רוני. 42. 1.73. 90 ק"ג. כבר שנתיים באמריקה. רילוקיישן אקדמי שהתפתח למשהו קצת יותר רחב מבחינה עסקית. הוא עושה חיל, עושה הרבה כסף. הם מסודרים בשכונה טובה ובאזור טוב ועד השישי לאוקטובר השנה הבעיה היחידה שלהם היתה הגשם שחירב את חג הסוכות וקלקל את הקישוטים שהכתימו בצבעיהם את הסדינים. רוני יוצא יחידה מובחרת. מאוד מובחרת. בכל שנות שהותו בארץ הוא היה יוצא למילואים מידי שנה וגם נקרא פה ושם למבצעים מיוחדים. הימים האלה, לצערו, כבר מאחוריו, הכרס הקטנה, לצערו, מתנוססת מלפניו והוא כבר פטור רשמית ממילואים. שומר כמובן על קשר עם היחידה, מעודכן רוב הזמן, אבל בזה זה נגמר.
בטח לא תתעלפו אם אספר לכם שהוא פה. ממש ממש פה. תפס מטוס, שילם הרבה עבור הכרטיס ובא לכאן, וכבר כמה ימים שהיא אפשר לדבר איתו כי הוא עמוק עמוק בתוך הפעילות. והוא עשה את זה מתוך שתי ידיעות ברורות: הידיעה האחת היא – שיסתדרו גם בלעדיו. מישהו מהחבר'ה ישאל, אולי, "מה עם רוני?", עוד אחד יגיד בדיחה ובזה זה יסתיים. כמובן שהוא יוכל להביא תועלת, כי כל אחד מביא תועלת, וכמובן שהוא מאמין שהתועלת שהוא יביא היא כזו שאי אפשר בלעדיה, וכמובן שהוא תמיד חלם להיות זה שגם אחרי שהוא עזב הכל והחליט שזהו זה והוא מגדל עזים בחוותו המבודדת, פתאום מגיע אליו בוקר אחד ג'יפ (ובשניה שהוא רואה אותו הוא כבר מבין מה הסיפור) ושני מפקדים מהיחידה קוראים לו לדגל – אבל הוא יודע שזה לא בדיוק המצב, ובכל זאת הוא בא.
והידיעה השניה והיא עיקר: הוא יודע בוודאות שהוא מסכן את חייו. הוא מעודכן לפרטי פרטים והוא יודע שהמקום מסוכן וגם אם לא יתפוס את הקו הראשון הוא יהיה מצוי בסכנה. בין אם תהיה כניסה קרקעית ובין אם לאו, בין אם הוא יסתער או רק יישב בבונקר – הוא יהיה בסכנה. איש מצליח, חי ובועט, אב למשפחה יפה ומאושרת שיש לו את כל הסיבות ואת כל האפשרות לשבת בשלווה דשנה ודואגת בארה"ב ולקנות את שותפותו בכסף תרומות, בתפילות, בליווי מרחוק ובארגון ערבי תמיכה במנהטן – זורק את כל זה, עולה על מדים ונוסע מיוזמתו למקום מאובק ומדמם שבו שורקים כדורים.
אייל. 49, 1.68. 92 ק"ג. מודיעין. העיר, לא החיל. החיל לא ברור. גדוד חי"ר שהתפרק מזמן. התגלגל לפה, התגלגל לשם ועכשיו אין לו בית. עשה סיבוב קטן בפקע"ר, חזר לשטח וכבר כמה שנים שהוא בכלל לא בעסק. כבר שכח מהמילואים וכל מה שנשאר זו הקנאה האינסופית בשני הבנים שטוחנים. ימים ולילות. פגשתי אותו באגריפס בירושלים, מיוזע, במדים לא תואמים בדיוק חלק עליון לחלק תחתון, ושנינו עומדים משתאים ומביטים על הפלא שמולנו: תור די ארוך של אנשים ונשים הממתינים להזמנה, כשכל לובש מדים וכל משפחה מפונה מקבלים בחינם. ואם זה לא מספיק, כל רגע מגיע מישהו, מזמין ומכריז: אני משלם גם עליו/עליהם! ובצד שולחן של חיילי מילואים וכולם סביבם בהתלהבות ובדאגה ובאהבה אינסופית.
ואייל מספר לי שהוא בדרכו צפונה, ליחידה. ליחידה שלך? שאלתי. לא. ליחידה שהוא מצא. ואז הוא מתאר לי, במילים פשוטות, את קורותיו בימים שמאז שמחת תורה. איך הוא שם על עצמו מדים של הבן שלו בבוקר ההוא, נסע לאזור התופת וניסה לחדור פנימה. משזה לא הצליח הוא התחיל לנסוע לאזורי כינוס ולנדנד שיקחו אותו. בסוף זה הצליח.
מנדי. 36. 1.76. 84 ק"ג. תושב מרכז הארץ. חרדי. גוייס למילואים ביום הראשון ומאז הוא שם, בעבודה רגישה שלא נפרט לגביה. אנחנו עובדים בצמוד וכבר שבועיים שלא ראיתי את פניו. דיברנו פעם אחת. נזהרתי שלא לשאול אותו מה הוא עושה כדי שימשיך על אוטומט ולא יצטרך להסביר לי. מנדי הוא בן הדור הראשון של מתגייסים חרדים במסגרות צה"ל השונות. זה התחיל בהכוונת משאבים ושפיכת כסף על ראש מלשבי"ם חרדים במטרה לשבור את הקביעה ש"חרדים לא משרתים" וזה הצליח מעל המשוער. אולי לא מבחינה מספרית, אבל בפועל, זה יצר תמונה קבועה של לובשי מדים בכל תפילת מנחה בכל בית כנסת חרדי בארץ, ומה שיותר חשוב – בקרב מאות המתגייסים האלה חל תהליך של "מתוך שלא לשמה בא לשמה". לא שאלתי אותו והוא גם יכעס עלי כשיקרא את זה, אבל אני חושב שמנדי הגיע לשרות שלו כדי לצאת ידי חובה ולהתפרנס מעט, אבל מה שקרה אז זה שהוא התאהב ועשה שירות משמעותי. הוא סיים אותו כבעל משפחה וכאב לכמה ילדים וחשב שזהו זה, הוא עם הצבא סיים – אבל אז הגיע המלחמה הזו וכבר שבועיים הוא שם. שמור על עצמך מענדל.
קובי. 51. 1.66. 92 ק"ג. ירושלים. כבר שבועיים שנפשי יוצאת אל האנשים האלה. אלה שלא חייבים ומתנדבים, אלה שחייבים ועושים את זה בשלמות. הרגש המוביל הוא הערצה, אבל הרגש הדומיננטי הוא קנאה ותסכול. אמנם מילאתי את חובתי הבסיסית, יש לי מספר אישי וגם דסקית מסתובבת אי שם במגירות, אבל זה כמובן לא היה זה. אפשר כמובן לדבר על ההבדלה בין אנשים שתורמים לבין בטטות כמוני, אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא דווקא על הרקע שלי, שבגינו אני מוצא את עצמי מחוץ לארוע. צריך לדבר גם על החלק הנוסף: אלה שלא חייבים, אבל רוצים להיות חייבים.
בשבוע האחרון ביליתי עם צעירים וצעירות חרדים במסגרת התנדבותית נפלאה של "ככר השבת". כבר תיארתי כאן איזה דברים יפים הם עושים וכל הכבוד על זה. אני פוגש שם צעירים חרדים, בני דמותי לפני שלושים שנה, שכמוני, העיסוק התמיד בגמרא רש"י ותוספות הוא לא בדיוק הדבר שלהם ומתוך שאון הפעילות ההתנדבותית שלהם אני מזהה מנוע אדיר של תסכול בריא ויהודי סביב השאלה: למה הם לא שם? הם מלאי עיזוז ומלאי רוח הקרבה ומלאי אהבת ישראל ומלאי כוח ומרץ נעורים והם שואלים את עצמם, ואני רואה ממש בעיני את השאלה הזו: למה אני לא שם?
והתשובה שלהם היא בניתוב הרגש הבריא הזה לפעילות שלהם ובמקרים מסויימים גם להתארגנות סיוע בלחימה, בטח ראיתם את הפרסומים על אודות העניין הזה. אבל התשובה שלי היא בידיעה הברורה שאחרי שכל הגיהינום הזה יסתיים, יקרה משהו מאוד דרמטי בתחום גיוס החרדים. זה ברור. הרי גם כך, תהליכי עומק פנימיים בתוך המגזר החרדי צריכים היו להביא לשינוי משמעותי במצבת ההתגייסות החרדית לצה"ל. מה שעיכב ומעכב את התהליכים האלה היה, לדעתי העקבית, המלחמה הפוליטית הבלתי פוסקת. באה המלחמה הזאת, עקפה את הפוליטיקה, והאיצה משמעותית את התהליכים, הנפשיים בעיקר בכיוון הזה. צריך רק אנשים חכמים שיהיו שם בדרך ויסייעו לזה לקרות. את האנרגיה האדירה הזו אי אפשר לעצור.
