"הילדים לומדים פתאום ללכת ובני השש לומדים פתאום לקרוא. והאופה אופה לי את הלחם וזהו זה החג בהדרו", שוררה נעמי שמר כשרצתה לתאר את חגיגיותו של היומיום הפשוט. שורה אחת בשיר הזה הילכה עלי תמיד קסם וגם עוררה בי קנאה, זו שמספרת על הלחם, הלחם היומיומי שנוצר בידיו של יציר הקסם הלשוני הכפול "האופה אופה" ובעיקר: "לי". זו לא איזו כיכר ארוזה הנרכשת ונמעכת בדרך אל המקפיא אלא תהליך יומיומי מוקפד ושלם במהלכו אופה אופה לחם עבור הכותבת. שיערתי לעצמי שנקל היה לה לדמיין אופה שאופה "לי", בכנרת, מן הסתם, בה גדלה, או במקומות אחרים מן הימים ההם, בהם חוויית הלחם היומיומי כרוכה היתה בתמונת איש חרוך גבות ואדיר כפות רודה במרדה ורוקק על אבני תנור לוהטות, מעשה גיבוריו של מאיר שלו ז"ל שאת ספריו אני קורא באובססיה במים אלה ממש. אח, אני נאנח בליבי בקול של איש שדוחק בזקנתו שכבר תבוא, מה לזה וללחם התעשייתי הפרוס והקפוא שמלווה את היומיום של היום. איפה אנחנו ואיפה הם. נכון שעולם שלם של לחמי איכות מצויינים ומתוחכמים ממלא את פני תבל תנובה, ונכון שבכל קרן רחוב מעידים נחתומים על עיסתם בשלטי ענק וחנויות מעוצבות ואפילו אני בעצמי מכיר אישית אנשים, בשר ודם, המאכילים מחמצת בביתם כאילו היתה חיית מחמד – זה עדיין לא זה. אופה שאופה לי את הלחם זה מבנה ייחודי שכבר לא יהיה כמותו.
כשהתחילו השבוע כולם לגלגל על הלשון את השם "מאפיית אנג'ל", לדון ולדוש בה סביב פרשת ההפגה וחרם הצרכנים – התחלתי לחשוב קצת על הנושא כדי להביע דעה על אודותיו ובתוך כך, מרוב שאמרתי ושמעתי שוב ושוב את צמד המילים הזה, הבנתי משהו שהוא הרבה יותר משמעותי מעומר בר לב וממניית אנג'ל גם יחד. לא אביע כאן דעה ביחס לחרם עצמו, למה שהוביל אליו ולתוצאותיו. כבר דובר מספיק בנושא. רק אספר שבעוד כולם עסוקים בשאלת לחם אנג'ל כן או לא, חרם צרכנים לגיטימי או לא, כבוד התורה מחול או לא מחול, אני ביליתי במחסני זיכרוני העמוסים, והשתעשעתי בזכורות על אופה שאפה לי לחם. בערך.
אני ילד אנג'ל. ירושלים של שנות השבעים וקצת השמונים. כל מי שגדל במעגל הרחב של שכונות מערב ירושלים, מהצפון ועד הדרום, זוכר את החלון ברחוב פרבשטיין שהיה הדבר הכי קרוב ל"אופה שאופה לי את הלחם". זו היתה החנות הכי עירומה בעולם. מטר על מטר, מדפי אבן (או אולי עץ פשוט. לדעתי אבן) ועליהם – לחם: לבן, שחור, קימל. זהו. הלבן, ארוך ובהיר עם שני בקעים לרוחב, השחור – קטן וכהה בפנים חלקות, והקימל – שחור עם פצעים מאורכים קטנים וטעם נורא (אני יודע שיש כאלה שכועסים עלי עכשיו ובכל זאת מתעקש על כך. זה היה נורא). את מחצית שטח החלון מילאה דמות המוכר שלא היה ממש אופה, כנראה, אבל הוא היה זה שסיפק, ישירות, את הכיכרות, ובעיקר – כל זה קרה במרחק של פחות מחמישים מטר מהמקום בו הם נילושו, תפחו ונאפו.
הבית שלנו היה רחוק מרחק מה מן החלון הזה. "ללכת לאנג'ל" היה מבחינתו משהו שעושים כשהמכולת סגורה או כשהלחם כבר נגמר. ואת הפעולה הזו, של ללכת לאנג'ל, היינו עושים תמיד בלוויית איזה רגש גאווה קטן, כמו זה שפוקד חקלאים שמגדלים את אוכלם מאחורי ביתם וכשחסר להם תבלין הם לא הולכים לסופר או למכולת אלא יוצאים לשדה, אל הדבר עצמו, וקוטפים. כך אנחנו הלכנו לאנג'ל.
גם כשלא הלכנו לאנג'ל, אנג'ל באה אלינו. זאת משתי סיבות. ראשית – ארובת הענק המתנוססת מעל המאפייה ופולטת תועפות ריח שאפשר לדעתי לשבוע ולהתקיים ממנו פיסית היתה כל כך קרובה עד שראינו מהמרפסת בקומה החמישית לא רק את העשן אלא גם את שפת הארובה. וכשלא הכבידו חטאינו והרוח הילכה מדרום לצפון היה כל האושר הזה נוקש במרפסתנו וחודר לתוך הבית והנחיריים. ושנית – מפני שבדירה הסמוכה, רק כותל מפריד בינינו, גרו הרב משה והגברת יפה וילדיהם. הם היו אנשים צדיקים ויקרים אבל משלח ידו של הרב משה הפך אותו מסתם צדיק ויקר לנכס של ממש. הרב משה היה הרב של אנג'ל. נכון שזה נשמע קצת מצחיק שלא רק לערים ולכפרים יש רב ראשי אלא גם לחברות ומפעלים, גופים ותאגידים, אגודות עותומניות ומקרקעין בחכירה מהוונת, אבל במקרה של אנג'ל זה היה ממש מוצדק כי הרב משה היה מפקח הכשרות הראשי שבזכות פיקוחו העניק הבד"צ את הכשרות למאפייה. וכשאתה הרב של אנג'ל – השכנים שלך לא צריכים לכתת את רגליהם ולצעוד עד החלון כדי לדמיין שהאופה אופה להם את הלחם. אתה פשוט מביא להם אותו עד הבית. ובפעם הבודדה ההיא בכל שנה שבה היה שלג ירושלמי כבד מכסה את הרחובות. בעוד חברינו ברחביה ובגאולה ובגבעה הצרפתית ובתלפיות אוכלים קרקרים וצנימים מלפני חודשיים, היינו אנחנו מתלווים להרב משה, מבוססים בשלג מהלך 500 מטרים, נכנסים איתו לאן שנכנסים ומביאים כיכרות לוהטות שזה עתה יצאו מהתנור. לבן, שחור וקימל. סתם. השתגעתם? לבן ושחור. מספיק.
ויום אחד, באמצע שנות השמונים, ואני כבר ילד גדול ותלמיד ישיבה, נסגר החלון. באנג'ל החליטו לפתוח חנות מפעל יפה ומכובדת. כמו בתל אביב. לא עוד חלונות וחצאי כיכרות ותשלום במזומן. כל ירושלים חגגה את החנות החדשה בבית אנג'ל בגבעת שאול/קרית משה שבה מכרו לחם לסוגיו. וחוץ מהלבן והשחור והקימל היו גם אי אלו לחמים מקמחים מלאים ודגנים משונים ובעיקר: עוגות ובורקס אין מספר. שמרים ושוקולד ופרג ותפוחים וגבינה ותפוחי אדמה. תוך שתי דקות הפך המקום להיות יעד מועדף על כל בני העיר. לנו, נערי ותלמידי ישיבה בשכונות קרית משה, גבעת מרדכי ובית וגן, זה היה מקום הבילוי האולטמטיבי וגם היחיד. ה"הולכים לאנג'ל" התחלף ב"נוסעים לאנג'ל" והלבן והשחור התחלפו בבורקס ורוגאלאך. בשנים ההם לא עבר עלי, לדעתי, שבוע אחד שבו לא ביקרתי באנג'ל. אפילו בסוף פסח היו כולם רצים לאנג'ל כדי לאכול את החמץ הראשון.
היינו צעירים, טפשים ונטולי כלים אמיתיים לבילוי. מופרעים, אבל עם תום די טהור של ישיבה- בחורים, עניין שדחף אותנו לילה אחד מתוך תהומות שיעמום, להתערב האם יהין מי מאיתנו לנסוע בטרמפ או מונית לאנג'ל ולהביא קילו בורקס לחבר'ה כשהוא לבוש בפיג'מה. כשאני אומר פיג'מה אני מתכוון פיג'מה של פעם. הבגד הנשכח ההוא העשוי פלנל או בד זול, רקעו בהיר ועליו הדפסי פסים או עיטורים כעורים. וכשאני מציג את זה כתחרות אתגרית זה משום שהיא באמת כזו, כי תלמיד ישיבה צעיר לא נוהג להוציא את אפו החוצה כשהוא לא לבוש במדיו הקבועים, מקטורן ומגבעת או למצער מכנסיים שחורים ארוכים שציציות מבצבצות מצידיהם וחולצה לבנה. כמו שיכול הקורא לשער לעצמו, כעבור חצי שעה מרגע הכרזת ההתערבות כבר מצא עצמו עבדכם, בפיג'מה רקע בז-פסים חומים וכפכפי גומי, פוסע בביישנות לתוך החנות ההומה של אנג'ל, מתפלל שאיש לא יראה אותו וממהר אל מדף הבורקס שהיה, כצפוי ריק לחלוטין.
סליחה, שאלתי עובד חולף, יש בורקס?
לא יודע, הוא אמר. תיכנס תשאל בפנים.
נכנסתי פנימה, אל האגף הסמוך למאפייה עצמה, ממנו יוצאים הכיכרות והעוגות ושאלתי בקול: יש בורקס גבינה?
ומאחורי עגלת המגשים יצא, שחוח ומעט עייף ומבוגר, ר' משה השכן, הרב של אנג'ל, ראה מה שראה, שתק רגע ארוך ואמר:
"אני לא יודע. אני אחראי רק על הכשרות".
