אחרי מה שנראה כמו אלף שנות, מבליחה לה לפתע לחלל מילה שנשמעת זרה וגסה: פשרה. היא אמנם רחוקה מיישום ומימוש ועוד נכונו לה ייסורים ודרך חתחתים לפניה, אבל פתאום היא נשמעה! ועוד מהצד הפוליטי! ועוד לפני שדנים במהותה ובסיכוייה של פשרת לוין סער, מובן שזהו דבר גדול.
אחזור כאן על תורה שמלווה אותי כבר זמן רב והולכת ומתגברת בי ככל שהזמן חולף והסכסוך הפנימי בישראל מחריף. היא נוגעת למהותה של הפשרה, למהותו של המושג הזה, שימיו כימי עולם ויסודותיו נטועים עמוק במשפט העברי. מהי הפשרה? עקרונית מדובר על הכרעה שאינה מעדיפה צד אחד אלא מבוססת על הסכמה. היא נתפסת בעיני מבקריה כאי צדק. שהרי, אם הצדק עם צד אחד וההכרעה שהתקבלה היא פשרה – הרי שהצד הצודק נפגע. איזה מין צדק הוא זה? זהו דיון ארוך וותיק מאוד שנוגע ליסודות הכי עמוקים של תפיסת הצדק ותפקיד מערכת המשפט אך נוגע גם ליסודות הפסיכולוגיים של צדדים ניצים. לא מכבר, בחסות הסכסוך הפנים ישראלי, מצאתי נתיב לפרש אותו. חשיבותה של הפשרה אינו בתוצאה שלה, אלא בעצם ההסכמה העקרונית לאופציה כזו של פשרה. הרי גם במקורות ההלכתיים הדיון הוא לא האם תהיה פשרה, אלא האם חובה על הדיין להציע פשרה. מה קורה במקרה של הצעת פשרה והסכמה לפשרה? מה שקורה הוא זה: במתן לגיטימציה לאופציה של פשרה מצהיר כל צד שהוא מכיר בקיומו של הצד השני. הוא אינו מסכים איתו, הוא אפילו אינו מכבד אותו. הוא נותר בר פלוגתא חריף שלו ואף יעשה כל פעולה כדי לפגוע בעמדתו ולדאוג לכך שלא תתקבל; אבל הוא מצהיר בלי מילים, בעצם הסכמתו לאופציה של פשרה, שהוא מכיר בכך שיש עוד צד. זה חשוב וקריטי במערכת המשפט גם כלפי הצדדים וגם כלפי הדיינים/שופטים וזה חשוב לא פחות בסכסוך חברתי פוליטי כמו זה שאופף אותנו כבר כמה שנים.
גם אם לא יצא מהצעת הפשרה הזו שום דבר, עיקר האפקט כבר הושג. עצם הדיון בפשרה והעלאת האופציה מייצרים אמירה ברורה של שני הצדדים על כך שהם מכירים בלגיטימיות של הצד השני. השוליים הקיצוניים כמובן מבינים בחושיהם את התורה הזו ולכן הם טורחים להיאבק אפילו בהעלאת האופציה. לא רק בקבלתה. האמירה הפובליציסטית הכי פופולרית בשבוע הזה היא: איפה האופוזיציה? האמירה כוללת דרישה ילדותית וחצופה מצד בעלי דעה לא רק ליתר לוחמנות של האופוזיציה, אלא מתנגדת לעצם שתיקתה או הפשרנות המסתמנת, ולו של אחדים מתוכה, בסוגיות מסוימות. וזה מגעיל ומקומם מצד אחד, אבל גם מעורר אופטימיות כי זה מדגיש את הנקודה המרכזית: אם הקיצוניים ממש ממש מתחרפנים מכך שאפילו עולה אופציה של פשרה – אזי כנראה התיזה הזו לעיל צודקת ומדוייקת. ולכן מצווה לחזור ולהשמיע אותה שוב ושוב: פשרה פשרה פשרה.
