לאנשים של הרגע האחרון יש חיים טובים. מצד אחד הם אמנם לחוצים ובהולים ונתונים תדיר בחוסר שקט שרע להם ורע לעולם. הם לא סבלניים ולא אדיבים ולא מרוצים ולא מסבירי-פנים. קשה להם לחוות חוויות, כי הם תמיד דואגים את דאגת הדחייה לרגע האחרון, הם תמיד בפיגור ותמיד בחוסר סיפוק. מצד שני – אין אושר בעולם שישווה לאושר שלהם רגע אחרי שהם הספיקו להשתחל בחרך הצר של הרגע האחרון. זוהי תחושה משכרת של סיפוק, של רוגע ובעיקר של ניצחון. ה"אמרתי לכם" של האיש הרגיל מכוון כנגד אשתו, כנגד בני משפחתו, כנגד שלושה מחבריו. ה"אמרתי לכם" של איש הרגע האחרון מכוון כנגד כל העולם כולו.
לא מכבר התקיים בירושלים קונגרס שלא מן המניין לאנשי הרגע האחרון. כולם התקבצו ובאו. היה נחמד מאוד. אני עצמי נקלעתי לשם דרך נס. נזכרתי בקונגרס הזה אגב עיון חטוף בלוח השנה שלפניי. פתאום גיליתי שה-15 בחודש ינואר הקרוב, חל השנה ביום שישי. זרם של ריגוש הסעיר את כל גופי. הנה, אמרתי לעצמי. השנה יתקיים עוד קונגרס הרגע האחרון בירושלים עיר הקודש.
יש מן היהודים, לא עלינו ולא עליכם, שצריכים פעם בחודשיים, ב-15 לחודש הלועזי לשלם מע"מ בדואר. מדובר בקללה שלא כתובה בשום מקום ואנשים, בדרך-כלל שפויים בדעתם, לוקחים אותה על עצמם מדעת. זהו טירוף מוחלט. ברור שיותר קל ויותר נוח לחיות חיי רעב וחרפה מאשר לפתוח תיק עצמאי ולהשתעבד לאינספור פנקסים וניירות פחם ויועצי מס ופקידי דואר. אבל ככה זה. כנראה שאנחנו אוהבים את זה.
העניין הוא שמע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי, ניתן לשלם עד ה-15 לחודש שאחרי החודשיים אליהם מתייחס הדו"ח. במקרה שה-15 לחודש חל בשבת – מתייחסים ליום ראשון, הששה עשר לחודש, כאילו היה החמשה עשר.
ובכן ביום ראשון אחד לפני שנים אחדות, ב-16 לחודש ינואר בשעות אחר הצהריים, מצאתי את עצמי עם תשלום שצריך להיות משולם, עם פנקס מהוה ועם קור מקפיא באוזניים, בלב ליבה של ירושלים ומול סניף דואר סגור. נלחצתי. ומע"מ מה יהא עליו? התחלתי להרים טלפונים לכל מיני אנשים טובים, עד שנודע לי שסניף הדואר המרכזי, ברחוב יפו בירושלים, פתוח עד לשעה שבע בערב. כל עוד נפשי בי רצתי לסניף המדובר, מצאתי חנייה טובה, השתמשתי בידע שרכשתי בביקוריי בעיריית ירושלים, קיצרתי את דרכי בכל מיני פטנטים, חציתי את הכביש הראשי – והגעתי לקונגרס.
זה היה קונגרס מרשים! המדרכה שלפני הפתח הראשי הייתה מכוסה בהמון אדם, איש פנקסו בידו, וכולם עומדים בקור המקפיא ומתחננים בפני השומרים שיכניסו אותם. כולם מדברים בטלפון וצועקים למישהו עלום מהעבר השני: הגעתי! הגעתי! והתור הולך ומתארך, הולך ומתעקל, כל רגע מגיעה מונית ופולטת מתוכה עוד ועוד חברים, שרצים לתור וצועקים לתוך הטלפון: הגעתי! הספקתי!
השומרים הכניסו קבוצה אחרי קבוצה, השעה שבע חלפה עברה כבר מזמן, אולם עובדי דואר ירושלמים ניחנו מן הסתם במידת הרחמים. בתוך האולם הגדול פנימה (אגב, סניף הדואר המרכזי בירושלים נראה הרבה יותר כמו בית המשפט העליון מאשר כמו סניף דואר, לעומת בית המשפט העליון שנראה הרבה יותר כמו סניף דואר מאשר כמו בית המשפט העליון) שרר אור יקרות, והקונגרס התקיים בו במלוא עוזו. כל החברים פשטו את מעיליהם, החזיקו אותם בידם והמתינו לתורם כשהבעת ניצחון על פניהם.
אני הבטתי סביב, על כל חברי לקונגרס, וחשתי תחושת גאווה משפחתית: אלו לא סתם אנשי הרגע האחרון. אלו אנשי הרגע האחרון של הרגע האחרון. שהרי זה היה לא סתם התאריך האחרון, אלא יום אחד אחרי התאריך האחרון; ולא סתם הרגע האחרון, אלא הרבה אחרי הרגע האחרון, בדו"ח האחרון של השנה, בסניף האחרון שפתוח, בחלק האחרון של התור. אלה היו הדובדבן שבקצפת. ותיקי ובכירי המועדון היוקרתי של הרגע האחרון. הבטתי בהם סביב סביב ונפשי יצאה אליהם. אלו הם אחי! עצמי ובשרי! הרגשתי שאני מכיר היטב כל-כך כל אחד ואחד מהם. רציתי לפנות לזה שמימיני ולשאול אותו: תגיד, נכון שאתה יוצא לפגישה עשר דקות אחרי המועד האחרון האחרון שהצבת לעצמך? תגיד, נכון אם היה לך טור בעיתון היית כותב אותו רבע שעה לפני הסגירה? נכון אתה עוטף מתנות לבר-מצווה בכניסה לאולם ויש לך סליל דבק נייר בכיס? נכון אתה עולה על האוטובוס תמיד בתחנה האחרונה ואף פעם אין לך מקום לשבת?
התביישתי לשאול, אבל ידעתי היטב את התשובות. בעצם, היה זה קונגרס חברי-משפחתי מלבב, של הרבה אנשים שהכירו טוב כל-כך איש את רעהו, ובכל זאת ביכרו שלא לדבר ביניהם, רק להאזין בסבלנות לרצרוץ המכשירים ולהמתין לפעמון הקונגרס שיכה על קודקודם ויאמר להם: גשו!
פתאום חשבתי, שצריך גם נשיא לקונגרס. כדי להעניק לו חשיבות פורמלית. דובר כבר יש, אני עצמי, אבל מי יהיה הנשיא?
כעבור שתי דקות פנה אלי פתאום מישהו שכבר הגיע תורו. הוא עמד מול הדלפק ושאל: סליחה, יש לך אולי נייר פחם, קופי?
יופיו! אמרתי. הנה, יש גם נשיא.
