהו קואליציית 61? הרי על ניצחון הצד שכנגדו כבר אפילו לא מדובר. אין לשום מפלגת מרכז ושמאל שום שאיפה להקים קואליציית שמאל איתנה. על מה כן מדובר? ובכן, בסיבוב האחרון האסטרטגיה היתה להשתמש בעריקים מן הימין ולהקים ממשלה שתימכר לציבור כממשלת אחדות בתמיכת מפלגות ערביות. מסתבר שאפילו זה לא הצליח והנה אנחנו בסיבוב נוסף שבו אפילו לא מדובר על אופציית ממשת שמאל כלשהי. צאו והביטו בכל הקמפיינים ובל תכני הפרסום. אף אחד מהם לא מדבר על נצחון. כל שמדובר בו הוא: למנוע מנתניהו קואליציית 61. ואז מה? אז כלום. אין אפילו תכנית ליום שאחרי. האסטרטגיה והטקטיקה והקונספט זהים: בוא נעשה בלגאןו ובחסות הבלגאן כבר יקרה משהו. מה יקרה? אין לדעת. נכפה על נתניהו להתפטר ואז נמצא במה להאשים את יורשו, נביא לבחירות נוספות, נחפש עריקים מהליכוד (מה שלא יצלח, כמובן). יאללה בלגאן. ואסטרטגיית הבלגאן הזו, שאיש לא טוען שאיננה חוקית אבל היא מגעילה ומזעזעת ופוגעת אנושות בכל כלל תקין ובכל משנה דמוקרטית ועל הדרך קורעת קרע ורא בחברה הישראלית – הפכה למשנה אידיאולוגית. תמהני, איך מתיר לעצמו ח"כ זאב אלקין להשמיע שורה כזו שאומרת בעצם: קודם כל צריך אני לפעול במלוא כוחי כנגד האידיאולוגיה שלי עצמי ואחרי זה כבר נראה מה יקרה.

את הממשלה האחרונה הקימו שותפיה תחת הדגל המפוקפק של "מניעת בחירות חמישיות". מעבר לגיחוך שבעצם הטיעון (ממשלה מקימים בגלל אידיאולוגיה וקווי יסוד. לא כדי למנוע דברים) אין שקר גדול מזה. נשקו היחיד של המחנה הניצב מול הימין הוא היכולת ליצור בוקה ומבולקה ומהומה ומגערת. הוא אפילו איבד כאמור את הבושה וכבר מציג את האסטרטגיה הזו לראווה, תוך כדי הבטחות רהב על יציבות ומשילות . כבית הקלפים היינו לסדרה בנטפליקס דמינו. רק ויתור פומבי על חרפת הרל"ב והושטת יד אמיתית לאחדות יצליחו להחזיר את ישראל לשפיות.

אכזבה מהנשיאה/ישראל היום/5.9.22

בכל פעם שנקרית לאזרחי ישראל ההזדמנות לזכות בנאום פומבי של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, אני עוזב את כל עיסוקיי, כורה אוזני כאפרכסת וליבי הולם בתקוה שהנה הנה.

הנה זה יקרה סוף סוף. הנה תשמיע כבוד הנשיאה, שהכל מעידין בה שאשה נבונה והגונה היא את מה שהיא צריכה להשמיע: התייחסות עניינית לביקורת הציבורית החריפה כנגד מערכת המשפט והתמודדות עם הטענות. אחת היא לי מה תהיה ההתייחסות שלה. אין זה משנה בכלל כיצד תתקוף את הטענות ומה תשיב. העיקר שתתייחס לעניין בכובד ראש ותכבד את למעלה ממחצית מאזרחי המדינה המעלים בעיה כלשהי ביחס להתנהלות הרשות השופטת במישור החוקתי.

גם השבוע התרגשה עלינו הזדמנות כזו כשהנשירה נשאה דברים בכנס המשפט בתל אביב. כרגיך התקנתי עצמי להפתעה שתבוא וכרגיל זו בוששה לבוא. שוב אכזבת, גברתי הנשיאה. שוב שרת את אותו שיר מאוס, עם אותם זיופים צורמניים.

"למרבה הצער, בשנים האחרונות הולכות ומתגברות המתקפות על הרשות השופטת, והן מתעצמות בתקופת הבחירות והופכות קרדום לחפור בו לשם השגת רווח פוליטי. למעשה, אנו עדים בהקשר זה לתהליך כלל-עולמי מדאיג שניתן להגדירו כתופעה של "שינוי האקלים" הדמוקרטי. תהליך זה לא פסח גם על מדינת ישראל והוא בא לידי ביטוי בניסיונות מסוכנים להביא לפוליטיזציה של מערכת המשפט ולשחיקת האמון הציבורי בה".

לא, לא. אין בישראל "מתקפות" על הרשות השופטת כחלק מאיזו מגמה עולמית שאינטלקטואלים דמוקרטים בארה"ב נהנים להיגעל ממנה. בישראל יש משבר מאוד קונקרטי שנוגע לשאלות מאוד ספציפיות והוא ייחודי למבנה החברתי והפוליטי שלנו. למשבר יש שם וכתובת המוכרים היטב לכב' הנשיאה והוא סב סביב הבדלי הגישות שבין האקטביסטים לשמרנים. לא כל מבקרי מערכת המשפט בקיאים בהבדלים הללו, אבל כולם מביעים בעוצמה חשד עבה, שיש לו על מה להתבסס, בדבר מניעים פוליטיים של מערכת המשפט ומוביליה בשלושים השנים האחרונות שגרמו להם לשאוב אל עבר המוסד שלהם עוצמת יתר הבאה על חשבון המחוקקים.

והחשד הזה, יש לומר, הוא לא מאמר דעה או הערה לסדר ואפילו לא כתבת תחקיר בעיתון. הישד הזה כבר מזמן מתגבש לכלל פגיעה אמיתית באמון הציבורי בשיעור שעלול לשמוט את הקרקע מתחת רגלי מערכת המשפט,  שהרי זו, כידוע, אין לה קיום ללא ההסכמה הציבורית.

ומה שיפה הוא, שהנשיאה חיות יודעת היטב את כל מה שנכתב כאן (אם לא, זה באמת עצוב מאוד). היא יודעת ומבכרת להמשיך בנפנוף היד המעליב הזה שנמשך כבר כל כך הרבה זמן, במום לחרוג – פעם אחת! – מן המנהג הזה ולעשות היסטוריה.

(מצרף בשולי הדברים על דעת עצמי את תגובת דובר בית המשפט העליון: למרבה הצער בשנים האחרונות הולכות ומתגברות המתקפות על מערכת המשפט וכו' וגו' ובלה' בלה' בלה')

משיכת חבל/ישראל היום/24.10.22

הכותרת הפוליטית של השבוע שייכת כמובן לח"כ סמוטריץ'. ה"ביבי שקרן בן שקרן" שלו, יכול היה, לכאורה, להיות גיים צ'יינג'ר של מערכת הבחירות. הוא לא. ספק בעיני אם היתה נדידה של אפילו קול אחד מימין לשמאל בעקבות חשיפת ההקלטה הזו, כמו גם בעקבות שידור הפרק המיוחד בתכנית "המקור" במסגרתו נחשפו יומניו הקנויים של עד המדינה ניר חפץ על התנהלות משפחת נתניהו. נאדה. כלום. קול אחד לא נדד מן הימין החוצה בעקבות שני "המסמכים" האלה.

מדוע? בגלל עוצמת התיקו. אופיו המשוגע של התיקו הנוכחי יוצר אפקט של "משיכת חבל". כלומר, כל האנרגיה של צד אחד מושקעת בניסיון לבלום את מתקפת הצד השני ולשמר את התיקו, כך שלא נותר כוח לייצר שינוי והכרעה. התיקו כה עוצמתי עד שכדי לקעקע אותו צריך שיקרה משהו באמת גדול (אני אפילו לא מצליח למצוא דוגמה טובה, כי מספיק דברים "באמת גדולים" כבר קרו – וכלום) אבל כשמדובר על אירועים מהסוג המתואר למעלה שאמורים, לכאורה, לכרסם בקולותיו של הימין תומך נתניהו וזה לא קורה – זה מודגש עוד יותר וכאן יש הזדמנות רבתי לחדד נקודה כלשהי שרוב מחנה השמאל, שמודעות מעולם לא היתה הצד החזק שלו, מפספס לחלוטין:

תמיכת הימין העזה בנתניהו אינה קשורה לנתניהו. כלומר, היא בוודאי קשורה להערכה שרוב מצביעי הימין רוחשים לנתניהו. הם לא היו מצביעים עבור מישהו שירע למדינה, ונתניהו, מבחינת הימין הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן; אבל יחד עם זאת רוב הימין ער לחסרונותיו של נתניהו, האישיים והמקצועיים ויש הרבה מאוד פוליטיקאים בימין שבאין מכשיר הקלטה בסביבה תוכלו לחלץ מהם "שקרן בן שקרן" אודותיו. העניין הוא שהחסרונות המינוריים האלה נסלחים לחלוטין גם לנוכח הצלחותיו המוכחות של נתניהו (שקרנות ועורמה פוליטית הן לא בדיוק חסרונות של פוליטיקאי והררי הרכילות על אודות בני ביתו הם בכלל חסרי משמעות לגורלה של המדינה) וגם, ובעיקר, משום שכאמור התמיכה אינה קשורה אליו: התמיכה חסרת התקדים בנתניהו היא תמיכת הימין בעצמו. בהכרעתו. בפתק שלו. ועוד הרבה יותר מזה: היא מתבססת על האמונה המוחלטת, החכמה והמפוכחת, שהמאבק נגד נתניהו והחרמת נתניהו אינן מכוונות נגדו אלא נגד הימין, כשהאמצעי לכך הוא המלחמה בנתניהו. התחושה הזו היא משהו שיושב בבטן של כל מצביע ומצביעת ימין גם אם היא לא מובעת בפומבי. הקביעה הזו מושמעת כל העת בפי דוברי ימין הגונים אבל היא לא מוצאת שום אוזן קשבת בצד השני האטום לחלוטין לקולות מן החוץ, וכך משלמים בעלי עניין מאות אלפי שקלים עבור רכילות שברור לחלוטין שלא תשנה דבר, וכך צוהלים כל המתנגדים למשמע הקלטה חסרת חשיבות שכל כולה לא נועדה אלא כדי לבסס נרטיב שקרי של מחנה משוכנעים. כך נראית משיכת חבל.

שני ראיונות/ישראל היום/9.1.23

שני ראיונות עמדו במוקד השבוע הזה, שבוע הרפורמות המוצעות במערכת המשפט.

הראשון הוא כמובן הראיון שהעניק נשיא בית המשפט לשעבר הפרופ' אהרן ברק לכלי תקשורת אחדים. בהוא חזר בראיונות, פחות או יותר על אותם הדברים. הוא הודיע כמובן שהרפורמות שמקדם השר לוין מסוכנות (לא עתה אלא בעתיד), חזר על ההפחדה לפיה אזרחי ישראל מאבדים את זכויות הפרט והמיעוט שלהם, דיבר על טנקים ותהה מדוע השר לא נועץ בו קודם לכן. רק על דבר אחד הוא לא דיבר: על אהרן ברק.

הנשיא ברק חזר על דפוס קבוע שמאפיין את הצד שחרד כעת מפני קץ הדמוקרטיה: הוא ניתח את המצב כאילו אין צד שני. ברגעים שבהם הוא טרח להתעמת עם צד שני, הוא התעמת עם צד שני דמיוני. הדפוס הזה חוזר על עצמו כמעט בכל מתקפה על דרישות הימין בתחום המשפט. ההתייחסות אל הצד השני, הצד המבקר, הזועק, היא או כאל עדר עבריינים המבקשים לפגוע במערכת המשפט כדי להציל את אדונם (נתניהו) מכתבי אישום (עוד לא הבנתי איך בדיוק זה אמור להתבצע), או כאל עדר שוטים שלא מבינים מה היא דמוקרטיה. הנשיא ברק, כמו אחרים שבו והביאו דוגמאות של פסיקות נגד החלטות כנסת והוכיחו את מיעוטן ואת ענייניותן – לא רלוונטי. מספיקה פסיקה אחת ובעצם לא צריך אפילו אותה. מספיקה הצהרת הכוונות של בית המשפט העליון כדי שכל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו יזדעק ויתקומם וידרוש את שינוי השיטה. אבל המזדעקים בימים אלה משמאל, בכלל ראשי בתי הספר למשפטים באוניברסיטאות, דואגים שהקול הצלול הזה לא יישמע. אהרן ברק ישב שם כפרשן. הוא היה צריך לשבת שם או כנאשם או, למצער, כמי שבגינו כל המהומה הזו. ביקורת הימין העקבית אינה נגד שופטי בית המשפט העליון ולא נגד מעמדו. היא נגד תפיסת האקטיביזם של השופט ברק, אותה השליט בהיותו נשיא והיא נותרה שלטת עד היום. הויכוח הוא אך ורק ברק – לא ברק. נכון שתפיסתו הבסיסית של הימין מעניקה, כאידיאל, את הבכורה להכרעה דמוקרטית על פני החלטות בית המשפט, אבל ללא הדורסנות של האקטיביסטים בראשות ברק, שעיוותו את ההסכמה הלאומית והפכו את בית המשפט לסכנה לדמוקרטיה – לא היה איש מעלה בדעתו את הצורך בפסקת התגברות ובביטול הסבירות. ועל כן היה הראיון הזה חשוב מאין כמותו דווקא משום מה שלא היה בו. מסתבר שהנשיא בכלל לא יודע שהוא בעצם הנשוא ובעצם גם הנושא של כל המסע.

אבל היה עוד ראיון. השופט בדימוס עודד מודריק רואיין, לפי עדותו לחדשות 12 ואמר, באופן מפתיע, שהוא לא רואה ברפורמות לוין הפיכה שיפוטית או קץ הדמוקרטיה. הוא ביקר חלקים מן ההצעה אך בגדול חי איתה בשלום. אתם ראיתם ראיון כזה? גם אני לא. לדברי מודריק דבריו עוותו וחלק מהם מוסגר בטעות כדברי ביקורת על הרפורמות. וזה – זה כבר מתחיל להיות באמת עצוב. כי שאלה שמפעמת בקרבי כבר הרבה זמן היא: איפה? איפה נמצאים היסודות החושבים אחרת מתוך המערכת? איפה האנשים שאני יודע בהם היטב שהם אינם חלק משורת המקהלה? למה קולם לא נשמע? והתשובה: הוא נשמע. הוא נשמע. השאלה היא רק מה קורה לו בדרך אל הפאנל והמהדורה.

גיורא חמיצר כדוגמה/ישראל היום/14.3.23

אחד הסיפורים שסיפר לי אמנון דנקנר ז"ל ושנחרתו במוחי מאז היה קשור בחברו טומי לפיד ז"ל. הימים היו ימי "שינוי" בשיא כוחה וטומי לפיד תויג כמי שנאבק בחרדים. יום אחד יצאו השניים כהרגלם ממסעדה טובה בתל אביב ורגע לפני שנכנסו למכוניות פנתה גברת אחת מבוגרת לשר לפיד (דנקנר גם תיאר בצורה מפורטת ובכשרון אמנותי את הקול ואת אופן הפניה) ואמרה לו משפט ארסי בסגנון: כל הכבוד לך. תמשיך לרדוף אותם עד שהם ייעלמו מפה לגמרי. וטומי, כך סיפר לי דנקנר, החויר והזדעזע, התנער ממנה ואמר לו בכאב גדול: לא לזה התכוונתי.

אני אוהב את הסיפור המכאיב הזה כבר שנים כי הוא מלמד הרבה על הדינמיקה המקוללת של מערכות המוניות. מהר מאוד תהליך פוגש בתהליך אחר ושניהם מצטרפים לעוד ארוע שמתודלק בידי טעות – ובום. אובדן שליטה. נזכרתי בו במיוחד השבוע, כשבלב כל הסער בצבץ לעומתי טקסט אחד, מונולוג אחד, שאודותיו רציתי לשאול כמה שאלות. הוא שייך לאיש שאני אוהב ומחבב, התסריטאי גיורא חמיצר שחתום על כמה וכמה סדרות נוער חכמות ושנחשפתי אליו דרך צעירי המשפחה. וכך אומר חמיצר בצלמו עצמו לריל באינסטגרם השבוע בהתייחס למחלוקת סביב הרפורמה:

"אם ראיתם את הסדרות שכתבתי אתם יודעים שבסוף זה תמיד הטובים נגד הרעים. כשאתם צופים בסדרות שלי אתם יודעים תמיד לזהות- מי הטוב ומי הרע, נכון? השאלה היא האם אתם יודעים לעשות את זה גם במציאות. כשאתם מסתכלים על מה שקורה בימים האחרונים במדינה האהובה שלנו. אני בטוח שכן. רוצים דוגמה? נניח שבסדרה שלי הייתה דמות של מנהיג שעומד למשפט על עבירות חמורות. ובמקום להיאבק על חפותו, כמו כל אזרח, הוא מנסה לשנות את חוקי המשחק כדי לבטל את עצם המשפט שלו. למי הוא שייך, לטובים או לרעים? ונניח שלמנהיג הזה היה בן. פרזיט שלא עבד יום בחייו. שמהרגע שהוא מתעורר לא מפסיק לכתוב ברשת פוסטים איומים ואלימים שבהם הוא מטנף על ראשי ממשלה, על נשיאים, על רמטכ"לים, על שופטים, על כל מי שמעז להעביר ביקורת על אבא שלו. למי הוא שייך, אותו בן, לדעתכם? לטובים או לרעים? בסדרות שלי אני יכול לדאוג שהטובים ינצחו בסוף. במציאות, זו עבודה של כולנו. אם לא תתעוררו היום, כבר בליל הסדר הקרוב, בעוד פחות מחודש, אתם כבר לא תחיו במדינת ישראל. אתם תחיו בדיקטטורה של ביבי. זו תהיה מדינת הלכה, שבה לנשים ולמיעוטים אין זכויות, שבה יכולים להכניס אתכם לכלא בלי משפט על תגובה שכתבתם באינסטגרם. לא יהיו יותר בחירות. השלטון יעבור מביבי לבן שלו, כמו בדיקטטורות של סוריה ומצרים".  וכאן קריאה להצטרפות.

וכל מה שאני רוצה לשאול את חברי מצדדי ההתנגדות, שתומכים בה, שמעודדים אותה, אבל שיש בליבם איזשהו רגש אחריות בסיסי: לזה התכוונתם? לטקסט כזה התכוונתם?

תיגנז הרפורמה/ישראל היום/30.5.23

אז מה קורה עם הרפורמה? פה ושם מבצבצות ידיעות על צוותי המשא ומתן שמתכנסים בבית הנשיא למציאת פשרה, פעם ביומיים מתבטא שר המשפטים בנושא ופעם בשעתיים יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט. שניהם אומרים כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה וכי מתווה הרפורמה עוד לא מת.

הרפורמה המשפטית לא תעבור. היא לא תעבור כי היא הוצגה בצורה מעוותת ונפלה כפרי בשל לעיניהם של מתנגדי הקואליציה שהצליחו לעצור אותה. והיא לא תעבור כי אין לימין רוב להעביר אותה. במצב שנוצר, יש כנראה יותר מארבעה חברי כנסת מימין, בעיקר מהליכוד, שלא יצביעו בעדה. אז אין יותר רפורמה.

ומכאן נשאלת השאלה: אם כך, לשם מה למסמס את העניין, להמשיך ולהותיר את המחלוקת הזו בכותרות, לתת נשק ותחמושת בידי מתנגדי הממשלה (ולא משנה מה תעשה) ולהקל עליהם את עבודתם? למי זה מביא תועלת?

מתחילתה לא נועדה הרפורמה הזו לפתור בעיה ספציפית,  מעשית, של כאן ועכשיו. היא נועדה להסדיר את יחסי כנסת- בית המשפט, כדי לאפשר משילות ולהסיר את האיום על הדמוקרטיה בדמות בית משפט בעל אג'נדה פוליטית שכוחו גדול מכוחם של הנבחרים. אין קונפליקט יומיומי מדמם בין הכנסת לבית המשפט. על הסוגיות שבמחלוקת ניתן לגשר ואפילו את הסכסוך בין משרד היועמשי"ת לבין הקואליציה, בגינו נכנס לרפורמה סעיף היועמשי"ם אפשר לפתור נקודתית. אלא מה: ישנו העניין העקרוני. והוא, ובכן,  אמור לחכות. קודם כל, פני שזה לא הצליח. מותר למובסים להפנים את תבוסתם. זה נורא ואיום בעיניי שהפרות סדר ואיומים באנרכיה ורעש ומהומה הצליחו לבטל מהלך פוליטי לגיטימי, אבל ככה זה. זה המצב. כל זה – בתחום הפרקטי. בתחום הרעיוני -איך מרשה לעצמה ההנהגה להחמיץ הזדמנות שנקרתה על דרכה לעצור את כל המהלכים ולהביע צעד בונה אמון אדיר עם האוכלוסיה, מעל ראשה של הנהגת האופוזיציה הרופסת?

מול האיום על הדמוקרטיה מצעד האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון ניתן לפעול בשתי דרכים: בתהליך איטי ומדורג של בחירת שופטים שמרניים לבית המשפט, מלווה בהסברה ובחיזוק מתמיד של הגישה השמרנית, או – בדרך מהירה וחזקה של רפורמה כוללת מעוגנת בחקיקה. הקואליציה הלכה על הדרך השנייה ונכשלה. היא דרך כשרה וחכמה גם אם הייתה קצת מוגזמת, גם אם היו בה עיזים – אבל היא פשוט לא צלחה. לא הלך. ועכשיו יש להניח למהלך הזה, להפסיק להתבחבש בו, לזנוח את אחיזת העיניים של: רגע רגע, עוד לא אמרנו את המילה האחרונה, ולחזור לדרך הארוכה והקצרה של קמעא קמעא: עוד שופטת, עוד שופט, עוד השפעה בוועדה למינוי שופטים, כי זה מה שצריך להיות. ואל מול פני העם יעמוד ראש הממשלה ויודיע שבצער גדול, בגלל פעולות שבחלקן לא לגיטימיות לבעיניו הוא נאלץ לשנות את מסלולה של הקואליציה ומתוך קשב רב לרחשי העם וחששותיו הלא מוצדקים הוא גונז את הרפורמה לזמן בלתי ידוע.

(ואחרי שבוע תקום מחאה על משהו אחר. אז מה. זה כלל לא סותר).

סדר היום/ישראל היום/3.7.23

"הכוחות האלה", אני מקונן כבר שנים אחדות, "על מה הם כלים". מאז אנו מבלים את חיינו באקלים של מלחמה פנימית, של מחלוקת חריפה ושל תנודות פוליטיות עזות, עולה במלוא עוזה השאלה: על מה? כלומר, השאלה היא לא האם צודקים המוחים או המתגוננים, הקואליציה או האופוזיציה, אלא בעיקר האם המטרה לשמה יוצאים למלחמה שווה את כמויות האנרגיה האדירות המושקעות בה.

והנה, השאלה הזאת כבר לא רלוונטית. עם התקדם המאבק הולכת המחלוקת ומתעצבת, הולכת ומתארגנת. צריך לומר ביושר שרוב הישראלים כבר לא נוטלים בה חלק פעיל וממשיכים בשגרת יומם מבלי להזדקק למה צייץ זה ומה חצרץ ההוא, רק המיעוט שרוי בתוך סדר יום מלחמתי פעיל. אבל הרושם העולה הוא כאילו כלל האוכלוסיה מצוי בו. והאמת? זהו ההישג העיקרי של מארגני המחאה: היכולת לנהל את סדר היום, באמצעות התקשורת וליצור מצב דמיוני – שבהכרח מכפיף גם את המציאות – של מלחמה מתמדת. זוהי הזירה הנוכחית: מאבק על סדר היום.

וזה פסול וזה מזיק לא רק בגלל עצם העניין. זה מזיק בעיקר בגלל שהמצב הזה, שהוא כאמור אחיזת עניניים ברובו, מפריע למהלך התקין של תהליכים קריטיים, שהגיע זמנם והם לא מתרחשים מפני רעם התותחים המשקיט את רחש המוזות. כבר דובר אינספור פעמים על תהליכי החלפה וירושה בליכוד שנבלמים בגלל המלחמה הבלתי פוסקת, על תהליכים פוליטיים וחברתיים בציבור החרדי ועל עוד הרבה דוגמאות. עיקר ההחמצה, לדעתי, קשורה במישרין לשאלות שהמחאה כן נוגעת בהם, אם כי רק בעקיפין.

התהליך העיקרי שנבלם הוא תהליך ההידברות הנצרך והקריטי שבין שני הצדדים הניצים אבל לא סביב השאלות המזוייפות של האם שמחה רוטמן מנסה לחלץ את 'הנאשם' ממשפטו או האם אנו לקראת הפיכה, וגם לא סביב השאלה האם ראש הממשלה חזק או חלש, נסחט או מוביל. תהליך ההידברות צריך להיות סביב השאלות העקרוניות של חילופי ההגמוניה, שינוי פניה העתידי הצפוי של ישראל לכיוון שמרני ויהודי יותר ובקיצור: הרבה פחות שאלות של 2023 והרבה יותר שאלות הנוגעות לישראל 2040.

אין הרבה ישראלים שמעוניינים לעסוק בימים אלה בויכוחים העבשים על סעיפי הרפורמה. נקעה נפשם מהדיבורים האלה והם גם הבינו שזה לא מוביל אותם לשום מקום טוב. יותר ויותר ישראלים נוטשים את עמדות הויכוח הותיקות לטובת שיח אזרחי רגיל מנותק מעמדות קיצוניות, בעיקר מפני שהם מבינים את חוסר התוחלת שבעניין. לעומת זאת, יותר ויותר ישראלים מעוניינים לעסוק בשאלה הגדולה, שאלת העתיד שלא מתאמצת להתמודד ולבטל את הדעה שכנגד אלא מנסה להשיב על השאלה כיצד יוכלו שתי הדעות לחיות יחדיו במצב החדש שנוצר ושהמחלוקות של השנים האחרונות חידדו אותו.

לשם הולך השיח, לשם הוא צריך ללכת. וכל הפגנה וכל פעולה אנרכיסטית שמנציחה את הקונפליקט העכשווי הקטן והלא חשוב והלא אמיתי – מרחיקו. ומפריעות למהלכו של התהליך הגדול, זה שתפקידו לסדר כאן את חייו של הדור הבא ולא רק את כותרותיו של המשדר הבא.