האמת היא שזה היה מבריק. ממש התפעלתי מיכולת האלתור. זה היה באחד הערבים, היינו במטבח, רגע לפני אירוח. זה לא היה הבית שלי אבל אני הייתי בצד המארח ולכן באתי מוקדם כדי לעזור. השולחן כבר היה ערוך ומפואר כשנשמעה בדפיקה הראשונה בדלת, אבל המטבח עוד לא היה מאורגן דיו. כלומר, בסטנדרטים שלי הוא היה מצוחצח ומושלם, מזלג בודד או קערה וחצי בכיור מעולם לא הפריעו לי, אבל לסטנדרטים של בעלי הבית הפרפקציוניסטים זה כנראה לא התאים ואז, כשאני הלכתי לפתוח את הדלת, קרה דבר מופלא: האור במטבח כבה פתאום והאורחים פנו ישר לעבר הסלון ודילגו על הסטת המבט ימינה לעבר המטבח, שהיה חשוך. זה היה כל כך אדיר, עד שבהתחלה לא הבנתי את גודל התרגיל וחשבתי שמישהו כיבה כלאחר יד בטעות; אחרי דקה כשראיתי מרחוק שהאור עלה והכל שם נקי – הבנתי שיש לי עסק עם מקצוענים.
אירוח הוא דבר גדול. הוא החיים בעצמם.
ערב חגים עתה, זמן טוב לשבת על העניין ולספק שירות חשוב מאין כמותו. להלן רשימת עשה ולא תעשה קצרה וממוקדת לאורחים ולמתארחים. היא מתבססת על עשרות שנות אירוח והתארחות, קריצות מבוהלות ובעיטות ברגליים מתחת לשולחן, שקרים והסתרות וגם אינספור רגעי שובע וסיפוק כיף ונחת רוח. הנה:
זמנים. אל תבואו בחיים מוקדם מידי. ממש לא. אתם לא חסרים לאף אחד. אם הגעתם ואתם צריכים לשירותים חפשו בית קפה קרוב. אבל גם אל תאחרו, כמובן! איחורים משמעותיים של אורחים זה משהו בלתי נסלח. בואו בזמן או באיחור של דקות ספורות בלבד בשביל שלא ייראה כאילו עמדתם בחוץ כמה דקות עם היין ביד כמו אידיוטים.
דבר אחרון בעניין הזמנים והוא עיקר כמובן: לכו בזמן. קל להבחין מתי צריך ללכת. יאללה ביי. סאלאמת. היה מדהים. ביי. ביי. אין עניין לשבת עוד ועוד. שום מארח לא נעלב אם לא יושבים ויושבים עד שהוא מפהק למוות. ועוד עניין: מרגע שקמתם מהכסא והוחל בתהליך הפרידה – אל תשובו ותשבו שנית על כסא. זה הופך את כל המגמה ויוצר חרדה. הכיוון הוא החוצה ויש לשמור עליו. ביי.
הלאה. אל תיכנסו למטבח. אין לכם מה לעשות שם. תציעו עזרה, בחצי פה, פעם אחת בשביל הנימוס, ברוב המקרים יסרבו לכם, וזהו.
תביאו איתכם משהו, ממש בכיף. קנוי וסגור וארוז. אם זה דבר מאכל או תבשיל – רק בתיאום מראש. לא להגדיל ראש.
אל תפנו את הכלים למטבח ובוודאי ובוודאי שלא תכניסו אותם חס וחלילה למדיח. זו חדירה משוגעת למרחב אישי. רכזו בחן את הצלחות המלוכלכות בפינת השולחן ומקסימום הציעו בחן לפנות ומלאו אחר התגובה. לא להתעקש ולא להתווכח בבקשה.
אל תשאלו: איפה רחל? רחל, למה את לא באה? איפה אמא? עזבי, בואי תשבי. כולנו מחכים לך. מה זאת החוצפה הזאת? דבר ראשון: אם היא תשב, מי יביא את האוכל? ודבר שני – אם הבן אדם רוצה להיות במטבח – שיהיה במטבח. מה אתם מחליטים לו איפה להיות? שבו תאכלו. בתיאבון. זה עדיף על פני המתנה ארוכה מידי במהלכה מתחיל האורח לפתח שנאת עולמים כלפי המארח/ת ולאחל להם דברים רעים.
ותחמיאו, תחמיאו. אבל לא מחמאות טריקיות: "יש פה איזה טעם מפתיע שאני לא מצליחה לעלות עליו", "וואו זה ממש כמו מקונדיטוריה", "זו הארוחה הכי טובה שאכלנו אצלכם".
ושבו איפה שאומרים לכם. בחייאת. עבדנו על הפאזל הזה שעות.
רשימת ההוראות למארח קצרה יותר. היא מתחילה בכלל הכללים הבסיסי: אי אפשר להסתיר לחץ של מארחים. על כן עשו הכל לא כדי להסתיר אותו ולכסות עליו בחיוכים מאולצים, אלא להיגמל ממנו. אם זה לא מצליח – אפשר לוותר על כל העניין או טוב מכך: לדבר על זה. להפוך את זה לבדיחה ולחלק מהארוע.
אם לא הספקתם להוציא משהו או שמשהו התחרבש לכם רגע לפני תחילת הארוחה – התעלמו. אתם יודעים למה? האורחים לא יודעים על זה בכלל ורק הזיעה שלכם מסגירה את האינפורמציה הזו.
אל תזמינו אורחים נוספים מבלי לתאם עם הראשונים. אני יכול להרוג על זה. השתדלו באמת לשבת עם כולם בשולחן ולא לבלות במטבח. להם אולי אסור להעיר על כך, אבל בואו. זה לא לגטימי.
לא לריב. תתאמצו מאוד מאוד להשאיר את זה לאחר כך. תשפכו קצת יין בתחילת הארוחה כאילו בטעות כדי לשבור את מתח שמירת הניקיון. אם מישהו מבקש משהו, לא לרוץ להביא לו אלא לנסות לגרום לו להביא את זה בעצמו. זה עושה פלאים לאוירת הנינוחות.
ועוד משהו: אם אתם לא טובים באירוח – זה בסדר. לא כל אחד הוא בואו לאכול איתי. אבל אנא, אל תימנעו מזה. פשוט תעשו את זה מתוך מודעות עצמית. תקנו אוכל מוכן. תעשו "על האש" במרפסת. אין לאף אחד ציפיות גורמה מעראיס וקבב. תזמינו אורחים בקונספט שכל אחד מביא משהו. פתרונות יצירתיים מעין אלה. אבל אל תצאו מהמשחק. מי שאוכל לבד, אמרו כשהיינו ילדים, נהיות לו רגליים שמנות.
וחגים טובים שיבואו עלינו. ושנה טובה שתהיה.
