זו היתה הופעה שלי במקום כלשהו שלא נחשוף פרטים אודותיו מטעמים שעוד יובהרו. הופעתי בפני קבוצה חברתית גדולה באולם עירוני. האולם היה ממוקם במתחם מבני ציבור וממולו היה עוד אולם. כשיצאתי מההופעה נישא על גלי ההערצה, כמובן, נתקלתי במשפחה שיוצאת מהאולם הסמוך לאחר שהסתיימה מסיבת בת המצוה של בתם. להפתעתי, אבי הנערה היה ידיד ותיק שלי. פעם היינו שכנים. בני? שאלתי בהתלהבות. זה ארוע שלכם? בת מצוה? למי, לעדי? ובני, הגיב בצורה הכי מוזרה שראיתי בחיים. הוא כמעט איבד את הנשימה. "קובי", הוא מלמל, כאילו הייתי בן משפחה ששב מן השבי בארץ רחוקה. "קובי, מה אתה עושה פה? כן, זה בת מצוה לעדי. בוא מהר לנאוה".
דעות פוליטיות, כידוע, יש לכולם. וגם עמדה פוליטית, ובימים אלה מתווספת עוד קומה לדעה ולעמדה והיא: ניתוח מקורי וחדשני של המצב, מזווית בלתי צפויה, שהיא שילוב של מבט על בלתי מוטה ועמידה איתנה מול תעתועי פוזיציה, ואילולא צפה בו העם כולו לפני אך שעתיים בסטורי של עמית סגל ניתן היה לחשוב שהמנתח באמת הגה אותו כאן ועכשיו ממוחו הוא.
אבל האמת שאלה נסבלים. מה רע? עושר דעות הוא ברכה וניתוחים חדשים יכולים להאיר תובנות חדשות, נמצאנו כולם נשכרים. הבעיה מתחילה בסוגת העצות. משפטים שמתחילים ב"צריך" או ב"אם זה הייתי אני" הולכים ומתרבים בימים טרופים אלה ומצליחים להוציא את האדם מדעתו. זה לא שאין ביניהן עצות טוב וחכמות. העניין הוא שכשהן מושמעות בין האדם ובין אוזני יושבי שולחנו הן הופכות לזרא. אמת, גם אני חוטא בזה פעמים רבות. אם תעיינו מעשה תחקיר בשידוריי מהשנים האחרונות בטח תמצאו אינספור התייחסויות שניתן להכתיר אותן כעצות: צריך כך וצריך אחרת ואם אני הייתי רוטמן ואם אני בהרב מיארה ואם אני ואם אני; כאן צריך להבהיר שאין דין המלהג המקוצעי כמלהג החובב. למקצועי – משלמים בדיוק לשם כך, שיבלבל את מוח הציבור בניתוחים ועצות. כשזה קורה בבית קפה – זה מעט שונה.
למעשה, התופעה מתחילה בעצות אזרחיות. הרי אנחנו מוקפים עצות כל חיינו. מרגע שנולד תיקונו וכל דודה מוצאת חובה קדושה להודיע לנו שכיום השתנתה הגישה ומשכיבים תינוקות על הבטן (או להיפך) ועד לחבר המייעץ לנו לרכוש קרקע חקלאית במסחה. התחומים המובילים הם זוגיות, רפואה ותיירות ואחריהם משתרכים כל השאר. ההנחה הבסיסית היא שהעובדה שאדם שרוי בזוגיות, סובל בעצמו מטפיל מעיים אליקובקטר והיה בטביליסי – עובדה זו מסמיכה אותו ליתן עצה בנושאי זוגיות, להמליץ לרעיו על דרך טיפול בבעייתם הרפואית וליצור עבורם מסלול טיול. אבל זה לא. זה לא. זה שאתם בזוגיות לא הופך אתכם לבינים יותר בנושא אלא למבינים פחות, יש סיבות נוספות לכאבי בטן ולנועץ עמכם בכלל יש, אולי, סרטן וטביליסי היא אמנם עיר יפה אבל העולם הוא גדול ניתן לראות בו את הכל. אבל כל הקביעות הללו לא עוזרות. העולם ותושביו ממשיכים לספק עצות לכל מי שסביבם. ויש מי הנועצים בעל כורחם שאפילו מאמצים את העצות האלה וכמו שזה נראה עכשיו, זה גם לא עומד להשתנות.
כשנאוה ראתה אותי היא כמעט התעלפה. ממש כך. די, היא צעקה. אני לא מאמינה. וזה היה מוזר מאוד, כי את בני ונאוה הכרתי אמנם היטב, אפילו היינו כאמור שכנים לפני שתים עשרה שנה, אבל מה לזה ולפרץ האהבה הזה שנפל עליה? את האמת אומר, שבקושי זכרתי אותם. הם היו זוג צעיר שבא לגור בבניין שגרנו בו אז. היתה להם ילדה אחת קטנה ומה שממש זכרתי זה שתקופה מסויימת הילדה היתה בוכה בהיסטריה שעות ארוכות כל לילה עד שכמעט השתגעתי. גם מההפרעה וגם מדאגה לשלומה. חוץ מזה ידעתי על משלח ידו ופעם או פעמיים פגשתי בה באקראי – זהו. התגובה שלהם היתה באמת מאוד מוזרה. ואז, בעודה המומה וצווחת ומתלהבת בשתי שפות (נאוה אמריקנית במקורה), ובאדיבות בעלה בני, הבנתי באימה מה בדיוק קרה שם. חצי שעה קודם לכן, בעוד המסיבה בעיצומה, עמדה נאוה על הבמה ונשאה נאום לכבוד בתה, כלת בת המצוה. זה היה, כך הבנתי, נאום יפה שסקר אנקדוטות מחייה הקצרים של עדי הכלה. וכך סיפרה נאוה, מילה במילה: בהתחלה, זה לא היה קל. אני זוכרת שתקופה מסויימת בשנתה הראשונה עדי בכתה ובכתה בהיסטריה במיטתה שעות ארוכות בכל לילה וליבנו היה יוצא אליה. היינו צעירים ונבוכים ולא ידענו מה לעשות. יום אחד פנה אלינו שכן וחבר שלנו אז, קובי אריאלי שמו, אתם אולי מכירים אותו, ואמר לנו שאי אפשר להמשיך כך. זו גם התעללות בילדה וגם התעללות בשכנים. אז מה נעשה? שאלנו במצוקה וקובי, שכבר גידל כמה ילדים אמר: אני מציע שבינתיים תכניסו אותה לישון אתכם, עד שתירגע ואז תגמלו אותה בהדרגה.
"וכך באמת עשינו", סיימה נאוה, "הכנסנו אותה לישון בחדר שלנו והיא ישנה איתנו עד גיל 9. באמת תודה קובי".
ואז פתאום הגעתי, ממש אני בכבודי ובעצמי, כמו איזה שד שהופיע פתאום וסמוק ונבוך מלמלתי משהו על עדי החמודה ועל איחולים לבביים ולכם, כל השאר, יש לי רק עצה אחת: בחיים אל תתנו עצות.
