היה קטע ממש מרגיע ומשעשע ביום המטורף הזה השבוע שבו ארע הנס המדהים וחסר התקדים שעוד נחקר ונבדק, במהלך טיסת פליי דובאי. זוכרים איך זרמה האינפורמציה בנושא? בהתחלה זה היה דיווח מעורפל מאוד, על מטוס שעושה דרכו לסעודיה ואינו מגיב לקריאות ואז דובר על חטיפה, שהתחלפה בסיפור האימים הבלתי אפשרי שקרה באמת: הכוונה לרסק את המטוס ולהשמיד את הנוסעים והדרך שבה זה נמנע.
בתווך, בין הידיעה הראשונית לבין התבהרות האינפורמציה, היה עוד שלב שכשאני נזכר בו אני מתמלא, למרות האימה, בקצת נחת. זה היה השלב שבו דווח כי הטייסים התקוטטו ביניהם ובסופו של דבר הם החליטו לנחות בסעודיה. היו אפילו פרטים בעניין. אמרו שנשמעו קללות וצעקות מתוך הקוקפיט ושהם החליפו מהלומות ורבו ואז הוסט המטוס ממסלולו. לא היו תיאורים מדויקים אבל הושמעו השערות ואפילו ספקולציות הקשורות במריבה רומנטית הופרחו לאוויר וגירו את דמיונם המלוכלך של אלפים.
מהר מאוד, כאמור זה התחלף בדיווח האמיתי, אבל ברבע שעה המשעשעת ההיא אני חשבתי על משהו ואני מתקשה להשתחרר ממנו. חשבתי על כל אותם מקרים בחיים שלנו ובסביבתינו שבהם מתרחשים דברים כלשהם שמפריעים לנו או שמעוררים את סקרנותנו או שמלמדים אותנו וגורמים לנו לחשוב כל מיני דברים, אבל בעצם מה שעומד מאחוריהם הוא עניין סמוי וקטן שקשור ליחסים בינאישיים או לאינטרס אישי.
מכירים את זה שזוג אחד של אורחים מאחר פתאום לאירוע, אבל בצורה ממש בולטת והראש מתחיל לעבוד: מה קרה? אולי קרה משהו? אולי הם לא רוצים לבוא בכלל? אולי הם נעלבו? אולי צריך להיעלב מהזלזול שלהם? מה קורה איתם? באמת היה נראה שהוא ירד במשקל האחרונה? ובכן, ב-80% מהמקרים זה לא זה ולא זה ולא זה. הם פשוט רבים. הם יושבים עכשיו בחוץ באוטו ורבים. ככה זה. בני זוג רבים ביניהם וזה קורה, תתפלאו, אפילו בתדירות יותר גבוהה מזו שטייסים רבים ביניהם. וכשהם רבים, זה משליך על הרבה דברים. על מצב הרוח שלהם, על השעה שבה יגיעו, על השעה שבה יעזבו, על העמדות של כל אחד מהם בשיח שיתעורר סביב השולחן! אחת או אחד מהם ישמיע פתאום בנחרצות דעה ממש קיצונית! אבל זה לא כי הוא ממש מחזיק ומאמין בה, אלא כי היא מנוגדת לדעה של בן או בת הזוג שלו שהושמעה כמה דקות קודם לכן! (הוא חיכה קצת כדי שזה לא יהיה שקוף מדי). ואז צריך לזכור שזה לא שרוני הפך פתאום לסוציאליסט כזה נלהב. הוא פשוט עצבני עכשיו וכועס על רינה שבמקרה דיברה לפני 6 דקות על שוק חופשי. אם רוני הוא אדם שמקבל החלטות, או שדעתו חשובה, זה יכול להיות מצב שתהיה לו השפעה. מישהו יכול לצטט את רוני ואפילו, במקרה קיצוני, איזה מדד יכול להשתנות בעקבות זאת, מבלי שאף אחד ידע שהכל הוא פשוט סיפור בינו לבינה, או אפילו, ליתר דיוק בינו לבין אמא שלה או בינה לבין אמא שלו.
אני נזכר בדברי חז״ל היפים על המן האגגי ועל המופע הראשון שלו במגילת אסתר, עוד בטרם גידלו המלך. על פי חז״ל הוא הוא ממוכן שמייעץ למלך בפרק הראשון לתלות את ושתי כדי להעביר מסר ״להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו״ והסיפור הוא, על פי הפירוש הזה, שהמוטיבציה שלו התבססה על ריב זוגי עם אשתו זרש! בנושא שפת הדיבור בבית שלהם (הוא היה אגגי והיא טרסית). אוי, זה מדרש נפלא.
כמה הרכבים חשובים משתנים בגלל יחסים אישיים? כמה רשימות משתתפים חשובות בנויות על זה? כמה החלטות שיפוטיות מתקבלות או לא מתקבלות בגלל אהבה או שנאה, שאינן קשורות לעניין? מישהו מאיתנו באמת מאמין לאיזשהו פוליטיקאי שהוא מצליח להתגבר על עוינות אישית ולפעול בענייניות לצד שותף שאותו הוא שונא?
זה קשור לעוד דברים. זה קשור לקביעה הברורה והידועה שמאחורי כל ריב יש ריב קדמוני אחר, גדול יותר וזה קשור עוד יותר לכלל הבסיסי ״חפש את האינטרס״. אינספור פעמים מסתתר שם אינטרס סמוי והוא הוא כל העניין. מכירים אילוצים שהופכים לאידיאולוגיה? באגים שהופכים לפיצ׳רים? אז זה זה. אני זוכר שפעם שכנעתי את שותפי למופע משותף, דודו פישר, שהוא צריך לשיר כמה שירים ברצף ללא קטעי קישור שלי בנימוק שזה נכון אמנותית, רק בגלל שרציתי לייצר לי די זמן להפסקת סיגריה. אני אוהב את הסיפור הזה בעיקר בגלל שאני עצמי השתכנעתי מהנימוק שלי והאמנתי בו.
והמחשבה המטורפת, ברבע השעה הפסיכית ההיא, שבה דמיינתי עולם שלם עוצר את נשימתו בתדהמה ומדמיין דברים נוראים כשבעצם מה שקורה זה שני גברים מחליפים אגרופים, כי מישהו העליב מישהו ובסוף נוחתים כי ״אני איתך לא ממשיך לטוס, יא זבל״ – שימחה אותי ממש, אני חייב לציין. כמה טוב שהתוצאה הסופית הרבה יותר מטורפת והרבה הרבה יותר משמחת.
