ביום שישי האחרון, שעה שעמדתי בין ההמונים בישיבת מרכז הרב בירושלים, פניי אל הגופות ואחוריי אל במת המספידים, חשבתי על הרבה דברים.
החצר, חצר הישיבה, היתה סגורה ומגודרת. שערה היחיד היה מוגף ושומר חמוש עמד על ידו ומנע מן ההמונים להיכנס פנימה. חשבתי, למשל על כך שאם השער הזה היה מוגף כך כמה שעות קודם לכן, אפשר וההלווייה המסוייטת הזו לא היתה מתקיימת. חשבתי על ההורים שעמדו לפניי, על התלמידים שמיררו בבכי, על החום שקפח ועל הצימאון שלי, שהתגבר כאשר מישהו לצידי לגם מים מבקבוק.
בין השאר, השתרבבה גם מחשבה טריוויאלית. קטנה. חשבתי על העובדה שזו לי הפעם הראשונה שאני מבקר ב"מרכז הרב".
***
בינתיים עבר המיקרופון לידיו של הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה לצעירים, שהצליח לגעת במדינה שלמה באמצעות נאום הספד שלא מן העולם הזה. אחרי ארבעת המשפטים הראשונים שלו, כבר היה ברור שהדמות הנפלאה הזו, בעלת הנפש הגדולה ולשון הלימודים יוצאת הדופן, נחשפת עתה ושוב לא תמוש מהלבבות. מסתבר שהטעם האישי שלי קלע אל הקונצנזוס. הרב וייס הפך לכוכב. הוא רואיין ראיונות עומק לעיתונים ולטלויזיה, דבריו צוטטו מעל כל במה וקטע הוידאו של הספדו כיכב בהרבה אתרי אינטרנט. לי עצמי, הדבר לא היה בגדר הפתעה גדולה. תמיד ידעתי שאנשי מרכז הרב שייכים לזרם ה"איכותי". מה שדווקא כן הפריע לי, וגם על זה חשבתי שם תוך כדי הכל, היא העובדה שעד לאותו יום לא הכרתי את הרב וייס, לא שמעתי את שמעו ולא ידעתי על קיומו. מעניין, לא? יהודי בעל שיעור קומה כזה, חובש כיפה ורב בישיבה, שלכל הדעות יש מה לשמוע ולקבל ממנו, אך טבעי שייצא לי לשמוע ממנו פעם איזו מילה, דרשה, שיעור או שיחה. והנה, מסתבר שלא. הפעם הראשונה בה ידעתי שקיים הרב וייס, היתה ביום שישי האחרון. גם כל הקלסתרים האחרים שהיו פזורים בחצר מרכז הרב, על כל יפעתם המרשימה, לא היו ידועים לי עד לאותו היום. הלא דבר הוא.
המחשבה הזו וגם זו שלפניה, מקבלות משנה תוקף אם מביאים בחשבון את העובדה הבלתי חשובה שאני נולדתי וגדלתי בשכונת גבעת שאול-קרית משה. ממש על הגבול ביניהן. 21 שנים מחיי עשיתי שם, בשכונה הירושלמית החביבה הזו, מרחק רחוב וחצי מישיבת מרכז הרב. זו היתה שכונה מעניינת מאוד, דווקא משום שהיא היתה מעורבת. בהגדרתה היתה גבעת שאול שכונה חרדית, אולם תמיד היו בה גם חילונים ומה שבעיקר היו בה אלה דתיים לאומיים, שנהדפו אליה מקרית משה הסמוכה. אני חייתי היטב את חייה של השכונה. הכרתי כל תושב, כל משפחה. פקדתי כל בית כנסת וכל ישיבה, ביליתי שעות במכולת של רפי וציון, בספרייה, בספרייה הניידת ואפילו קצת במתנ"ס. אפס, מכל עשרות החברים שלי ומכל מאות האנשים שהכרתי, לא היה אפילו אחד, אחד! שכיפה סרוגה לראשו.
ורק כשעמדתי שם, בחצר מרכז הרב, ושמעתי את דבריו של הרב ירחמיאל וייס, ורק יום לאחר מכן, כשקצת התעניינתי והבנתי שבמשך רוב חיי האיש הזה גר ברחוב שלי ואני מעולם לא ראיתי את פניו, הבזיקה בי פתאום אמת ילדותית היסטורית, שמאז לא מרפה ממני: אנחנו פשוט לא ספרנו אותם, את השכנים ה'מיזרוחניקים' שלנו. הם היו שקופים לגמרי בעינינו. הם נדמו עלינו כמו יחזקאל מהמכולת או ברקוביץ מהסודה או פועלי העירייה שבאו לפנות את פחי האשפה. ממרום מעמדנו החרדי, לא ראינו אף אחד ממטר. הם היו "אחרים". מוזרים. נחותים.לא "משלנו". הם לא היו חילונים, כאלה שיש לסגוד להם, לחוש כלפיהם רגשי נחיתות ולפחד מהם, ומנגד, הם לא היו משלנו. ידענו, מן הסתם, שיש ביניהם תלמידי חכמים, רבנים גדולים, כאלה שיש מה לשמוע מהם. לאורך כל חיי אני פוגש אנשים של צורה דתיים לאומיים, תלמידי חכמים, יראי שמים, שפתאום מתברר לי שהם גרו בבניין מולי. אני לא זוכר אף אחד מהם. לא בפניו ולא בשמו.
הימים ימי תחילת גוש אמונים, ממרכז הרב תצא תורה לסבסטיה ולכל שטחי יש"ע, מפעל ההתיישבות הולך ומתפתח בואכה פרשת המחתרת היהודית, כל זה מנוהל מול עיניי הסקרניות, ברחובות הסמוכים, באותה שכונה, ואני – אני ממשיך להתקיים בחצר הקטנה והחרדית שהקיפה אותי עד אפס מקום. לא רואה ממטר. שום דבר. למרות היותי חניך הזרם הליטאי, לא סלדתי מבית הכנסת של החסידים. מצאתי את עצמי לא אחת בקשרי חברות עם ילדים ונערים בני הישוב הישן בירושלים, קנאים ובדלנים שביני לבינם לא היה כלום. אפילו שפה משותפת לא היתה. הם דיברו באידיש. הסתקרנתי והייתי מבקר הרבה בבית הכנסת של ההונגרים "פרשבורג". קשרתי קשרים עם חוזרים בתשובה לא ממש ברורים בחצרות מתהוות כמו זו של הרב מן והרב רחלין – ורק 'מיזרוחניק' אחד לרפואה לא היה לי בארסנל. אפילו לא אחד.
ההיתה זו התהום האידיאולוגית שהיתה פעורה בינינו? נו, באמת. אפשר לחשוב. תהום פעורה. הערכים עליהם גדלתי מיוצגים פי אלף טוב יותר, אז כמו היום, על ידי הרב וייס וחבריו מאשר על ידי הקנאים הירושלמים שהסתובבו בשכונה. ציונות, הגשמה, התיישבות, אתחלתא דגאולה? אויויוי. באמת, מסוכן מאוד. ממש יצר הרע. ברור לי שאבא שלי היה מוכן לשלם הרבה כדי לראות אותי מתנחל כבד ראש ביצהר ולא כמו שאני נראה היום. מה זאת כן היתה? התנשאות פשוטה. כיתתיות. עדתיות. מעמדיות. זה הכל.
אומרים שהיום המצב הוא קצת אחרת. שחלה התקרבות. יכול להיות. אני, בכל אופן, כבר הפסדתי. מי יודע, יכול להיות שאם בילדותי היו לי יותר שעות הרב וייס ופחות שעות צוקרמן וחבריו הקנאים, הייתי אכן נראה קצת אחרת. אני מכיר בך, כבוד הרב וייס. שלום עליך מורי ורבי.
