לפני כמה שנים, בפורום להידברות אם אינני טועה, הכרתי את שרי אנסקי, המלכה מן המוסף הסמוך ונקשרה נפשי. השבוע, כשהוצאתי מן השקית את "חמין", התנ"ך של הצ'ונט שכתבה, מעוטר בצילומיו של אלכס ליבק אישה, נקשרה נפשי בעוד קשר.
הייתי בא אל ביתם בניות בחורף הירושלמי, מדדה על מדרגות חלקלקות ומגיח פנימה מבעד לדלתות הזכוכית המצולמות בספר פעמים רבות, מיסב על השולחן, אוכל מעט מאוד, שהרי כבר נפגשתי בחיי עם מטבחים כשרים מן המטבח המלאכי הזה, מביט ומאזין.
ושרי היתה מספרת סיפור. פעם זה היה סיפור על סומאק, הוא אוג הבורסקאים שהיא מרבה להגות בו ופעם על אביה החוקר המפורסם והאסיר שזימן אל ביתם לליל הסדר, פעם על המלחמה ופעם על השוק, על טיולים ועל אנשים. עתים מספרת בפיה, עתים באמצעות חיתוך וגירור וטיגון ובישול ואידוי ועריכה. גם כשהיתה זו שיחה של סתם זה היה בעצם סיפור. גם כשלא היתה מספרת היו החלונות מספרים וקולות הפצפוץ וריחות האוכל מוסיפים פרטים ומהמטבח כולו היה עולה קול סיפור. אחר כך, כשהייתי קורא את הסיפור בעיתון, כשהוא לבוש מחלצות של עימוד וצורה וכותרת וטור, הייתי מתענג עליו כעל סיפור נושן שנושא עימו ריחות וזכרונות, למרות שעברו רק שלושה ימים מאז שמעתי אותו לראשונה.
עתה בא הספר. "חמין". כבר כמה ימים שאני נרדם אל לילי עקוד, תפור ומתובל כמעיים בסיר של חמין. הראיתם מימיכם אדם נרדם כשהוא שומט אל חזהו ספר פתוח ובו תמונת ענק של סיר צ'ונט? הנה, יש אחד כזה. עוד טרם פתחתי אותו לא עלה בדעתי להעמיד אותו במדף ספרי הבישול, יחד עם אחיו הבכור "אוכל" המהוה והנפלא הוא יעטר את המדף המרכזי של הספרים המיוחדים. אלה שנפתחים שוב ושוב. זה ספר עם תמונות של סירים ושל גריסים, אבל כזה שקוראים אותו במיטה, עם חיוך וחיבוק.
מה שהופך את הספר לכזה היא העובדה שפתאום חמין הוא סיפור. לא סיפור על חמין. סיפור סיפור. כזה שיש בו מקום ועלילה ואוירה והתחלה אמצע וסוף וגיבורים ודמויות וטובים ורעים. סיפור. ופתאום קוקלה הוא סיפור. ווייסבראטן הוא סיפור, שלא לדבר על קישקע והעלזאלע שהם כבר סאגה סיפורית עוטפת ומחממת.
ואני מבין מתוך העיון והחווייה את שכבר לימדונו מזמן ושבים ומזכירים לנו כל פעם מחדש: שהכל זה סיפור. מורים לפרסום פותחים את שיעורם הראשון ודורשים: ספרו לי סיפור. תלמידי תקשורת יודעים עוד לפני שהחל השיעור הראשון שהכל מתחיל ונגמר בסיפור. ספרו סיפור. להצחיק זה לספר ולהציג זה לספר ולשוחח זה לספר, לשווק ולמכור זה לספר, לבשל זה לספר ולצלם זה לספר.
והיצירה הנאה הזו, שאין חורפית ומנחמת ממנה (למרות שהפועל "נחמה" שייך דווקא לתפוחי אדמה לפי בית המדרש השריי), מלמדת שוב שאין דבר העומד בפני הסיפור. זו מספרת בתבשיליה ובעולם העשיר ועז ההבעה שהיא נוטה מעליהם ומתחתיהם, וזה מספר בצילומיו שכבר נודעו בשערים וביחד הם מרתקים אותנו בכשרון ובאהבה לסיפור יפהפה, נעים, מרגש ומרגיע, על האשה שהפכה צ'ונט לסיפור.
