איש מסכן וחכם

קודם ישבתי בחצרי וחישבתי חשבונו של יום החזק הוא הרפה, ושמתי לב שיש משהו המעניק לי קורת רוח ולא ידעתי מהו. התחושה הזו פוקדת אותי לעתים תכופות, רק שבדרך כלל היא הפוכה: אני זוכר שיש משהו שצריך להעכיר את נפשי ולא זוכר בדיוק מהו; הפעם זה היה כאמור לצד החיובי. אז התאמצתי ונזכרתי במה שארע היום בבוקר, בעת ביקורי השבועי ב"מוסיוף". בכל יום שישי כמעט אני פוקד את מוסיוף, בית הכנסת המרכזי של שכונת הבוכרים. לא כדי להתפלל, אלא כדי להגיד שלום לקירות, לקרוא את המודעות, להאזין לרגע לשיעור המושמע שם תדיר. בקיצור: אני מגיע בכלל כדי לאכול זלביה עם חילבה אצל פלאפל התימני שממול ואז עובר גם במוסיוף, מקום יפה ומלא קדושה, חן ומשוגעים.
אז הבוקר בהגיעי לפלאפל, עמדה שם אשה זקנה בפתח עזרת הנשים ונופפה לי שאבוא לעזרתה. כבר הכנתי כמה מטבעות וקרבתי כדי לתרום לה כמנהג המקום, אבל אז הבנתי שהיא לא מבקשת צדקה אלא מאיצה בי להיכנס לתוך עזרת הנשים. "יש שריפה, יא איבני", כך היא אמרה. חדר המדרגות היה אפוף עשן סמיך וריח עז ועל אדן החלון בעזרת הנשים התלקחה מדורה שלשונותיה החלו מתאבכים ומלחכים את הקירות. תמהונית אחת מבאות המקום יצקה שמן והדליקה אותו, ובעוד רגע היה הבניין כולו עולה בלהבות.
נטלתי מפה שהיתה שם וחנקתי את האש, ועל הרמץ שפכתי מים לרוב עד שכבתה האש לחלוטין. לבדי הייתי ואין איש איתי, ומבעד לרעמי שיעולי שמעתי איך למטה, בעזרה, המשיך הרב הצעיר בשיעורו: "ממשיך האור החיים הקדוש ומסביר…" הוא לא השגיח כלל, הטיפוס, לא בעשן ולא בריח, לא הוא ולא ארבעת שומעיו המנומנמים, ולא ידעו כי שם למעלה בעזרת הנשים מישהו מציל כרגע את חייהם במו ידיו.
כבר סיפר קוהלת מלכנו על העיר הניצודה והנכבשת שאפסה תקוותה עד ש"מצא בה איש מסכן וחכם, ומילט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" לולא הוא עצמו פרסם זאת בעצמו, ברוב צניעותו וענוותנותו.
שבת שלום.