בראשית היו הטונה והקבנוס והחלב העמיד. אחד אחד היו נאספים וממלאים מזוודה שלמה. היא היתה הגדולה בין המזוודות ותמיד היינו מתקשים לסגור אותה בשל הנפח האדיר של מארזי התפוצ'יפס שהונחו מעל כל הכבודה. שיהיה מה לאכול. כל טיול בחו"ל היה מלווה לכל אורכו והחל משלב התכנון המוקדם בפסקול שכולו חרדה סביב השאלה הקיומית "מה נאכל". אלה היו טיולים אבל בעצם הם היו מסעות היסטוריים אל עבר תקופות אחרות. כאילו אומר היהודי לבני ביתו: מעניין איך הרגישו אבותינו. בואו ניסע לאירופה ונחווה פחד ממוות ברעב.
אלה היו ימים מקדם, שבהם כדי למצוא את המסעדה הכשרה היחידה בבירה אירופאית, לא כל שכן בעיר קטנה, היית צריך קשרים בחב"ד ונסיעה ארוכה אל רחוב צדדי ומסכן. מאז ארעו כמה תהליכים מבורכים בתחום הזה ואנשים כמוני, חובבי אוכל משובח ושומרי כשרות, כבר יכולים להסתובב קצת בעולם בקצת פחות חרדה. שלא תבינו לא נכון: גם היום, טיול שלי בחו"ל, בעיקר באירופה, הוא מסע חרדתי סביב הבטחון התזונתי. רוב המסלולים נקבעים לפי מיקומן של המסעדות הכשרות והחנויות הכשרות. אנחנו לא מבקרים במגדל אייפל, אנחנו מבקרים במבנה הברזל הגבוה הזה שניצב לא רחוק מבית הקפה הכשר; אנחנו לא מטיילים באמסטרדם אלא עושים את המסלול שבין מסעדת כרמל לפיצה הכשרה. נכון שבדרך יש כמה תעלות לא רעות בכלל. וכן הלאה. מה שכן, ההיצע נעשה עשיר הרבה יותר. התיירות הדתית פורחת, במוקדים רבים יש מסעדות כשרות, הידע מתרחב וכך ניתן לרכוש חומרי גלם ולבשל בעצמנו, כך שהמצוקה שאפיינה את טיוליי הראשונים בכל חו"ל שאינו ארה"ב, די נעלמה. כבר למדתי ליהנות מעצם האתגר שבלהכין אוכל משובח. נכון שזה מתרחש לעיתים בחדרי מלון זעירים ונכון שרוב אזעקות העשן בבתי מלון במערב אירופה בעשור האחרון מקורן בסירי התבשילים שאני מציב על פתיליות, אמגזיות וכיריים חשמליים במרכז החדר, אבל לפחות יש מה לאכול.
זה היה טיול קצר ויפה ואני זוכר אותו היטב דווקא בגלל רגע התפכחות אחד שגרם לנו לכזה צחוק משחרר עד שאני שב אליו בדמיוני פעם אחרי פעם. הוא היה מהסוג האהוב עלי באירופה. ספונטני.נכנסים למכונית ונוסעים מבלי לדעת איפה נלון בלילה ואיפה נהיה מחר. הסתיים טוב, אבל לא מושלם. ובלשונה של גברת הבית: טיול ספונטני הוא טוב כשמתכננים אותו. מובן שמה שהוביל גם את הטיול הזה היה המסע האינסופי אחר חומרי גלם כשרים ומאגרי בשר כשר, אבל זה היה קל מאוד מפני ששהינו בוינה היפה. הבירה האוסטרית משופעת בבתי עסק ובמסעדות כשרות, צריך רק לבחור. כיון שהגענו אליה אחרי נסיעה ארוכה נטולת מזון כשר התנפלנו בתאוה על ההיצע העשיר והיינו זוג התיירים הראשון בהיסטוריה שהצליח לפקוד ביום אחד את כל המסעדות ואת כל חנויות האוכל הכשר ברובע השני, כולל רכישת דגים טריים ופירות וירקות אין מספר ברובע הראשון. באמת היה מושלם. זה היה יום חמישי ולמחרת, בשישי, עזבנו את וינה לכיוון ברטיסלבה בירת סלובקיה, השוכנת במרחק שעה וחצי נסיעה. ברטיסלבה, היא פרשבורג, הינה עיר בעלת שרשים יהודיים עזים. היא עירו של החת"ם סופר, רבי משה סופר שגם קבור בה ובמשך שנים רבות שכנה בה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת שנוכחותה בעיר היתה מורגשת מאוד. לי חשוב תמיד לעשות את השבת במסגרת יהודית מסורתית ולהרגיש שאני בירושלים, ועל כן התארגנו מראש על מלון במרכז העיר שקרוב לבית חב"ד ולבית הכנסת ואפילו דאגתי לחדר גדול שיוכל להכיל את כל מאוויי הקולינריים, כך שאזעקת העשן תתחיל לפעול רק כשרוב האוכל כבר יהיה מוכן.
בשישי בבוקר עמדנו לעזוב את וינה ויצאנו לקניות. אילתרנו במהירות תפריט עשיר לשבת מסורתית, אבל פתאום צדה את עינינו שורת צנצנות ושנינו הבטנו זה בזו ומייד ידענו מה זאת אהבה:
מנישביץ!
מותג הגעפילטעפיש הותיק בעולם, שכגודל מגעילותו כך גודל הסנטימנט העמוק שחש אליו כל יהודי ממוצא אשכנזי. דורות גדלו על צנצנות הזכוכית הדחוסות האלה, בתוכן נחות זו על גבי זו קציצות געפילטעפיש אפרפרות כשביניהן פורץ אשד צהבהב ורוטט של ציר הדגים התעשייתי ולולא מטבעות הגזר המבצבצות פה ושם בכתום בוהק אפשר היה להניח שפה שוכן לו מוצג ביולוגי כלשהו שהושם בפורמלין. אין כמו שבת מקודשת ושקטה, רחוק מהבית מרחק אלפי מילין, כדי לזכות ולחטוא בכמה קציצות מרירות כאלה טבולות בחזרת, פריט שבהיותי בארץ בכלל לא היה עולה בדעתנו לרוכשו, אלא אם כן כלו כל הקיצין וכבר נכנסת השבת וגם זה, רק אם אנו בטוחים שאיש לא מסתכל.
והן עמדו שם בשורות, רוטטות וזוהרות באפור קטיפה, צבעים שונים וסוגים שונים כשעל כולנה מתנוסס בגאון הלוגו "MANICSHEWITZ" ואני נטלתי בהתלהבות צנצנת, לא מהשורה הראשונה אלא מהשניה, שבה התוויות זהרו יותר, ומכאן ואילך פינתה המציאות את מקומה לפנטזיה. התחלנו לדבר על המנישביץ שמחכה לנו. אני תרמתי איזה זיכרון ישן שלי מהישיבה, היא סיפרה סיפור יפה על הדודה מאמריקה ושנינו שקענו בציר דגים רומנטי עד צווארנו. באמת שהבגאז' היה מלא בכל טוב ארץ האוסטרים הדשנה אבל אנחנו דיברנו רק על הגעפילטע מנישביץ שיפארו את שולחננו בחדר המלון רחב הידיים בברטיסלבה.
באה שבת באה מנוחה. כששקעה החמה היה שולחננו בחדר כבר ערוך לקראת ארוחת השבת. בפינה בשירותים על גבי פלטה קטנה שכן סיר החמין שהכנתי ובמקרר נחה לה הצנצנת הנחשקת, ממתינה שנסיים את התפילה ונטרוף אותה כמו שאפילו מנישביץ הזקן בעצמו, זה שהעניק למותג את שמו, לא טרף מעולם. הסתיימה התפילה בנעימים, עלינו בחזרה לחדר, עשינו קידוש ומייד אחריו פתחנו בהתלהבות את הצנצנת ויצקנו את תוכנה לקערית.
התוכן היה דליל מידי. הרוטב לא היה ג'לטיני כלל ועיקר, והוא פשוט נשפך לתוך הקערה. לא זע ולא נע. והקציצות – הן היו עגולות מידי ולבנות מידי ולא היה בהן שום דבר שהזכיר את המראה הנושן ההוא, זה שהילך עלינו קסם והפך את היום האחרון שלנו לפנטזיה מכושפת שבמרכזה גוש אפרפר ועליו כובע גזר. מתוך מבוכה גדולה ואכזבה שכבר החלה לצוף, נטלנו מזלג וטעמנו חתיכה מהקציצה.
זה היה קניידלך. קניידלך קרים בתוך מרק עוף קר. מצנצנת. מנישביץ זו חברה שמתמחה בכל התפריט היהודי. מכינים אמנם געפילטעפיש אבל מכינים גם קניידלך. הצנצנת שלקחתי היתה של קניידלך. הנה, כתוב עליה במפורש: Matzo Ball. אי אפשר לטעות. אלא אם כן לא קוראים מה כתוב ורק רואים במטושטש תמונה של כדורים אפורים יהודיים.
צחקנו צחוק גדול ואכלנו בשתיקה את שארית הארוחה שהיתה לא רעה בכלל וכיון שדילגנו על המנה הראשונה נותר לי זמן לשקוע בהרהורים, להמשיך להתגעגע לדגי מנישביץ ולחשוב מחדש על השאלה האם לימודי ליב"ה הם אכן דבר כל כך גרוע.
