ושוב, לא בפעם הראשונה, אני מכניס את הקורא אל נבכי אחורי הקלעים של זירת האימים המכונה הרשתות החברתיות, או שמא יש לכנות אותה בכינוי המדוייק יותר: "זירת האימה של הרשתות החברתיות למשתמשים בני 45+". זה אזור מאוד מאתגר.
הנושא היום הוא נסיוני בן מספר השבועות בהקמת ערוץ ווטסאפ אישי שבו אפרסם את מכתמיי וחכמותיי. מכירים ווטסאפ? יפה. מכירים סטטוס? תלוי איפה אתם גרים ולאיזו קהילה אתם משתייכים. בכל אופן, אומרים שערוצי ווטסאפ הם הדבר הבא ואני מנצל ללא בושה את השורות האלה כדי להזמין אתכם לעקוב אחר הערוץ שלי.
העניין הוא שהערוץ המדובר מתרומם לאט ובקושי. אני מאוד מתקשה לגייס לו עוקבים. הוא די חשוף והתוכן מבטיח, ובכל זאת הולך קשה מאוד. רבות תהיתי לפשר העניין. למי אכפת לעקוב אחריי אם אני מבקש יפה? ורק אחרי זמן מה התחלתי להבין מה הבעיה, לא תאמינו, אבל זה הסיפור וכל מי שמשתמש בכלי הזה יאשר זאת באוזניכם: כשמתחילים לעקוב אחרי ערוץ בווטסאפ, חל, אוטומטית, שינוי בכל מבנה הסטטוסים והעדכונים בווטסאפ. הסטטוסים מפסיקים להופיע ברשימה נגללת לפי שורות, אלא הופכים למלבנים בראש העמוד והעמוד כולו משנה את פניו. ועכשיו שימו לב: מבחינת עשרות אנשים ונשים, הנתון הזה הוא עניין שהם לא מסוגלים להתמודד איתו. זה ממש יותר מידי. הם ממש אוהבים אותי ורוצים לשמוע ולקרוא אותי. הם מוכנים לשלם כסף ולקנות כרטיס עבור זה. יש בהחלט מצב שאם אכריז על ריצה בבחירות הם יצביעו עבורי – אבל יש קווים אדומים שהם לא יכולים לחצות. הם בהחלט לא ירצחו עבורי. וגם לא יעברו על החוק. לא כל שכן שהם לא ישנו את צורת הפקקטע עמוד סטטוסים בווטסאפ שלהם. עד כאן, משנקרא.
מכירים את הימים האיומים האלה, שבהם נראה שהכל הולך הפוך והכל נתקע? שהתחושה היא של חדלון מתמשך ושל חוסר אונים ואז, ממש בסוף היום, מסתבר שהסיבה לכך היא שהאינסטגרם החליף צד? שבטוויטר בוטל כפתור? שהטיקטוק עבר לאנגלית? שהמחשב עדכן גירסה? מכירים את החרדה?
זה מורכב מכמה גורמים. ברור שגם האימה הטכנולוגית של אפורי הצדע משחקת כאן תפקיד. גם כך מערכת היחסים שלהם עם המכשיר עמוסת חשדות ונעדרת כל תחושת יציבות שהיא. הכל ארעי והכל נתון לחסדי האחראים על האינטרנט ועוזריהם. כשסוף סוף מושגת איזושהי יציבות ומשהו זורם בעקביות, אתם באים פתאום ומשנים צד? עד שהזכרון השרירי למד שכאן זה סטורי ושם זה סטטוס ופה מזמינים תור לקולונוסקופיה – עכשיו באים ומשנים הכל? אין לזה צורה ואין לזה פרצוף.
אבל זה לא המנוע המוביל, העיקרי. המנוע המוביל הוא שמרנות הרגלית חייתית, מובנית וקבועה בנו ששואבת אותנו בכוח יניקה אדיר אל המוכר והקבוע והידוע. שם טוב לנו ושם נוח לנו. אנחנו יודעים היטב שזה משעמם כמדבר ומונוטוני ומקבע וממית, כפשוטו, אבל לשם אנו נמשכים וזה מה שאנו רוצים. כלומר, רוב הבריות ורוב הזמן. מרוב ההרגלים והקבעונות ניתן להשתחרר כעבור 7 דקות בדיוק. כבר כעבור 4 דקות זה נהיה סביל ואפילו נעים, הבעיה היא שכדי להגיע את הדקה הרביעית צריך לעבור את השלוש שלפניה וזה כבר סיפור אחר. זו חרדה שמקיפה כל תחום בחיים. היא מתבטאת הרבה בעסקי הטכנולוגיה בגלל שורת חרדות אחרות שמצטרפת אליה, אבל היא נמצאת, כאמור, בכל מקום. כאלה אנחנו. מעדיפים לחזור על אותה פעולה ומאותה זווית.
לקראת סוף תפילת המוסף של יום הכיפורים סרתי אל בית הכנסת השכן. לפני התיבה עבר החזן הותיק שמתפלל שם כבר 40 שנה. כבר מבוגר, בן הדור הותיק והיישוב הישן ואבי אבות השמרנים של כל הזמנים. בכלל, החיים הדתיים הם הרי השמרנות בטהרתה, החגים והימים הנוראים מדגישים את זה עוד יותר וכשזה פוגש את השמרנות של איש מבוגר, חרדי וזעוף זה הופך להיות צור איתן של קיפאון בן נצח.
והנה, כשהגיעו לפיוט "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים", ציפיתי שהוא יפתח באיזו יבבה ישנה של נוסח עתיק המוצמד למילים האלה ואותי ממלאת שמחה, אבל הוא פצח בזמר קצבי ומלא עיזוז, שהולחן לפני לא הרבה שנים והפך לפופולרי! והוא ממש שר אותו בהתלהבות עם כולם ואפילו חזר פעמיים על הפזמון (דבר ששמרנים לא עושים בדרך כלל) והקהל עף לתקרה מרוב התלהבות. ואני רצתי מהר להסתכל עליו ואכן ניכר היה על פניו שהוא עובר רגעים לא פשוטים, אבל הוא עשה את זה! כי ככה זה, כל שמרנות מקובעת מתנפצת בסוף על איזה קיר, הכל עניין של זמן ושל סיגול היכולת להתגבר על קבעונות ועל חרדות.
וישר החלטתי שעוד לפני חג הסוכות אני שולח לו, במכתב בדואר, הזמנה לבבית לרכוש טלפון חכם, להוריד ווטסאפ ולהתחיל לעקוב אחרי הערוץ שלי. כאלה אנשים אני מחפש. זורמים ולא מקובעים.
