יש בוודאי בין האזרחים כאלה שליבם נחמץ למראה הרמטכ"ל דן חלוץ הפושט את מדיו ופורש מבוייש ונכלם אל ביתו ומושבו. אל יחמץ לבבם. זה עוד לא הסוף.
ישנה יותר מאופציה אחת העומדת לרשות הרמטכ"ל היוצא, אם מטרתו היא לשקם את עצמו ואת מעמדו הציבורי. הוא יכול, למשל, להתראיין בהרחבה בכלי התקשורת ולהטיל רפש ובוץ בשר הבטחון פרץ ובראש הממשלה. חלוץ נמצא בימים אלה במצב צבירה "נרדף", מצב שאין טוב ממנו כדי להצטרף לרודפים ולעוט יחד איתם אחרי נרדף חדש; הוא יכול להקדיש את שארית חייו לטיפול במשפחות הנופלים והפצועים ובכך להפוך לגיבור ישראל; הוא יכול לשוב אל אהבתו הראשונה ולהקדיש זמן ומשאבים לניהול תיקי ההשקעות שלו בבנק, אבל מעל הכל ולפני הכל, עומדת בפניו האופציה האפקטיבית ביותר: הוא יכול להשתנות.
אופציית ההשתנות היא אופציה ייחודית הפעילה בזירות הפוליטית והמדינית. כשאהוד ברק הפציע השבוע מן הכפור וחזר כדי לבקש מנדט מחודש, הוא לא שכח לומר, בפשטות ומן הכתב, שהוא השתנה. שהוא אדם אחר כיום. כשביבי נתניהו עושה את דרכו פעמיים בחודש לאולפני אירוח בטלויזיה, הוא דבר ראשון מדבר על השינוי שחל בו, וכך גם אחרים.
זה מעניין, כי בחלקים אחרים של החיים, פחות חשובים ופחות עקרוניים, זה לא בדיוק עובד כך. בזוגיות למשל, ואת זה יודעים כל איש ואשה בתבל, יכולה עקשנות על הפעלת מזגן בחדר השינה לדפוק את החיים לחלוטין. גם כשבתום עשרה קייצים רוויי דם צד אחד מצליח לשנות את ההרגל שלו, יום אחד, במריבה מזדמנת זה יצוץ שוב ויתפרץ כמו מדחס מקולקל של מזגן מרכזי. אבל בפוליטיקה? מה הבעיה. באיזה פשטות פלגמטית הם משמיעים את המשפט הסתמי הזה, שזה ממש מעליב. מה השתנית. איזה השתנית. מה אתה מבלבל את המוח. איפה בכלל היית שהשתנית. נסעת להודו? חזרת בתשובה?
אני כלל לא בטוח שאהוד ברק היה רע כמו שעשו ממנו וכלל לא בטוח שהוא יהיה שר בטחון או ראש ממשלה גרוע כל כך. אבל איך זה שאדם אינטליגנטי משמיע את השטות הזו בארשת רצינות על פניו ומצפה שמישהו יאמין לו?
במשך שנים ארוכות סבבתי בתחושה כי היכולת לשינוי וההטפה לשינוי הן נחלתם של מי שנקראו "בעלי המוסר". אנשי תנועת המוסר, התנועה העומדת בבסיסן הרעיוני של הישיבות החרדיות, ניסחו תורת חיים מקיפה שעיקרה היא השאיפה לשינוי. כל בוגר ישיבות חרדי מכיר היטב מאינספור שיחות, שיעורים, התוועדויות ומאמרים את הקול התובעני הזה, הקורא לשינוי. מן המפורסמות היא המימרא: "אלול שרייט בייט זיך" (חודש אלול זועק: שינוי!). ים של מילים ודמעות נשפך במהלך הדורות על מה שמכונה "עבודה עצמית", "שבירת המידות", "שינוי מידה" ודומיהן, כשברקע מרחפת כמובן הקביעה והידיעה שהדבר הוא כמעט בלתי אפשרי.
והנה, השבוע, בצל ההשתנות המתוקשרת של ברק, נזכרתי בפרט קטן מחיי הישיבה שביכולתו לשפוך אור גם על ברק החדש ודומיו. זה היה אכן באחד מחודשי אלול, חודש המוקדש בישיבות לעבודה עצמית, לתפילה ותשובה כהכנה לימים הנוראים. באלול היו נוהגים בישיבה להזמין מרצים ודרשנים מבחוץ כדי לעורר את לב התלמידים בשיחותיהם. אחד כזה היה רב קשיש ונכבד שעלה מאנגליה לאחר ששימש כדיין בלונדון והיה מקהיל סביבו קהילות ומרביץ תורה. באותה שיחה הוא האריך בדברים, בעברית רצוצה ובלתי מובנת, על הצורך בשינוי והשאיפה להשתנות. בשיא השיחה הוא השמיע את המשפט הבלתי נשכח הבא: עכשיו אלול, ומה שצריך זה שתהיה אצל כולם השתנה גדולה. זה מה שהוא אמר, חי נפשי.
נו, בוא נניח שמסר גדול לא ממש יצא מהשיחה המוסרית ההיא. צחוק גדול ומשחרר דווקא כן. אולם עתה, במבט חכם לאחור, אפשר שניבא אותו צדיק ולא ידע מה ניבא.
הנה, זה מה שמספקים לנו ברק, ביבי וכל המשתנים: השתנה אחת גדולה. על כולם, כל הזמן.
