ראיתם את הבחור שעטה על עצמו את גלימת הראשון לציון והצליח לשגע את כולם? טוב שזה נגמר כפי שזה נגמר וראוי לשבח אותו על כך ששם סוף למהתלה והעניין מאחורינו. אבל מה שאותי מעסיק היא ההשפעה של העניין הזה עלי בעצמי ומן הסתם חברים דתיים רבים עברו עימי את אותה חווייה.
אתאר אותה בקצרה: זה התחיל, כמובן בצחוק גדול. אני מאמין בהומור ברמה דתית כמעט, וברגע שיש מולי מופע אירוני אני דבר ראשון צוחק וחום נעים מתפשט בכולי, עוד בטרם אסור לראות במה מדובר. משסרתי לראות במה אכן מדובר, באה גם קצת אמפתיה וגם קורטוב רחמים. בסרטוני רשת הזדהתה הדמות כמשיח שנשלח לגאול את ישראל וכבר היה נדמה שיש לפנינו מקרה עגום של התמודדות נפשית, אבל אז החל להתפתח שיח סיקור ערני בתקשורת וברשת והבחור מתראיין ומדבר ממש לעניין ובי החל להתעורר כעס. בטרוליות יש יסוד מאוד אלים ומעורר זעם. יש בטרולים משהו שמוחק את הבושה הטבעית מפני פריצת הגדרות ובועט בחוזקה בפני כל העולם וזה מאוד פוגע.
בשלב ההוא כבר היה לי ברור מה צריך לעשות. כבר עמדתי לכתוב על כך לראשון לציון האמיתי. צריך היה לשכור ארבעה אברכים נחמדים שלסנטרם זקן שחור, להלביש אותם בגלימות ובכובעי ראשון לציון ולהרכיב על עיניהם משקפיים כהי עדשות, ולשלוח אותם להיצמד אל המתחזה ולנוע עימו ממקום למקום. זה לא יהיה המתחזה אלא המתחזים. לא אני המצאתי את השיטה, כמובן. מורשה היא לנו מ"בית הנייר". אל-פרופסור, בגאונותו, יצר נוסחה פשוטה שגורסת שאחידות יוצרת טשטוש מבורך. בליבי דמיינתי חבורת ראשונים לציון שנעה כקבוצה ממקום למקום וכל אחד מהם צועק על כל האחרים: לכו! יא מתחזים למתחזה! אני המתחזה האמיתי! לא נכון, יא מתחזה!
אבל אז התחלף הכעס באימה. אימה פשוטה מפני הבאות. פתאום התחלתי לדמיין תסריטים שונים של כיווני התפתחות הפרשה ומה שגיליתי שם, במחוזות הדמיון, היתה הטבעיות והפשטות שבהן יכולה דמות כזו 'לתפוס'. דמיינתי את המשך הסיקור והריאיונות, את נועם ההליכות ואת ההומור של הדמות, ואז: סרטון ראשון של קהל הבא להתברך, סרטון נוסף, ויראלי, של אדם שמספר על כך שביקר אצל הרב ונרפא מחוליו, תמונות של הרב עם שחקנית, סרטון שלו מחתן זוג סלבס, ראיון בלעדי לפני החג, מטס שלום ואחדות בשמי ישראל, הרב בבריכת קרח, הרב מסביר איך הוא "של כולם" ושוקל להקים מפלגה. פחד.
יש בדיחה ישנה ומרושעת שהיו ליטאים מספרים על חסידים, והיא שיש דבר אחד שאי אפשר להתחפש אליו: רבי. אדמו"ר. מדוע? מפני שאם שמת על עצמך זקן ארוך ושטריימל גדול ובגד של אדמורי"םומקל הליכה שבראשו ידית כסף – אז לא התחפשת לאדמו"ר, אלא הפכת לאדמו"ר. כך אומרת הבדיחה שמתנשאת וזלזלנית ממנה אין, על כן אין אני מזכיר אותה אלא כדי לשאול ממנה את השורה התחתונה, כי השבוע, כשנכנסה פרשת המתחזה ליומה השישי או השביעי, נזכרתי בה ואמרתי לעצמי באימה: אוי. כמה קל להתחזות לרב. איך זה שבנינו לעצמנו מערכת שבה הדבר שהכי קל להתחזות אליו הוא רב. הרי אף אחד לא באמת יכול להתחזות למסי, כי בסוף, אחרי כל הצילומים והראיונות, צריך להבקיע; ואף אחד לא יכול להתחזות לרופא, כי הרי בסוף צריך לנתח. אף אחד לא יכול לרכוש גלימה ופטיש, כמה תלתלים וזוג משקפיים ולומר אני יצחק עמית, כי צריך לכתוב פסק דין. אבל יכול אדם להיות רב מאחד ו"פועל ישועות" מבלי שזה יחייב אותו בשום דבר, זולת עטיית הגלימה וחזרה על כמה מנטרות מטומטמות של אהבה ושלום, ברכה ואחדות. ההמון כבר יתקבץ, בהדרגה, מול דלתו לבקשת עזרה וישועה וישפוך עליו בטפשות את ממונו.
באמת תודה שזה הסתיים כי זה ממש הכאיב והטיל פחד. ומהפרשה הקצרה הזו חייב לצמוח לקח: אחיותיי ואחיי, ישראל קדושים, זיכרוכמה קל להצטייר כ"רב" וביחרו בקפידה את רבניכם. נתחיל מזה שלא ממש חייבים רב, אם לא לצורך בירור הלכתי או קיום מצוה או קניית דעת. וגם אם כן, אם חשוב לכם הישע הנפשי ומתן העצה הטובה –היו בררנים, אנא. זיכרו שהכל, אבל הכל, מתחיל מבקיאות בתורה, מוכחת וממוסמכת, ומיראת שמים. זיכרו שרבנים פועלים במרחב האמיתי, לא באינסטגרם ובטיקטוק. גאדג'טים, מתכונים ומסקרה לוקחים מהאינסטגרם. רבנים מכירים בישיבה ובבית הכנסת.
הנה, היתה לכם השבוע הצגת תכלית מדהימה: איש שנראה בדיוק כמו הרב עובדיה אבל הוא לא הרב עובדיה. וכשאתם באים לבחור לעצמכם רב, עליכם לשאול את עצמכם האם לדעתכם האיש שמולכם הוא הרב עובדיה או רק נראה כמו הרב עובדיה. כי אם הוא רק נראה – אתם לא צריכים אותו; סורו אל חנות התחפושות הקרובה וריכשותמורת 40 ₪ גלימה וכובע ומשקפי שמש ותושיעו את עצמכם. האמינו לי. זה יחסוך לכם הרבה כסף בהמשך.
