לפני שבע שנים התגוררתי למשך שנה בירושלים. באותו חורף העסיקו אותי שני דברים עיקריים: למצוא עבודה ולטפל בהשכרת דירת סטודיו במרכז העיר כטובה לבן משפחה שנסע בבהילות לחו"ל.
יום אחד שמעתי ממישהו על אחד, ד"ר ג'וליאן סגל, חוקר בעל ממון המחלק את זמנו בין לוס אנג'לס וירושלים, שעוסק בחקר ירושלים ומחפש איש בעל יכולת כתיבה שיסייע לו בתחקיר ובעריכת חומר. השילוב הזה קסם לי מאוד כי הוא הבטיח עניין ויציבות. עניין כי ירושלים היא מעניינת, ויציבות כי אין כל סיבה בעולם שתגרום לחוקר עשיר מקליפורניה להפסיק אי פעם מחקר שהוא עורך על ירושלים, כך שיש כאן הזדמנות להתפרנסות אינסופית לשלושה עד ארבעה דורות. מובן שמייד נטלתי מההוא את מספר הטלפון של סגל ורשמתי אותו על ערימת ניירות שניצבה על שולחני.
בהמשכו של אותו יום יצאתי לעסוק במלאכה האחרת שניחתה עלי, הדבקת מודעות פרסום על הנכס להשכרה. בחוסר חשק בולט בוססתי בגשמים וברוחות והצמדתי, לפי מיטב המסורת, שתי מודעות על שני לוחות מודעות במרכז העיר, מקום בו מסתובבים סטודנטים ופרחי אמנות שעשויים להתעניין בדירה כזו. כל מודעה התעטרה, כמובן, בציציות נייר המשתלשלות ממנה ועליהן מספר הטלפון שלי, שבתי הביתה לחיי ולעיסוקי במציאת פרנסה, כשמשב קל של תקווה מנשב באחורי אוזניי.
כשהגעתי הביתה נפניתי מייד להרים טלפון לד"ר ג'וליאן סגל. נברתי בשולחני כדי למצוא את מספר הטלפון שלו, והנה מסתבר שהמספר נעלם. חיפשתי, הפכתי, הרמתי, מיינתי ואין. ניסיתי להיזכר מי היה זה שנתן לי את המספר, שחזרתי את כל הקורות אותי ביום האתמול אך לשווא. לא הצלחתי בשום אופן להיזכר מי נתן לי את המספר.
כמו תמיד במקרים כאלה, ניסיתי לשחזר היכן כתבתי את המספר. מיפיתי במוחי את תמונת השולחן בשעות הבוקר, בדקתי ביומן, שחזרתי שיחות טלפון, ופתאום, ברגע, עליתי על זה שאין מנוס מפני הקביעה שמספר הטלפון של הדוקטור כתוב על אחורי אחת משתי המודעות שהדבקתי בבוקר במרכז העיר. כן. ברור שזה שם. הרי המודעות עמדו, הפוכות, כאן לפניי…אני חיפשתי נייר….כן. בטוח. זה שם.
נסעתי העירה. אחת המודעות עמדה במקומה, מכוסה מעט על ידי מודעה אחרת המבשרת על מישהו שמת, אללה ירחמו, תלשתי, הפכתי, כלום. מלבן צחור הבהיק אלי והוליד את הצורך ללכת ולחפש את אחותה, מרחק כמה רחובות.
המודעה השנייה גם היא היתה במקומה. גם אחוריה שלה היו ריקנים, אבל בחלק התחתון שלה, זה של ציציות מספרי הטלפון שהיו תלושות כולן זולת אחת, הבזיק קצה קצה של ספרה. 5, אם אינני טועה, מה שהוכיח שמספר הטלפון של ג'וליאן סגל אכן היה רשום שם, אולם עתה הוא נמצא בידיו של איזה סטודנט מבצלאל שעתיד בשעות הקרובות להתקשר אליי ולשאול למצבה של הדירה ולמחירה החודשי.
ביום הבא ישבתי בבית, כמובן. השיחה הראשונה באה עם בוקר. הוא אכן היה סטודנט לאמנות, לפי הקול. שלום, הוא אמר, זה בקשר לדירה. שלום, אמרתי. תגיד בבקשה: על הפתק שאתה מחזיק, בצידו השני, כתוב משהו? איזה מספר אולי? סליחה הוא אמר, אני מצטער, וניתק. גם השני ניתק, וגם השלישי. במחשבה שנייה, גם אני הייתי מנתק. אנשים רוצים לשכור דירה מאדם נורמלי, ולא מפדופיל סהרורי השואל שאלות שלא ממין העניין. אחרי שגם הרביעי ניתק, החלטתי שעם החמישי, האחרון, אהיה מחוכם יותר ולא אציק מייד בשאלה המתבקשת.
הוא התקשר רק אחרי שלושה ימים. איש מבוגר, בעל דיבור איטי ומתנגן, ששאל מייד אם יש אפשרות לבצע בדירה שינויים. השבתי שלא, ונכנסתי איתו לשיחה סימפטית שמטרתה ליצור קשר אמין שיתיר לי, ברגע הנכון, להשחיל את השאלה החשובה באמת, על המספר ההוא, מאחורי הפתק. האמת שלא הייתי צריך להשקיע הרבה עמל, כבר אחרי דקות אחדות הוא הציג את עצמו, בנימוס ובקלילות האופייניים לחוף המערבי: ד"ר ג'וליאן סגל. נעים מאוד.
בעוד חודשיים עתיד לצאת ספרו השני "מיסטיקה ושגעון בסמטאות ירושלים". שמי יופיע ברשימת התודות. כבר שבע שנים אני מפחד שיום אחד הוא יהפוך את הפתק ויגלה שעוזר המחקר שלו הוא עוד מיסטיקן ירושלמי שרואה דברים נסתרים.
