הגלות, אותה גלות נוראה שפקדה אותנו מרגע שהושלכנו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו, זו שממשיכה ללוות חלקים נרחבים מאיתנו גם עתה, כששבנו לארצנו לחיות בה כבתחילה – מארות רבות יש בה. הקשה שבהן היא ללא ספק ההרגל. התרגלנו לגלות ושוב אין אנו משגיחים בכך שגולים אנו. שוב אין אנו סובלים ממנה ושוב אין אנו כמהים להיפטר ממנה, אלא אך לעיתים רחוקות.
אני, שגולה בכיר הנני ורוב ימי אני עושה בהסתרת כיפה ובהעלמת זקן בקרב קהל עויין, דווקא מתקשה להתרגל למצב הזה. ישנם יותר מידי רגעי תזכורת בחיי המעניינים לגלות העגומה, כאלה שגורמים לי להרים עיניים יהודיות כלפי מעלה בזעקה אילמת "עד מתי?". זה קורה לי, בדרך כלל, בשלב המקצועי המתיש הקרוי בשפה המקצועית מבחן בד. אודישן. או שידור ניסיון. פיילוט. טסט. וכיוצא באלה.
העניין הוא כזה: זה לי כמה שנים שאני מנבל את הפה באודישנים. מנבל כאחד הריקים. מגיב בצחוק פרוע לניבוליהם של אחרים ואף מנבל בעצמי.
כאן צריך לתת תמונת רקע קצרה: מזה שנים אחדות שאני עובד בטלויזיה. כל מי שמצוי בתחום יודע ש"עבודה" זו, יותר משהיא כוללת ייצור תכניות וסדרות טלויזיה להנאת הצופים, הריהי כוללת נסיונות אינסופיים להציע תכניות וסדרות חדשות ולקוות כי תתיישבנה על ליבות מקבלי ההחלטות, עד שאין לך תכנית טלויזיה שלא קדמו לה מבחני בד ושידורי ניסיון והפקות דמה וטסטים אין מספר. מבחנים אלה, שעניינם צילום מדומה של תכנית טלויזיה, שנועד לעיניהם של המחליטים, הם מעשים של כל יום. לי עצמי יוצא להשתתף בכמה עשרות כאלה כל שנה.
והנה, בשלב מוקדם ביותר גיליתי כי סיגלתי לעצמי מבלי דעת מנהג מגונה באירועים מסוג זה: אני מנבל את הפה. מדובר בגילוי די דרמטי שהרי אני איש דתי ושמרן, שפיו מרגליות ושפתו יהלומים ולעולם לא יתפסוני, לפחות בטלויזיה, נוקט במילה גסה או דן בנושא מלוכלך; אבל באודישנים – ג'ורה. אני יושב ושומע את עצמי זורה טינופת מילולית לכל עבר, עד שאוזניי המשתתפים האחרים תצילנה. הנה משתתפת אחת בדיון מעלה נושא בעייתי, נאמר יחסי אישות חד מיניים, היא מביטה בי בזווית עינה בחשש, ואני, לא די בכך שאני מתכנף ומתכדר ונעלם בכורסתי, אלא אני מגיב בפראות, מוסיף התייחסות בוטה ואף מקנח בבדיחה מלוכלכת; הנה המנחה, מוביל בזהירות לאיזור בלתי נקי. הוא רומז בחצי משפט לעינוג עצמי ואף מזכיר במפורש את המעשה ואני, במקום לתלוש את האוזנייה ולהימלט החוצה בזעזוע, משתף פעולה ומשתלט על הדיון בהתלהבות חסרת פשר וכולם גועים בצחוק ואינם יודעים את נפשם. כך פעם אחר פעם.
ומשאני דן בדבר ביני לביני אני מגלה את הגלות הנוראה. הוי, הגלות, הגלות! הנה, זוהי המניפולציה היהודית הישנה נושנה. הנה, שוב נוקט היהודי באומנות אבותיו ומנסה לרמות את הגויים. אני אראה להם באודישן, הוא אומר לעצמו, שאני קול ומגניב ופרובוקטיבי ומדליק, הם בתמימותם יחתימו אותי על חוזה לשתי עונות, ואז אבוא לאולפן האמת ואנפק משפטים תמימים ועשויים היטב על תורה ומצוות ויראת שמים, ולא זו בלבד, אלא משיהין מי מהמשתתפים לנבל את פיו, אפילו במשהו, מייד אמחה בתוקף ואקום ואברח ואזכה לכבוד מלכים בבית הכנסת. ומשאני מבין ומפנים כי אכן זהו פתרונה של התופעה, ומשאני מגלה כי המנגנון הזה טבוע בי עמוקות וחזק ממני עד שאיני יכול לו, בוערת בי צריבתה של הגלות ומשרפת את חושיי, ומפי היהודי הנקי בוקעת נהמה כואבת, בלשון לימודים מאופקת ומסוייגת לאמור:
תגידו, יא חתיכת חבורה של אוכלים ב—, יורקי —– ובוחשים ב—-, מה: באמת לא תתנו לי תכנית, או טור אישי, גם בלי כל זה? זה רק אני או שאתם באמת כאלה —-?
