יש משהו מאוד אטרקטיבי בעובדה שצביה גרינפילד, המועמדת במקום הכמעט ריאלי במרצ, היא אשה חרדית. חרדית? במרצ? שמחה גדולה. כיון שהגב' גרינפילד היא אחת הדמויות הציבוריות השנואות ביותר ברחוב החרדי, וכיון שחלק גדול מהשנאה הזו נובע מעצם הגדרתה כחרדית הנאבקת בחרדים, ראוי להתייחס למעמדה המיוחד הזה.
לפני כמה שנים השתתפה צביה גרינפילד , לצד עוד שלושה עיתונאים ואנשי רוח, בפאנל שדן בנושא מיעוטים תרבותיים בישראל. מטבע הדברים התגלגלה השיחה מהר מאוד לנושא החרדים, תרבותם, מורשתם ואורחות חייהם. גרינפילד, שהוצגה ואף הציגה את עצמה כחרדית, השמיעה כמובן דברים חוצבי להבות שגרמו לנציג החרדי שישב על הבמה, עיתונאי דל בינה מעט, לנוע במקומו באי נוחות ולמלא דפי הערות בהררי מילים בכתב צפוף וזועם.
משסיימה גרינפילד את דבריה, פנה המנחה לעיתונאי החרדי לתגובה וזה, ראו זה פלא, ויתר על כל ההערות הענייניות שכתב והשמיע טענה אחת בלבד: גרינפילד, הוא אמר, בכלל אינה חרדית, אז מה היא מבלבלת את המוח. נו, אמרה צביה בחיוך סרקסטי. אני מכירה את הטענה הזאת. מי אתה שתקבע אם אני חרדית או לא? לי יש את זכות ההגדרה העצמית שלי, ואני קובעת שאני כן חרדית. והעיתונאי החרדי בשלו: היא לא חרדית. אני יודע שהיא לא חרדית.
בסופו של הויכוח העקר, לא יכול היה המנחה לשתוק וניסה את כוחו בשאלה מכוונת. תגיד, הוא פנה לעיתונאי, מאיפה אתה יודע באמת שהיא לא חרדית? אולי היא כן?
והעיתונאי החרדי, שציפה לשאלה הזאת, הזדקף במקומו, היישיר מבט לקהל ואמר בנימה מנצחת: "יש לה כלב בבית".
טוב, נו. ברור שבמשך שנים שעשע אותי הסיפור הקטן הזה עד מאוד. היה משהו בנצחנות הילדותית של הדובר, בארשת ה'הנה משפט המחץ' שהוא עטה על פניו כשהוא השמיע את הטיעון הזה, שגרם לי לחשוב עליו דברים מזלזלים מאוד. אבל האמת היא שהטיעון הפשטני והילדותי הזה הוא קביעה סוציולוגית מקצועית מדוייקת מאוד, שראויה להיאמר בימים אלה, כשהגרינפילד תופסת מקום ריאלי ברשימת מרצ לכנסת ומתהדרת בהיותה אשה חרדית.
ובכן, צביה גרינפילד, ולא שזה חשוב כל כך, אולם זה מוכרח להיאמר, אינה חרדית. היא אולי היתה פעם חרדית, אולם כיום היא אינה חרדית. אתם יודעים למה? בגלל שיש לה כלב.
חרדי היא הגדרה חברתית. התנועה החרדית היא תנועה מוגדרת ומגובשת. חרדים הם כמובן אלו שבאורחות חייהם מקיימים את מצוות הדת בצורה נאותה ועל פי התפיסה השמרנית ביותר, אבל לא רק. מבחינת החלוקה השבטית בארצנו, חרדים הם כאלו שמבחינה חברתית עונים על שורת קריטריונים ארוכה. למשל: שאין להם כלב בבית. למשל: שהם שונאים ומתעבים את מרצ, המתנגדת בחריפות לעצם קיומה של התנועה החרדית. בקיצור: חרדים הם חרדים, נו, אתם מבינים. ולא צריך לנג'ס עם העניין הזה יותר.
אבל גרינפילד מתעקשת עדיין להציג את עצמה כחרדית. זו זכותה. מבלי להידרש בכלל לטיעוניה, הבחירה המוזרה שלה, להתמיד במסע הפולמוס האידיאולוגי הבוטה שלה עם התנועה החרדית כאילו 'מבפנים', מתוך עמדה של 'אינסיידר' כביכול, היא קודם כל פאתטית ואחר כך מרגיזה מאוד. בדברי ימי החברה האנושית קיים אמנם המעמד הזה, של המהרס והמחרב מבפנים. זה שרוצה לשנות ומעוניין לתקן, אבל עושה את זה מהמקום המריר והעצלני של הקוטר מבפנים, החכם להרע, המבקר התיאורתי והגיס החמישי. זהו מקום שלא מוביל לשום מקום. ביקורת כזו, מעצם הגדרתה היא עקרה וחסרת מעוף. היא הופכת אותה רק לשנואה מאוד, ליריב אידיאולוגי מהסוג הגרוע, לאויב. אפילו אני עצמי, גם סוג של חרדי שלא ממש מגלם בחייו הציבוריים את מורשתו של החזון אי"ש, לא מצליח למצוא מילה אחת טובה, לא עליה ולא על התנהלותה.
התנועה החרדית בישראל כבר ידעה אויבים רבים בפוליטיקה ובמסדרונות השלטון. החל מכאלה שהתעלמו לגמרי מקיומה, דרך אלה שזלזלו, עלבו ופגעו בה, וכלה בכאלה שלחמו בה חזיתית, גרמו לה נזקים וניסו, בדרכם, לחסל אותה. אם תיבחר גרינפילד לכנסת, זה יהיה מצב חדש, שבו לחרדים יהיה בכנסת אויב מר שלפחות על פי הגדרתו הוא, נמנה על קהלם. לא שזה כל כך מפחיד, אתם יודעים. כולה צביה גרינפילד. ובכל זאת, כולי תקווה שזה לא יקרה. חמשה מנדטים למרצ זה די והותר.
