השבוע הדיפלומטי הזה, שסבב כולו בין ישראל לעמים ובין כבוד ראש הממשלה לשר החוץ ולכל מיני מנהיגים ערבים שהם דרכו עליהם בטעות, ביקשו סליחה וזכו בחיוך – העלה בי את זכרונו של אירוע דיפלומטי חשוב לא פחות שאירע לפני שנים אחדות ושאני הייתי גיבורו המרכזי.
ובכן לפני כך וכך שנים כיהנתי בתפקיד הרם והנישא של יועץ סגן שר באחד ממשרדי הממשלה. כיון שנשאתי במספר תפקידים כאלה, הרי שהערפל רב ואין לדעת באיזה משרד זה היה וטוב שכך. תכלית דבר, יום אחד הודיעוני מהנהלת הלשכה כי נכון לנו ביקור של אורח רם מעלה וכי עלי להיות נוכח בו, לשאלתי מיהו האורח השיבוני כי מדובר בשגריר אירלנד. נו, אמרתי, מעניין זה כבר לא ממש יהיה אבל עבודה זו עבודה.
חלף חודש, דבר הביקור הצפוי נשכח ממני לחלוטין, והנה בבוקר הביקור מחפשים אותי בבהילות מהלשכה. נוצרה בעיה חמורה. המתורגמן שעתיד היה ללות את הפגישה מאחר, ועל כן אני הוא זה שעתיד לשמש מתורגמן בחלקו הראשון של המפגש. משניסיתי להשתמט בתואנה שהאנגלית שלי אינה במצב שיכול להביא כבוד לישראל, פרצה מנהלת הלשכה בצחוק גדול. תפסיק, היא אמרה. אתה לא באמת צריך לתרגם. חשוב בעיקר שתדבר כדי להעביר את הזמן.
בדקות האחדות שנותרו לי עד למשימה ניסיתי להריץ במוחי קטעי קישור. מה אני יודע על אירלנד? הם מיעוט שנלחם בכיבוש אימפריאליסטי. לא ממש נושא טוב. יש להם בירה משובחת. כדורגל. מה עוד? אה, כן. הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי לארץ ישראל, כיהן קודם לכן כרבה של אירלנד. או, יופי. זוהי פתיחה נאותה לפגישה כזו.
רגע הפגישה היה לבבי מאוד. האורח היה קורן וזחוח וניכר בו גודל הרגע. הוא תפס את מקומו, ואני פתחתי באנגלית רצוצה, בהתנצלות צינית על כך שאנו גנבנו מהם את רבם הראשי. האורח לא הבין מאומה, הוא רק ראה שאני צוחק ולכן גם הוא צחק. משם עברתי לבירה, וממנה לכדורגל. לאורך כל המונולוג שמתי לב למשהו מוזר בתגובות שלו, משהו שמורה על בעיה מסויימת, אולם הוא לא הסגיר דבר. רק חייך בנימוס, שאני פירשתי אותו כנימוס אירי.
אחר כך נשא המארח מונולוג ואני השתדלתי לתרגם, ורק אז הגיע תורו של האורח. לתדהמתי, הוא לא הזכיר במילה את המאבק המתמשך של ארצו לעצמאות, את סצנות הטרור הידועות ולא ערך את ההשוואה המתבקשת לאזורנו. במקום זה הוא דיבר על האחוז הגבוה של המוסלמים בארצו ועל התמודדות השלטונות עם התופעה. זה היה נושא חביב עלינו. הפלגנו כולנו בתיאור הבעיה ובעצות מעשיות לפתרונה. האוירה היתה נינוחה ביותר, הכיבוד זרם והכל היה ממש מצויין, זולת עננה קלה של מוזרות שהעיבה על המפגש. אותי, למשל, הטריד מאוד הסיפור על המוסלמים הרבים באירלנד. אני לא ממש מבין בזה, אבל נשמע לי מוזר מעט שהאחוז הינו כה גבוה. גם מעבר לכך, מספר נתונים נוספים נראו לי מוזרים, אבל תליתי הכל בבעיות שפה.
המפגש המרתק הסתיים בשורת הסכמים לשיתוף פעולה רב כיווני בין ארצו של האורח לבינינו, כולל סחר בנשק, שיתוף פעולה כלכלי ופרוייקטים אקולוגיים משותפים. שבנו כולנו לשגרת יומנו והביקור כולו נשכח מלב.
רק אחרי שבועיים, כשהגיע הטלפון מהשגרירות, הבנתי כמה ערך יש למפגשים דיפלומטיים בלתי מחייבים, וכמה רצינית היא עבודת הדיפלומט, באופן כללי. בשיחת הטלפון, שבאה מהשגרירות ההולנדית. נאמר ששגריר הולנד בישראל מבקש להודות על הביקור הנפלא ועל קבלת הפנים האוהדת, וכמו כן הוא מבקש לדעת באיזה שנים בדיוק היה הרב הרצוג עליו סופר בפגישה רבה הראשי של הולנד.
הולנד. אירלנד. אופס. טועים. לא נורא.
