הלב נשבר השבוע מכאב ומהתרגשות וגם מאופטימיות ועוצמה רבה ברגע אחד של שמחה שכמנהג הימים האלה היתה מהולה בעצב שאין לו סוף. אריאל זוהר האהוב חגג בר מצוה וכולנו חגגנו יחד איתו. אריאל איבד את הוריו יניב ויסמין ז"ל בשבת השחורה בניר עוז. התאהבנו בו וליבנו נשבר עימו בימי האסון והאבל, ליווינו אותו עם אנשי זק"א במבצע ההירואי לאיתור התפילין של סבו אותן הועיד לו אביו לקראת בר המצוה והשבוע דמענו איתו כשנכנס לעול המצוות.
הרבה רגעים היו בחגיגה הזו, אחד העזים והמטלטלים שבהם היה זה שבו נשא דברים אורח מיוחד שהגיע לארוע, הרב הראשי הרב ישראל לאו בן ה-86 שחיבק את אריאל ונשא באוזניו דברים שקטים ופשוטים, וכל מילה ממילותיו הרטיבה את העיניים וקרעה את הלב.
"כשהגיעה מסיבת בר המצווה שלי, גם אבא שלי נרצח, ואמא שלי נרצחה, וגם אני, כמוך, כבר הייתי בלי הורים", אמר הרב לאו לאריאל, "ובכל זאת היו לי חיים טובים והגעתי להישגים. וגם אתה תגיע, וגם לך יהיו חיים טובים, כי תראה כמה אנשים טובים אוהבים אותך".
איזה טקסט פשוט ונורא. הרב לאו צדק ואני משוכנע שדבריו גם מצאו מסילות לליבו של אריאל. מצאתי את עצמי השבוע חוזר ומקשיב לדברים האלה שהבעירו בכל מי ששמע אותם מנוע של התעוררות ושל כאב ושל זעם ושל תחושת כח נצחית. היתה בהם את ההשוואה שאי אפשר לשאת בין הנסיבות, כי גם ההורים של הרב לאו וגם ההורים של אריאל זוהר נרצחו בגלל היותם יהודים, והעובדה שמקרה אחד קרה בפיוטריקוב ובאושוויץ של שנות הארבעים והמקרה האחר קרה בנחל עוז המלבלב על אדמת ישראל הריבונית שאריאל יהיה בעוד שנים אחדות חלק מצבאה החזק – מצליחה להוציא מן הדעת ולגרום לשיניים להיחרק ולאגרופים להיקמץ. אבל הדמעות, הדמעות עלו שם בגלל התהליך הדמיוני שלא היה להימנע ממנו. כל מי ששמע את דברי ברכתו של הרב וראה את אריאל עומד על ידו עטור בתפילין, ביצע במוחו תהליך כפול של מכונת זמן, כמו שעושים לפעמים באפליקציות של שינוי מראה לפי גילאים שונים. בשניה ההיא כולנו הפשטנו את הרב הזקן מן הפראק ההדור עם צווארון הקטיפה ומן הכובע השחור, הסרנו את זקנו הלבן, החלקנו את קמטיו הבודדים, הקטנו את מראהו ואת גבה קומתו וראינו מול עינינו את הילד ישראל (או לולק, כפי שהוא מספר בספריו שכונה אז), יתום, בודד, ניצול בוכנוואלד שעולה ארצה ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בחייו החדשים, מוקף אהבת אח ודודים, צועד וצועד ונהיה הרב לאו. עשרות ספרים, אלפי שיעורים ונאומים, משרות רמות בשירות תורת ישראל ועם ישראל ובעיקר – משפחה ענקית ומשובחת מאוד שאם היטלר היה רואה אותה הוא היה מתאבד שוב מרוב קנאה וייאוש. ומה שעוד עשינו בשנייה ההיא היה התהליך ההפוך: הבטנו בכאב ובאהבה באריאל זוהר וראינו אותו בעוד ארבעים שנה. איש שמח ומצליח, משכיל ומבוסס, בעל משפחה גדולה וענפה וילדים ונכדים ההולכים בדרכו ונוצרים את זכר אסונם המשפחתי שהפך בידי סבא אריאל למנוע צמיחה. ואז מצמצנו רגע ושבנו לתמונה של עכשיו, של האיש הזקן שחוזר ומתחבר באמצעות חברו החדש בן ה-13 לכאב ההוא ושל הילד המתוק הזה שנגזר עליו להגשים את כל הנבואות שנודניקים כמוני מייעדים לו. סלח לי אריאל. אני מאחל לך רק טוב.
בדצמבר 1971, כ"ח בכסלו תשל"ב, נר רביעי של חנוכה יצאה משפחת קוק מירושלים לכיוון ביתם ברחובות. הם היו בירושלים כדי לקנות תפילין לבנם אוריאל לקראת בר המצוה שלו ומיהרו לשוב הביתה להדלקת נרות חנוכה. ברכב היו הרב שלמה קוק, רב העיר רחובות, אשתו יהודית קוק, שלושה מילדיהם וטרמפיסט. במפגש רכבות ליד צומת חולדה הם נתקלו בעוצמה ברכבת חולפת. בתאונה נהרגו מייד ההורים הרב שלמה ויהודית, ילדיהם דן ונחמן והאורח ברוך אזולאי. ביתם יוכבד שהיתה עמם ניצלה. שלושת ילדיהם הגדולים שהו בבית ברחובות וציפו לשוב שאר בני המשפחה שלא חזרו.
זה היה אסון כבד שפצע אנושות את לב כל מי ששמע עליו ובוודאי כל מי שהכיר אותם. הרב שלמה ויהודית קוק היו אנשים בעלי השפעה רוחנית וחינוכית גדולה. לפני היותו רבה של רחובות הספיק הרב קוק להיות רב ברמסגייט שבאנגליה, לכהן כרב צבאי של מחוז ירושלים וכדיין מוערך. הוא נחשב להבטחה הגדולה של עולם הרבנות וההגות הדתית. יהודית היתה חוקרת משפיעה ופורצת דרך, מהמנגישות העיקריות של תורת רבי נחמן מברסלב, למרות גילה הצעיר. אני מספר את כל זה כדי לנסות ולתאר את האפקט שהיה לאסון הזה עלי ועל מעגלים מאוד רחבים גם תקופה ארוכה אחרי שהוא התרחש. פעם ביקשתי מאבא שלי, שאין לו שום קשר לארוע הזה או למשפחה הזו, שימנה באוזניי ארועים שהוא זוכר איפה הוא היה כשהוא שמע עליהם. הוא העניק לי רשימה עשירה של ארועים אישיים, שמחים ועצובים, ושל אירועים לאומיים. היו שם לידות ופטירות, מלחמות ישראל, הישגים אישיים אחדים, אירועים כמו רצח רבין, שחרור חטופי אנטבה, אסון התאומים ועוד. בין השאר ביצבץ שם במקום מאוד ברור אירוע שאירע בתשל"ב ושאינו לא לידה ולא מלחמה אלא אסון התאונה של משפחת קוק.
לי אישית יש קשר אל הסיפור הזה ואל הנפשות הקשורות בו. כבר הרבה שנים שאני מכיר מקרוב את זיוה מאיר, שאתם אולי נתקלתם בה כ"אמא מאיר", השם המקצועי של היועצת החינוכית ומנחת ההורים שאלפי משפחות חייבות לה את שלוותן. זיוה היא אימו של חברי ידידיה מאיר. אני מרבה לבקר בבית הנעים שלו ושל אשתו סיון רהב-מאיר ושם אני פוגש את זיוה ובעלה הרב אליאב ונהנה מכל רגע במחיצתם. היא אשה חכמה ומרשימה, סמכות-על בענייני חינוך והורות, עמוסה בשמחה ובחכמת חיים, אמא וסבתא למשפחה גדולה ושמחה.
זיוה היא הבת הגדולה של שלמה ויהודית קוק. היא ניצלה מהתאונה כי היא היתה בבית ברחובות וציפתה להוריה. ברשימה שפרסם פעם ידידיה הוא תיאר את זה שהיא הכינה פופקורן בבית ותכננה שזה יהיה מוכן בדיוק כשהם יגיעו להדלקת הנרות. הם לא באו. וכשאני מסתכל לפעמים על האשה המרשימה הזו כשהיא מוקפת בילדיה ובנכדיה ואני מנסה לראות נערה בת 14 שמאבדת בשנייה את הוריה ואחיה וכל עולמה מתרסק – אני לא מצליח בשום אופן שלבצע את הקישור הזה. זה נראה פשוט לא הגיוני.
אין לי את הידע המקצועי להבין מה בדיוק קורה שם, ואיך מצליחה הנפש להיחלץ ממצבים כאלה ולקום מן העפר. בשני המקרים האלה אירע תהליך אוהב של משפחה רחבה שמילאה במה שהכי קרוב לשלמות את מקומה של המשפחה הצרה. מסתבר שזה אפשרי וכשזה מתחבר אל עוצמה פנימית אישית זה מצליח לנצח הכל. אבל היה עוד משהו, לשניהם: היה להם שבט, משפחתי וקהילתי שתרם גם הוא את חלקו בעיטוף. באמת באמת שזה לא תחליף לכלום, אבל אני בטוח שאיפשהו גם לזה יש תפקיד. ואם יש משהו שאנחנו יכולים להעניק לאריאל זוהר כמתנת בר מצוה של קמצנים, זה להצטרף לנבואה של הרב, לספר לו על אמא מאיר ואחיה הנהדרים ולומר לו באהבה: אנחנו כולנו השבט שלך, אריאל. שבט אחים ואחיות.
