לפני שבוע פנה אלי ידיד טוב, איש שאני מאוד מעריך ומכבד ושבינו לביני שוררים אי אלו יחסי סמכות, ובפיו בקשה מעט חריגה: הוא זקוק, לצורך תחפושת לפורים של בן משפחתו, לשטריימל (כובע שיער של חסידים). לדבריו, הוא ניסה כבר בדרכים אחרות ומשלא עלה בידו, הוא מרשה לעצמו לפנות אליי, ידידו הדוס, ולבקש ממני את הטובה הקטנה הזו שעבורו, החילוני למהדרין, היא קשה מנשוא ואילו עבורי, כדתי, היא קלי קלות.
אני רגיל לבקשות מסוג זה ועל כן, במחשבה מהירה עלו במוחי שלוש תשובות אפשריות: א. אני אמנם דתי אבל איני חובש שטריימל, ועל כן קשה לי להשיג שטריימל בדיוק כמו שקשה לי להשיג סומבררו מקטיפה עם חריזת נחושת בקצוות; ב. אני אנסה, לא בטוח שאצליח; וג. אין בעיה אחי. שעה שעתיים – וזה אצלך. כאן במשרד. אל תדאג.
מכל האופציות המנויות בחרתי כמובן בשלישית. חלק מתפקיד דוס המחמד הוא גם אספקה שוטפת של אביזרים וחפצי תפאורה, ואין כמו חג פורים כדי ליישם בחן ובחדוה את השליחות הזו. הוא הודה לי בחום ואילו אני נפניתי לעבור את אחד השבועות הקשים בתולדותיי.
שטריימל הוא אביזר לבוש די יקר. כל חסיד חובש שטריימל מחזיק בביתו עותק בודד ומשתמש בו הרבה שנים. חרדי שאינו חובש שטריימל לא החזיק שטריימל מימיו, אין לו שטריימל ואין לו גם אפשרות להשיג אותו. אבל אני הרי התחייבתי, ועל כן פצחתי במסע חיפושים כלל ארצי, תוך שימוש בפנקסי טלפונים ישנים ובעזרה מחברים ותיקים. הרמתי טלפונים לאנשים שלא פגשתי עשרים שנה, ניהלתי שיחות הזויות עם קרובי משפחה רחוקים שחשבו שקרה משהו ונבהלו ("שלום! מה שלומך? הרבה זמן לא שמענו אותך! – טוב. תודה. תגיד: יש לך אולי שטריימל?") וכמובן שהעליתי חרס בידי. נסעתי בעצמי לירושלים, הצעתי סכומים גבוהים למשפצי שטריימלים כדי לקבל אחד משומש, ביררתי באינטרנט על מגדלי שועלים בדרום בתקווה שאקנה מהם זנב שועל ואייצר בעצמי שטריימל מעשה בית – לשווא. לא שועל ולא גרביל. חברים אחדים אמנם הבטיחו שיארגנו לי שטריימל וישלחו אותו אלי, אבל עם הבטחות, כמאמר החכם, אי אפשר ללכת למסיבת תחפושות.
חג פורים כבר נקש על דלתותינו ואני עדיין באטרף של השטריימל. לא עבודה, לא משפחה, לא חיים, לא זכרונות, לא שאיפות, לא דאגות, הכל התגמד מול השאלה הקיומית המציקה כמו גופה בארון, כמו עצם בגרון: מאיפה אני משיג עכשיו שטריימל, לעזאזל? לאט לאט הרגשתי שאני הולך ויוצא מדעתי. הפסקתי לענות לטלפון מפחד שהוא זה שמחפש אותי, במידה מסויימת ניתן לומר שירדתי למחתרת.
פורים בא, נקף ועבר, ואני נשאתי עלי את חרפתי כמשא כבד. ביום שלאחר פורים נפגשתי איתו, עם הידיד שבצילו עברתי את השבוע. מסתבר שהם בכלל לא סמכו עליי, והשיגו תחליף מהודר בחנות תחפושות. ניצלתי. אם זה לא הספיק, הרי שבלילה שאחרי פורים, כשהגעתי הביתה, ציפתה לי על ידית הדלת שקית ובה שטריימל מצחין לתפארת. מילה זו מילה.
אז למי אני מצביע? ובכן, דעתי, עמדתי, השקפתי ועבודתי מורים לי להצביע לכל מיני מפלגות. נפשי יודעת שבסוף אצביע למפלגה לה הצבעתי מעודי. מי שמבקשים ממנו ג'וינט, מצביע לעלה ירוק. מי שמבקשים ממנו שטריימל, מצביע ליהדות התורה.
