נושא הדיון היום הוא משפט נושן. פתגם שימושי שימיו כימי עולם כמעט. הוא אמנם מכתם עתיק שכבר חלף מן העולם, לכאורה. אבל לא. לא. הוא עדיין נשמע מעל כל שפה ואין כמעט שולחן פנוי ממנו: "על טעם וריח – אין להתווכח". מכירים, כן? זה קורה בדרך כלל כשאחד או אחת מיושבי השולחן מעווים פנים בגועל מול פריט מאכל כלשהו ואמא אומרת במסירות: קחו את זה ממנה! אביגיל הרי לא אוהבת! ומישהו מהצד אומר: איך לא אוהבת, איך! ואמא הטובה, או אביגיל עצמה, תלוי בת כמה היא, אומרות: על טעם וריח – וכולם משלימים את הפסוק: אין להתווכח.
ועכשיו בואו נדון בזה רגע. טוב? אז ככה: אם מדובר בקוביית רגל קרושה, עם או בלי לימון, אני מבין. באמת אין להתווכח. כלומר, למרות שאני מוכן להסביר באוזני כל מי שמוכן לשמוע למה מדובר, כשהוא עשוי טוב, במאכל אלים – אני עדיין מוכן לקבל את זה שנוזל שמנוני וג'לטיני שמקורו בסחוס מברך הפרה, שעורבב בתועפות שום, קורר עד שהוקרש והוגש רועד וצהבהב בצלחת, מעורר באנשים מסויימים גועל. זה לגמרי בסדר ועל זה באמת די מיותר להתווכח. אני מוכן לקבל את מגוון ההתניות התרבויות, הדתיות, המסורתיות שקשורות לטעם באוכל. גם אני אעווה פני בגועל אם יגישו בפניי צלופח למרות שיש אחרים שיתמוגגו למראהו ולטעמו. גם זה בסדר. אפילו לטבעונים וצמחוניים אני לגמרי סולח, לא רק על זה שהם לא אוכלים סינטה אלא אפילו על זה שהם אוכלים שעועית מש ועוד מבקשים את המתכון; כמו שראיתם הטווח שלי רחב מאוד ויכולת ההכלה אדירה.
אבל לא בלי גבול. לא בלי גבול. אני מדבר על אלה ש"לא אוכלים פירות וירקות". על אלה ש"תביא את החזה. לא נוגע בפולקע". על ההוא שעומד חצי שעה בתור לסביח ואז אומר בקול רם ומבלי להשפיל עיניים: "בלי חציל, בלי ביצה ובלי חריף" ואז מוסיף: קצת טחינה, ממש נגיעה. ובלי בצל" אז למה באת לפה, אה?למה באת? למה אתה לוקח תור של אנשים רגילים שבאו לאכול סביח? אתה רוצה סלט, נכון? לך פה ממול לסופר, תקנה ירקות, תקנה את הפיתה חיטה מלאה שלך ותכין סלט. פה מוכרים סביח.
וא, בפה מלא סלט עם טיפה עיפה טחינה, ממש נגיעה, ובעיניים נעלבות הוא יטען להגנתו: הי, על טעם ועל ריח אין להתווכח! ואני, שחיכיתי לרגע הזה, ממש ציפיתי, אתאזר עוז ותעצומות, אתן בו מבט מלא התנשאות שמסגיר אינספור שנים של תיסכול כבוש ואומר לו: לא לא לא לא לא אדוני. זה לא עליך. על טעם וריח בוודאי שיש להתווכח! הכי יש להתווכח. וכי על מה אפשר יותר להתווכח? על פוליטיקה מטומטמת שממילא העמדות בה קבועות? על פסקת ההתגברות שאיש אינו יודע מהי בדיוק?ברור שלא. צריך חהתווכח בדיוק על זה. על טעם ועל ריח. כן יקירי. חציל זה מאוד טעים והשילוב עם החלבון הוא נפלא. צריך שיהיו שם גם ירוקים כי משהו במרקם הנוקשה שלהם משלים את החיבור הזה, והחריף בא, נותן את המכה ועושה את זה עוד יותר מעניין, אתה מבין? והעמבה בכלל מעיפה את זה לגן עדן ואתה יודע מה? אתה ממש יכול להיגעל מזה ולא לאהוב את זה רק שאל תחשוב שזו עמדה לגמרי לגיטימית, בדיוק כמו העמדה שלי, שעומד מאחוריך ואומר "רוץ על הכל בלי בצל", בסדר? זה לא אותו דבר. העמדה שלי – נורמלית וממילא לגיטימית. שלך – לא. אתה מוזר. אני ממש מקבל אותך ואוהב אותך בכל ליבי (אתה הרי בן משפחה שלי, יא ווירדו), רק אל תציג את זה כמשהו הכי טבעי בעולם ש"אין להתווכח" עליו.
יש להתווכח. יש לטעון בעוז: מתוק זה טעים. מר זה מגעיל. חמוץ במידה זה נעים אם הוא מאוזן. מלוח מידי עושה את העבודה אבל לא מומלץ. בשר זה נפלא, אלא אם כן יש לכם בעיה אידיאולוגית. השילוב של חלבון מן החי, עדיף עם שומן, פחמימות מלאות וירק רענן הוא החיים עצמם. האביב הוא שמח ונעים, החורף קודר ושלילי אלא אם כן אתם חקלאים או מאוהבים. אשה פלונית היא יפה וזה שתגידי מול המרקע: "יפה?פחחחח. אולי חמודה" לא יהפוך אותה לפחות יפה. לא. זה לא עניין של טעם. משקה קר הוא טעים ומרענן. משקה לא קר – דוחה ומשעמם. וכן הלאה וכן הלאה.
עכשיו, ידוע שיש אנשים טובים שלא חותמים על כל הקביעות האלה וזה בסדר. זה גם בסדר שכשהם מקבלים את המנה הם מפרידים הצידה את כל מה שירוק או כל מה שארוך או כל מה שטעים ואז בוזקים על מה שנותר הרבה הרבה מלח ואוכלים. הכל מותר ואת הכל אני מכיל. רק שמישהו כברצריך להגיד להם אחת ולתמיד: נורמלי זה לא. בוא נתווכח. ותפסיקו אם האין להתווכח.
וזה גם בכלל חרוז צולע. מה קשור ריח לכיח.
