מה הסיכוי ששני אנשים צעירים, רחוקים זה מזה בסגנון ובאורחות החיים, שמתגוררים במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה, האחד יושב בבני ברק והשניה בשליחות ביוסטון טקסס והם לא ראו זה את זו מעולם אבל כשמישהו בארוחת הערב מתנהג בצורה מסויימת – הם משתמשים בדיוק באותה מטבע לשון שמבוססת על איזה שיבוש נלעג ישן נושן? והתשובה היא: סיכוי גדול מאוד, אם הם נינים של אותו סבא גדול. שימו לב: לא מדובר בנכדים. הם אינם בני דודים. הם ילדים של בני דודים. והמשפחה היא גדולה. מאוד גדולה. והם באמת לא מכירים אחד את השניה. ספק אם הם יודעים בכלל זו על קיומו של זה, אבל מבלי דעת יש להם עולם עשיר ומשותף של זכרונות ותמונות ונטיות נפש ותרבות.
בכל פעם שאני מגלה מחדש את כוחה של משפחה אני עומד נפעם. השבוע נשבר אצלי שיא. לא אנקוב בשמות ואכביר בפרטים רק אספר שכתוצאה מיוזמה של בת דודה של אבי ושלי התכנסה משפחתינו המורחבת. כלומר הרבה בני דודים (בני הדור השני לא הראשון שכבר איננו ברובו) לסיור ומפגש משפחתי בחצר ביתי. חלק מן המשתתפים השכיל להביא גם את בני הדור הבא וזה היה מוצלח באופן פנומנלי וחסר תקדים. זה עבד, זה זרם, זה ריגש, אי אפשר היה להפסיק את שיחתם של המשתתפים לא כדי לשאת נאום ולא כדי להשמיע ברכה. פרץ של רגשות אפף את כולם. זו הייתה גם האהבה המשפחתית הטבעית, גם הגעגועים לשנים הצעירות, גם הנוסטלגיה אבל גם עצם העניין: הגילוי שאפשר לייצר חיבור כזה שמבוסס אך ורק על המנוע המשפחתי שביומיום כמעט אין לו ביטוי מעשי אבל בתוך שנייה בדיוק הוא הופך להיות לב העניין, תוכנו ומהותו.
אז הנה לפניכם צרור טיפים כשל אחד שעבר את זה:
- תעשו מפגש. תעשו. הקימו קבוצת וואטסאפ, היא תהיה הבסיס ועל גבה תעשו מפגש
- תזמינו את כולם, אפילו כאלה שכבר שנים איש לא שמע עליהם. אל תהססו. מי שיבוא יבוא. רמז: כולם יבואו.
- תכינו אוכל. מלא אוכל. אוכל טעים. אם יש איזושהי מורשת קולינרית במשפחה אפשר לתת לה ביטוי וגם אם אתם אשכנזים – לא נורא. תקנו. העיקר שיהיה אוכל. זה חשוב
- לכו על זה. תתמסרו. תראו איך זה עובד פתאום. דווקא בתקופה שבה חינכו אותנו שהדבק המשפחתי הוא לא האולטימטיבי, תגלו פתאום שדווקא כן ותשמחו שמחה גדולה. עלי.
