אנחנו של ישראל

שבוע המלחמה הזה  שייך לרומי סוויסה הגיבורה משדרות. אני מאחל לה שתגדל בשמחה ובסיפוק, שתצליח להתגבר על האובדן שבמות הוריה ולהיאחז במסירותם של סביה וסבתותיה וכל משפחתה ובאהבה האדירה שממש מוטחת כלפיה מכל פינה בישראל. את הדברים האלה אני כותב גם עבורה, כחלק מהאהבה הזו. לא נעים לי לכתוב לה אישית, אז אני כותב לה כאן. היא כבר תראה את זה.

אנחנו מצויים בעיצומו של ארוע שמשנה וישנה אותנו לעד, כנראה. רגעי פורענות ורגעים נשגבים נטמעים בנו והופכים להיות חלק מאיתנו האישי והלאומי. הם יישארו שם. חלק נדחיק ונשכח כי הוא יכאב מידי. חלק נעלה על נס ונזכור בגאווה ובכבוד. ויהיו לנו שמות ותמונות ורגעים שייצרבו במיוחד והם יהפכו לסמלים עצובים ועוצמתיים של הטירוף הבלתי נגמר הזה. השבוע הזה עמדתי מול אחד כזה, שכמו לרבים אחרים תחב את רומי הקטנה לתוך הלב שלי ומיקם אותה שם לתמיד.

בבוקר שבעה באוקטובר יצאו אודיה ודולב סוויסה, תושבי שדרות, עם שתי בנותיהם רומי וליה, ונכנסו לאוטו. בכיכר חיכו להם מחבלי חמאס וירו לעבר הרכב, דולב לקח את הבנות והחל במנוסה. המחבלים רצחו את דולב והאם עם שתי הבנות מאחור נסעו לעבר תחנת המשטרה שם נרצחו אודיה ואדם נוסף שסייע לה. בתוך הרכב הסתתרו רומי, שגוננה על אחותה הקטנה ואז, כשהגיעו לרכב שוטרי שדרות , הם גילו אותן והצילו אותן. וברגע ההוא, ברגע הנורא ההוא, התפתח דיאלוג בין רומי הקטנה לבין איש שב"ס הגיבור יאיר מאיר אבינועם שבא לחלץ אותה, דיאלוג שהגיע השבוע לאוזני כולנו. ומשפט אחד שאמרה שם רומי, שאלה אחת ששאלה ילדה יהודיה בת שש שבורחת על נפשה מידי מבקשי נפשה ונפש אחותה – הם מבחינתי סיפורה המזעזע של המלחמה הזו כולה. כל כך הרבה קומות ורבדים אני מוצא במילותיה המתוקות שמאז התפרסמו אני שב ושומע אותם שוב ושוב בכאב שאין לו סוף ובכל פעם אני מגלה בהן עוד רובד של משמעות.

רומי הסתתרה, כאמור, עם אחותה קטנה ליה מתחת לסדין. כפי שנגלה עוד מעט מהדברים שאמרה, המנוע היחיד שהניע אותה באותם רגעים היה הדחף הבהול לשמור על אחותה וההבנה הפנימית שלה בדבר האחריות שהושתה עליה. היא ניצלה רגע של הזדמנות, הציצה, ראתה שוטרים מתקרבים וקראה לעזרה. היא מוודאת שהם מהמשטרה, אבל הדרך שבה היא מוודאת את זה היא הטירוף בהתגלמותו. גם אחרי שיאיר מכריז בעברית שהוא המשטרה, דעתה של רומי לא נחה ומתוך האימה והדם היא שאלה שאלה שגם כאשר אני כותב אותה עכשיו אני נמס מבכי:  "אתם של ישראל?" ויאיר עונה לה: "כן חמודה, כן". והיא מבקשת: "תקחו אותנו!" והוא מרגיע אותה: "אנחנו ניקח אתכם, בואי" ואז היא מוסיפה, ילדה אלופה בת 6: "אני כאן עם תינוקת!" והוא וחבריו מחלצים אותה ונסים איתה, ברחוב זרוע היריות, אל מקום מבטחים.

אפשר ללמוד את הטקסט הזה שעות. יש בו, כאמור, כל כך הרבה רבדים וקומות. הוא מרגש ומטלטל וזועק. ההתבגרות המוקדמת שהושתה עליה מכורח הנסיבות, האחריות העצומה הזו שהיא מגלה, קור הרוח והזהירות. אבל בואו נתמקד בשורה ההיא, שהיא לב העניין: "אתם של ישראל?". אוי אוי. איזה מילים אלה. אתם של ישראל? ילדה קטנה שיודעת שיש כאן בסביבה כל מיני אנשים עם רובה ביד. טובים ורעים. קודם היו אלה הרעים, שנטלו את חיי הוריה ועכשיו, עכשיו צריך להיות זהירים ולבדוק אם אלה מהטובים. אבל היא לא שואלת אם הם הטובים, כי זה לא סרט פה ששואלים מי הרעים ומי הטובים והיא ילדה בוגרת וזה מוזר לשאול שאלות כאלה, על כן היא מנסחת את השאלה קצת אחרת. היא בעצם רוצה לומר: אתם שלנו? אבל גם זה נראה לה קצת מוזר לשאול איש שהיא לא מכירה. הן המתוקה הזאת, שכבר סיכמנו שהיא התבגרה בחצי שעה במשהו כמו עשור, בוררת את מילותיה ורוצה לקבל תשובות מדוייקות. על כן היא שואלת את זה באופן קצת אחר, אבל כזה שאומר את הכל: אתם של ישראל? כי היא יודעת, היא יודעת! ששל ישראל הם הטובים. והיא יודעת, היא יודעת! שישראל זה אנחנו. זה היא וזה אמא שלה ואבא שלה. ישראל זה היא והיא זה הטובים.

ורגע: מה פתאום "ישראל"? הרי היא בעצם רק בת שש. מי אומר לה שזה עניין של "ישראל" מול מישהו? אולי זה סכסוך שבין שדרות לבין נתיבות? אולי זה מישהו ששונא את המשפחה שלה? נכון שהיא ילדה משדרות שמנוסה לממ"ד היא חלק משגרת חייה והיא חיה היטב את החלוקה בין ישראל לאויביה, ונכון שהיתה לה הדרך הנוראה הזו בתוך שדרות ובטח אמא הסבירה משהו ובכל זאת. בכל זאת. וה"של" הזה. מהו בדיוק? למה שוטרים הם "של" ישראל? כי שוטרים וחיילים הם של ישראל. כמו יד של גוף. כמו בית של דייריו.

את כל אינספור הנתונים האלה, הילדה האהובה הזו, רומי המלכה, הבינה בשברירי שניות. ובאמצעות השאלה הזאת היא העבירה לנו את הסיכום המושלם לזוועה הזאת וציידה אותנו בערכה מושלמת, להבנה ולשימוש בהמשך: קודם כל לידע ולהודיע שיש טוב ויש רע ואנחנו הטוב. ההבדלה הזו והקביעה הזו הן תורף כל מה שאופף אותנו בימים אלה. והעובדה שחלקים פגומים ומכוערים של העולם מסרבים להבין את ההבדלה הזו רק מחזקת עוד יותר את הצורך לחזק את הידיעה הזו. ובהמשך להבין גם שאנחנו של ישראל. שייכים לה ומחוייבים לה כשם שהיא שלנו. והעובדה הזו מחברת אותנו והופכת אותנו לשותפים, ומתוך השותפות הזאת צעקה ילדה ישראלית לשוטר ישראלי: "תקחו אותנו!" והוא לקח אותן. הוא לקח אותן. וכל הכבוד לו.

עד כאן בינתיים, רומי. שיהיה לך רק טוב ושמח. ובנוגע למה ששאלת שם באוטו, אז כן חמודה, כן. אנחנו של ישראל. וישראל כולה שלך.