החיים, אמרתי, הם אוסף סיפורים שמקיף אותנו וצריך את שאר הרוח ורוחב הדעת לשים לב אליהם, לזכור אותם ואפילו לכתוב אותם. וזה למה אני אוהב את שלום. ולכן באתי לכאן.
זה היה ערב השקה של ספר חדש. ספר סיפורים, פרי עטו של ידידי שלום שמעון. שלום הוא בכלל איש עסקים שחוטא בכתיבה והחליט להוציא ספר מסיפוריו. באתי כדי לכבד אותו וגם נשאתי דברים ותרמתי כמה סיפורים משלי. בעיקר, שבתי והדגשתי חזור והדגש את הנקודה הזו בדיוק: מסביב פזורים אינספור סיפורים, צריך רק לאסוף אותם. כשירדתי מהבמה, ניגש אליי בחור חסון שהיה איש ההגברה במקום ואמר לי בחיוך שהסיפורים שלי על שכונת ילדותי גבעת שאול נראים לו מוכרים מאוד, כי גם הוא בן השכונה. וחוץ מזה אני נראה לו מוכר מאוד אמרתי לו נכון! גם אתה נראה לי מוכר מאוד! מפה לשם, כמו שנהוג לומר במעמדים כאלה, קוראים לו בועז בורובסקי, בן של יהושע והאהובה שהם אחים של דודים שלי יוסי ומרים וכולם משפחה אחת ושמחה וששון וחיבוקים ונפרדנו לשלום. וכשיצאתי ממבוא חורון בואכה ירושלים, נפתחו ארובות השמיים והתחיל לרדת גשם מהגיהינום. ותוך כדי נסיעה אני אומר לעצמי שהגשם בעמק איילון יש לו רעש קצת מוזר. אלה לא הטפיפות הרגילות של טיפות על זגוגית אלא מין חבטות מוזרות של גומי באספלט וכך אני מגלה שמבוא חורון היה לחור גדול ויש לי נקר בגלגל, ותוך כדי כך, אני נזכר שגם מצב הכושר, כפי שכבר סיפרתי כאן יותר מפעם אחת, אינו בשיאו, לצערי, ואין שום סיכוי שאצליח להחליף לבדי גלגל. ואני מדשדש לאיטי, עוקף את הפנייה לירושלים ומצליח להגיע, לאט לאט, אל תחנת הדלק בלטרון וכמו שוטה מנסה לנפח בגשם מטורף את הגלגל הנקור שכולו מושחת וקרוע ורק אז נזכר שיש "ידידים"! ידידים הוא הארגון הישראלי המתוק ביותר במרחב, שמסייע לנהגים תקועים ונקורים בכל מקום או מצב בחינם וללא תמורה, ואני מחייג לידידים ולוקחים ממני כתובת ובאותו רגע נופל החשמל בתחנת הדלק ואני נותר לעמוד בליבה של עלטה, דממה מסביב, כי יצורי האנוש היחידים המצויים בסביבה הם נזירי מנזר השתקנים ולפתע, מתוך החשיכה העבה, מבצבצים שני פנסים ורכב מתקרב אלי, עוצר על ידי ומתוכו קופץ בועז בורובסקי בכבודו ובעצמו שמסתבר שהוא הוא מתנדב "ידידים" שקיבל את הקריאה, וכשהוא רואה שזה אני הוא נותן צעקה שכמעט החזירה את החשמל לתחנה החשוכה: יואו קובי! זה לא אצל כולם! זה רק אצלך! הסיפורים פשוט רודפים אחריך! ואז הוא רוכן במהירות כשברך שמאל שלו תקועה בתוך שלולית, נשבע לכם, ומחליף את הצמיג הימני אחורי במכוניתי ואני עומד שם המום ומבוייש מכך שאיני מסוגל לעזור לו לעזור לי ומבין שזכיתי הערב גם בקרוב משפחה, גם בהחלפת פנצ׳ר וגם בסיפור אדיר. ובשלב הזה אתם בטח מצפים לשורה: הנה כי כן, גם בתקופות כאלה אנחנו עם אחד ומלא בידידים. ובכן לא. תרשו לי נעזוב רגע את הקלישאות. זה לא סיפור "עלינו" ולא על "התקופה". זה סיפור על בועז בורובסקי. איש בן 43 בסוף יום עבודה שהולך לטבול ברך בשלולית בוצית, בקור ובגשם, כדי לעזור למישהו שהוא בכלל לא מכיר. תודה בועז, דש לכל המשפחה ולכל ה"ידידים".
