בערב פסח עם בוקר קם היהודי משנתו וממהר אל בית הכנסת. לאחר התפילה הוא יסור אל פינת ההיכל, שם יסיים אחד המתפללים מסכת, יחלק לחבריו משקה ומיני תרגימא כדי לפטרם מ"תענית בכורות" של ערב חג הפסח. משם הוא ירוץ בחזרה לביתו, יכרסם בחופזה פרוסת לחם מאתמול, יצית מדורה קטנה בחצר הבית, יטיל לתוכה את שאריות החמץ, יטול סידורו בידו ויאמר טקסט המבטל את כל החמץ שאולי נותר ברשותו. סביר להניח שהוא ימשיך וישתהה דקות אחדות כשהוא מביט בלהבות המאכלות את שיירי הפת ואז ישוב לביתו, להכין את טקס ליל הסדר שיתרגש עליו ועל משפחתו לא לפני שהוא יתפלל עוד שתי תפילות, מנחה וערבית, יעטה על גופו בגדי חג וישטוף עלי חסה לרוב כשעיניו דומעות מצריבתו של שורש החזרת המתגרר בידיו עלי מורג.
קוראים לזה "ריטואל יהודי". הוא ימשיך ללוות את היהודי שבמרכזו גם הלאה, לאחר שהחג יסתיים. הוא מתקיים בליבו ובאורחותיו יום יום ושעה שעה, אם כי באינטנסיביות משתנה. פעמים שהריטואל מקיף את כל היום. פעמים שרק את חציו. פעמים שהוא מתקיים אגב אורחא, על הדרך, ברצף פעולות טריוויאליות, ופעמים שהוא תובעני ושתלטני, סוחט משאבי נפש ומתיש אנרגטית; יש והריטואל חווייתי וקליל, עתים הוא כבד ראש ומכווץ גבינים. פעם הוא בהתכוונות עזה ופעם בהתמסרות זורמת. זו דרכו של ריטואל.
סיפור חסידי נושן מספר על חסיד זקן שהגיע בערב יום כיפור אחד אל אדמורו, רבי שלום דב מליובאוויטש, ובירך אותו בחדווה ב"גוט יום טוב" (=חג שמח. על פי ההלכה, ערב יום הכיפורים הוא חג). הרבי השיב לו ברכה ואז תהה: אמנם חג היום, אולם מהי השמחה? הרי ערב יום כיפור, ואימת הדין היכן היא, וחרדת התשובה מה עליה? הביט היהודי הזקן ברבו וענה: רבי! אנחנו חיילים! אנחנו ממלאים פקודות! כיון שנכתב בהלכה כי היום חג, הריני שמח. בעוד כמה שעות, כשתגיע שעת חצות היום ואז אלך להתפלל מנחה ולומר וידוי, תשתנה הפקודה ואז אהיה עצוב ומתוח. מה אתה רוצה ממני רבי, תן לי עוגה וכוסית 'לחיים'!
והרבי, כך מספרים, כל כך נהנה מהתשובה עד שנשק לחסידו ובירך אותו בשנה טובה ומתוקה.
כי אכן, רצף החיים היהודי הופך את המדקדקים לחיות אותו נאמנה, לסָפֵק-מכונות אנושיות. כמה מקום יש לחוייה כשהיא מתרחשת בתוך ריטואל? איזה מעמד יש למומנטום תחושתי, לרגע מעורר, בתוך רצף פעולות וטקסים שחוזר על עצמו, שוב ושוב?
השאלה הקשה הזו עומדת במרכז הווייתו של שומר המצוות המודע לעצמו. הוא טרוד בה כל העת, עיונית ומעשית, ולכך בדיוק נועד מוסד ה"כוונה", המובנה כל כך לתוך החיים ההלכתיים. אבל, בעצם, שתי תשובות בדבר: "האדם" ו"הרגע". כשם שקולקטיב מורכב מאינדיבידואלים, כך ריטואל מורכב מרגעים. ובהבחנה הזו מונח היסוד לפתרון הבעיה. זהו בדיוק מקומה הצר של ההגדרה העצמית, האינדיבידואלית, של המאמין הבודד בתוך המערכת, הקולקטיבית במהותה, של עדת המאמינים: את המסע כולו הוא חווה כחלק מכולם. את חוויית הרגע – הוא חווה לבדו.
ולשם, למקום האישי והאינטימי הזה, הצליחה לחדור מצלמתו הרגישה והאוהבת של יובל נדל. "מנהג, תפילה וטכס", עושה בכשרון רב את מה שעושה המצלמה: הוא מבודד רגעים ומנציח אותם. הוא מצליח למשות את האובייקט מהקולקטיב האופף אותו ולהפוך אותו לאינדיבידואל; בו בזמן הוא מצליח לבדל את הרגע החווייתי הפנימי מן המרוץ הריטואלי במסגרתו הוא מתקיים, ולתת לו חיי רגע מאירים ומזהירים. בזאת גדולתו.
ועוד עניין אחד קטן, אישי כמעט. רבות העבודות האומנותיות הסובבות סביב חייו של המאמין שומר המצוות וסביב חייה של הקהילה החרדית בישראל. רובן ככולן לוקות בחטא האנתרופולוגיה. במקרים רבים מידי, נקודת ראותו של היוצר מתבססת על מציצנות מתנשאת במקרה הרע ועל סקרנות אינטלקטואלית במקרה הטוב. זה אולי טוב טכנית. אולי אפילו מקצועית. אומנתית – זה לא מספיק. צילום, מרהיב ככל שיהיה, שביסודו סקרנות, מדיף מבין בתריו צינה עניינית. מה שהופך אותו למדהים, למטלטל, ללופת – היא האהבה. יובל נדל בא מאהבה שהולכת וגוברת מצילום לצילום. האהבה הזו פורצת מהעבודות ומציפה את הצופה. הספר הזה הוא סיפור על אהבה וחדר חושך. לכן הוא טוב ונעים כל כך.
ואולי זה בעצם היינו הך. מתוך אהבה ורגישות הצליח יובל נדל במה שלא הצליחו אחרים: לייצר רגע אישי, חד ומלא השראה בתוך הריטואל האמנותי השוטף שכבר נדמה כמצוות אנשים מלומדה. מבחינתי, זהו הקול העיקרי העולה מ"מנהג, תפילה וטכס".
