אחת המילים הראשונות שידעתי לומר כשלמדתי לדבר היתה מילה בלתי שגרתית בעליל, שלדעת מספר דודות היה בה כדי ללמד אנה מועדות פניו של הילד השמנמן. יום אחד, כשהייתי מאוד קטן, אמרתי פתאום "קיסינג'ר".
תודו שזה מרשים מאוד. בימים אלה ממש אני עוקב מקרוב אחרי מילותיה הראשונות של בתי הקטנה. יש כבר לשמחתי סוג של "א-ב-א" (אם כי אשתי מתעקשת שזה בעצם שיעול) ובעתיד הקרוב אני צופה "פ-י-ר-ה", "ש-נ-י-צ-ל", "ע-ו-ד ב-נ-נ-ה" ואולי גם "א-מ-א". בשיחות עם חברים עולות לאחרונה עובדות מפעימות באשר למילותיהן הראשונות של תינוקות, ואך פלא בעיני שעדיין לא נערך מחקר מסודר שתפקידו לחזות על פי המילים הראשונות את עתידו של העולל; בכל מקרה, אין ילד בעולם, כולל דרדקים אמריקנים שאביהם שב הביתה מסייגון תודות למאמציו של הנרי היקר, שידע לומר בגיל שנה וחצי "קיסינג'ר".
הסיבה לכך, חוץ מקשר נפשי הקיים, אולי, בינינו, היא קודם כל מפני שהיתה לי הזכות להיות מהילדים של קיץ שנת שבעים ושתיים, שזה כמעט כמו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש, רק בלי השיר. כשאני הייתי ילד קטן היו אומרים את השם "קיסינג'ר" בתדירות שבה אומרים היום "יודה לוי". הוא היה יהודי, הוא מונה לשר החוץ של ארצות הברית, הוא בא, הוא הלך, הוא אמר חוכמות, הוא דילג, הוא תיווך, הוא הפך את העולם. אבל מעבר לכך, היתה סיבה חשובה לא פחות, והיא היתה העיקר. כשהייתי ילד, גרנו בשכונת גבעת שאול בירושלים. גבעת שאול היא שכונה צנועה, ותיקה ונחמדה שחוץ משלל מעלותיה היא נהנית משני יתרונות גדולים: היא מארחת בתחומה את בית הקברות הירושלמי, הר המנוחות, עובדה שסיפקה לנו אינספור חוויות קינקיות בילדותנו, בדמות הלוויות שהיו עוברות מידי יום מתחת למרפסת שלנו, והיא שוכנת בכניסה לעיר. המיקום המיוחד הזה, חוץ מזה שהביא תועלת למשפחה נטולת מכונית כמו שלי (האוטובוס מבני ברק היה מוריד אותנו באמצע הכביש, והיינו עולים ברגל הביתה, כשכל הנוסעים היו ממשיכים עד לתחנה המרכזית), היה גם בעל משמעות היסטורית. כביש הגישה הפקוק, בכניסה לעיר, היה בעצם החצר האחורית שלנו וכך, בכל פעם שאורח רם היה מגיע ארצה, הוא היה עובר דרך הבית שלנו. כלומר, הוא היה נותר במכוניתו, אבל אנחנו, תושבי השכונה, היינו יורדים למטה, צובאים על צידי הכביש, מנפנפים בדגלים, מפגינים ועושים כבוד. היה ניקסון, היה אנואר סאדאת, והיה, הרבה פעמים, קיסינג'ר. בתקופה ההיא, כשקיסינג'ר היה בא ארצה, היו מאות יהודים עומדים על שפת כביש הכניסה לירושלים, נושאים בידיהם שלטים וצועקים בקצב: "קיסינג'ר נואו!" "קיסינג'ר נואו!". הילדים הפחות אינטליגנטיים למדו את המילה "נואו". אני למדתי את המילה "קיסינג'ר".
ולמה זה חשוב כל הסיפור הזה? כי באותו מקום ממש, שתים עשרה שנים מאוחר יותר, עברתי חווייה מכוננת הרבה יותר, שצרובה בי עד עצם היום הזה. באותה שנה ביקר בארץ האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, מנהיג העדה החרדית ואויבה המושבע של היישות הציונית שבין הים לנהר, שנפטר השבוע בניו יורק והוא בן 91 שנה.
זה היה ביקורו הרשמי הראשון של האדמו"ר בארץ. קדם לו ביקורו של דודו, האדמו"ר הקודם מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל בתשכ"ד. אז סיפרו שלכבודו הסירו את סמל המדינה מעל קרונות הרכבת, כדי שלא יראה ויצטער. גם בביקורו של האדמו"ר הנוכחי נעשו פעולות רבות מעין זו, אבל הפעם זה היה בשיתוף פעולה מלא עם האוייב הציוני. משטרת ישראל התגייסה לעניין במלוא כוחה, סדרי הביקור תואמו בקפדנות עם הנהגת המחוז ובמשך שבועות ארוכים נראו חסידי סאטמאר בלבוש הירושלמי המסורתי מסתודדים כמו אחים עם שוטרי משטרת ישראל במדיהם הכחולים. בין השאר, סוכם על סגירה מוחלטת של כביש הגישה לעיר כשעה טרם בוא הפמליה, כדי לאפשר לאלפים לעמוד על שפת הכביש ולקבל את פני השיירה. אני הייתי, כמובן, בין האלפים הללו.
מה שהבחורים הטובים של סאטמאר לא ידעו, זה אם מי בדיוק יש להם עסק. כשאתה נאבק במשך שנים מול אויב מרוחק, אתה מטבע הדברים מדמיין אותו חזק ועוצמתי מכפי שהוא באמת. אתה מעניק לו נפח וכוח ולעיתים גם מתעלם מחולשותיו. כשאנשי סאטמאר בחרו להתפשר ולהשתמש בשירותיה הטובים של המדינה שנואת נפשם לצרכי ארגון ואבטחה, הם לא בדקו קודם לכן לעומק את טיב יכולותיה המקצועיות של משטרת ישראל.
ארבעים דקות תמימות עמדנו שם, כל הקהל הגדול והנורא בצד הכביש והמתנו בדריכות לשיירה שתפציע מעבר לעיקול. ציפור לא צייצה. חמור לא נער. מנוע לא שאג. כולם עמדו צפופים ומתוחים, והמתינו בדריכות, כשראם מוטה למטה ושמאלה, בואכה העיקול הגואל, ממנו יגיח האורח.
ואז, לתוך השקט רווי ההוד הזה, חדר לפתע רעם עמום, מרוחק, של נהמת מנוע. רטט עבר בקהל. כולם הזדקפו, ניצבו כמו נרות ופזלו שמאלה. הרעש הלך והתקרב, הלך והתקרב, עכשיו הוא כבר נשמע בבירור. רעש מוכר של מנוע מתאמץ לסחוב בעלייה קשה. היום אני יודע שהיה עליי לחשוד. הרעש המתקרב לא הזכיר בשום צורה מנוע שקט של קאדילאק בנפח מנוע 5400. הוא היה הרבה יותר דומה לרעם של טרקטור או קומנדקר, אבל מי השגיח אז בסוגי רעשים. בקושי ידעו להבחין בין סוסיתא לרום כרמל.
פתאום זה בא. מעבר לעיקול נראתה לפתע זוויתו של כלי הרכב השואג.
זו לא היתה קאדילאק. זו היתה משאית. ולא סתם משאית, אלא המשאית של הקר, סוחר הבשר, תושב שכונתנו. טריילר ענקי, בקושי נושם, שעל המרכב האחורי שלו מותקנת מכלאה, ובה לא פחות מעשרים עגלים צעירים. רק עכשיו נולדו וכבר הם מובלים לשחיטה כשרה על פי כל הדקדוקים. אפשר שחלק מבשרם יוגש תוך כמה ימים על שולחנו של האורח רם המעלה.
מישהו נרדם בשמירה. משטרת ישראל המסורה הניחה מחסומים בכל מקום. ביציאה משדה התעופה ובמחלף לטרון ובשער הגיא ובכל צומת. היא רק שכחה כמה מושבים קטנים בדרך. רצה הגורל שדווקא מהם החליט השבוע הקר לקנות את עגליו. אוי לאותה בושה.
זה היה נורא. מישהו בקצה השורה החל לצחוק. זה שלידו היסה אותו. שלישי נפנף באצבע זועמת כלפי הנהג ההמום שמיומיו לא זכה לכזו קבלת פנים. אנשים החלו להתפזר במבוכה. מישהו החל לשיר. ורק העגלים של הקר תלו עיניים קמות בעם הרב שקידם אותם. הם בוודאי שאלו את עצמם למה הדרך עברה כל כך מהר ואיך זה שלא היו פקקים.
שש שנים מאוחר יותר, בביקור הבא, כבר לא היתה כל בעיה. לא משטרת ישראל פיקחה על סידורי הטקס, אפילו לא הצבא או מכבי האש. אופנועים מאובזרים של זק"א פטרלו במשך ימים ודיגמו ביקור לתפארת. עגל לא געה ומשאית לא צייצה והכל דפק כמו שעון, תחת שרביט ניצוחו של הקמב"צ האישי של האדמו"ר, יהודה משי זהב הגדול, שכעבור שש שנים נוספות עתיד לעמוד בהר הרצל למורת רוחם של אלפי חסידי סאטמאר, ולהשיא משואה זו של יום העצמאות החמישים וששה, לתפארת מדינת ישראל.
