זה סיפור על מסיבת יום ההולדת העצובה בעולם. מי שחגג אותה הוא איש בריא שחייו טובים ושמחים, האוכל היה מצויין והמשתתפים היו חברים טובים שהתייצבו כולם בשעה הידועה, למרות שהדבר היה כרוך בהיכרות לילית מעמיקה עם כבישי יש"ע. היא התקיימה לפני חודשיים ואת זכרה העגום אני נוצר בליבי מאז בהמתנה דרוכה ליום שאחרי הבחירות. מבחינתי האישית, זה היה הלילה שבו ידעתי באופן חד וברור שחודשיים מאוחר יותר, ביום שלישי השבוע, יהפוך הליכוד בראשות בנימין נתניהו לפלקט מהוה, דהוי, קרוע ומוכתם על לוח המודעות העמוס של הפוליטיקה הישראלית.
בהודעת האס.אמ.אס שנשלחה לכבוד האירוע נכתב רק "יום הולדת 30 לחנוך (דאום), 8:00 בערב, בביתנו + מפגש עם ביבי נתניהו. יהיה מעניין". הימים ימי מערכת הבחירות והפיתוי שבמפגש אינטימי סביב שולחן ערוך עם נתניהו, חידת הבחירות הגדולה, עורר בי ריגוש עז שהצליח לגבור על הפחד מפני טעייה בכבישי גוש עציון, במיוחד לאור העובדה שהמארח, שעתיד היה להדריכנו טלפונית בנתיב ההגעה, נודע זה שנים בכושר ניווט גרוע באופן מיוחד, שגרוע ממנו היה, כפי שיתברר להלן, רק כושרו בהפקת אירועים, או שמא כושר ליהוק אורחי הכבוד למסיבות יום ההולדת שלו, עד מאה ועשרים.
כשבאנו, נתניהו כבר היה במקום, ישוב על כורסה ומנהל שיחה ערה על דיאטות. מחצית משטח הסלון הגדול הוקדשה למזנון עשיר ועליו מיטב התוצרת של נשות האזור. אחד אחד התקבצו האורחים, קבוצה מגובשת של חברים טובים, כולם עיתונאים דתיים ואיתם איש טלויזיה בכיר עד מאוד ששמח מן הסתם על ההזדמנות לפגוש את נתניהו מאחר ואותו שבוע היה היחיד בשנה האחרונה שבו הוא לא ראיין אותו בתכנית האירוח המפורסמת שלו. הכל הבטיח ערב דרמטי, חד פעמי ומסעיר.
באותו שבוע, העיד עיתונאי 'הארץ' ארי שביט עדות אופי לטובתו של עמרי שרון. העדות הזו הטרידה אותי מאוד אז, לא מפני שהיא היתה לא כשרה או לא לגיטימית, אלא מפני שהיא חשפה באופן גלוי מאוד את העובדה שעיתונאים הם בסופו של דבר בני אדם. ארי שביט נכבש בקסמו של עמרי שרון לא בשל בת קול שיצאה מן השמים ולא מפני שהוא כישף אותו בשיקויי סתרים שגלעד רקח מזיעת פרים, אלא מפני שהוא הכיר אותו אישית. הוא נחשף אליו כאדם, כשהוא חסר את מעטה הניכור והזרות המתיר כל ביקורת וכל הטחת עלבון עיתונאי. השאלה הזו ראויה לדיון מעמיק, האם ראוי שיהיה קשר אישי בין עיתונאי לפוליטיקאי, קשר שמעניק אמנם היכרות מעמיקה אבל מנגד יכול לפגום ביכולת הסיקור. אין כאן המקום לקיים אותו.
המפגש הזה עם נתניהו, עורר בי אז את השאלה הזו. ישבתי מולו וחשבתי על כך שמסוף הערב הזה ואילך יקשה עליי, אולי, לכתוב מילה רעה על האיש הזה. הבנתי שהוא צריך להודות מאוד על המפגש הזה. האוירה בשלב ההוא היתה מאוד ידידותית. האנשים באו מאוד פתוחים. היה משהו מאוד חסר עכבות ומחסומים בישיבה המשוחררת הזו, עם סלט החסה וגרגרי הרימון, במפגש שמתחילתו לא נועד למטרות פוליטיות. כולם ישבו במעגל, ביבי ישב באמצע וכל מה שהוא היה צריך כדי לקנות אותי ואני מאמין שגם את האחרים שכולם אגב, היו מה שניתן לכנות המגרש הביתי שלו, היה לדבר איתם, ולדבר לעניין.
ואז הוא פתח בדברים. הוא בחר לדבר על פוליטיקה. הגיוני. היה קצת מוזר שבמקום לשוחח הוא בחר להרצות דברים, אבל זה היה נסלח. אחרי הכל, לאיש אשר כמוהו יש מה להגיד. בוא נשמע. הוא התחיל לדבר על הפלשתינים ועל הדרך שבה יש להיאבק בניצחון החמאס. הוא סיפר באריכות על ההצלחות שלו מול ערפאת וחמאס. הוא תיאר סיטואציות קשות מתקופת היותו ראש ממשלה לפני עשר שנים ופירט איך בכל אחת מהן הוא יצא כשידו על העליונה. אחר כך הוא שב לנושא החמאס והסביר מה לדעתו צריך לעשות. קיר ברזל, הוא אמר, זה מה שצריך להיות. ואז הוא שב לסיפור נוסף שהיה בתקופתו, עם ערפאת, ולעוד שלושה סיפורים מאפיינים שהוכיחו טוב יותר כמה הוא צודק ולדבר נוסף שכדאי לזכור ושהוא גם אמר אותו בבוקר בראיון ואחר כך, הוא הבטיח, אחר כך נגיע לנושא הכלכלי.
כעבור רבע שעה של הקשבה להרצאה תקפה אותה הרגשה מכאיבה של לאות מחשבתית מייגעת. כעבור רבע שעה נוספת הבנתי את פשרה: הדברים שאמר נתניהו היו דברים של טעם, אבל שמעתי אותם מפיו כבר 700 פעם בקירוב. הבנתי שחשוב לו להשמיע את האמיתות שלו וציפיתי שהוא יסיים את ההקדמה ויעבור לשיחה. מאוד רציתי לקחת עוגה מהשולחן, אבל מאחר והמצב השתנה ועתה היינו בעיצומה של הרצאה, התאפקתי והמתנתי לתום המבוא אבל הוא נמשך ונמשך עם עוד סיפור על ערפאת ועוד תיאור של הצבעה ועוד מעשה נבון וחכם שהוכיח את עצמו. נהיה לי קצת רע, אבל מן הנימוס ישבתי בשקט.
נתניהו המשיך בהרצאה. מפעם לפעם נשמעו ברקע רחשים של אי נוחות, אבל הוא התעלם. אני הייתי במצוקה אמיתית. הדברים שהוא אמר לא עניינו אותי, הכרתי אותם היטב, עם רובם הסכמתי. כשהוא התחיל לדבר על הכלכלה לחשתי לזה שישב לידי "האיש השמן והאיש הרזה". כעבור שלוש דקות נתניהו הגיע למשל הגאוני הזה. "הניתוח", לחשתי. שתי דקות והוא הגיע לתיאור המדהים על הכלכלה המאושפזת, שאיש אינו מוכן לנתח אותה כי היא מדממת וגוססת, ורק הוא בא באומץ וביצע את הניתוח. לחשתי: "ארגנטינה", ותוך כדי דיבור אני שומע אותו מסביר איך כמעט הפכנו לארגנטינה. בא לי למות.
במשך למעלה משעתיים וחצי האיש הזה טחן לנו את השכל באינטנסיביות של בלנדר קרח. אנשים הצביעו, השתעלו, כחכחו בגרון ניחר, קמו, הרעישו, אכלו, שתו, אבל הוא לא נח לרגע. המשיך והמשיך והמשיך. הבטתי סביבי וראיתי אנשים במצוקה. אי אפשר היה לעצור אותו. זה היה מופע ארוך של טעם רע. ככל שהנאום הלך והתארך, הלך האויר והתמלא בניחוח עז של החמצה, של אי נוחות, של אכזבה מרה ושל מבוכה עויינת. זו היתה אחת ההזדמנויות הכי טובות שנקרו על דרכו במהלך מערכת הבחירות הזו, אבל הוא בחר לנצל אותה כדי לדבר על האיש השמן והאיש הרזה. בסוף הוא קם והלך.
***
חידת נתניהו מלווה את ישראל כבר קרוב לעשרים שנה, מאז הבליח לחיינו כשגריר המזהיר באו"ם, דרך השתלטותו על הליכוד ועל הממשלה ועד לתבוסה השבוע שהפכה אותו כמעט ללא רלוונטי. לאורך כל התקופה הזו נאמרו עליו הרבה דברים רעים. אמרו עליו שהוא שקרן, שהוא דמגוג, שהוא לא משלם במסעדות, שהוא מתחמן, שהוא לא עומד בלחצים, שהוא מזיע. אולם על שתי סגולות שלו איש אינו מערער כבר שנים: הכריזמה הכוכבית שלו, האמריקנית, הכובשת, והיותו אשף תקשורת. בשבוע העצוב הזה, רגע לפני ששונאיו מבית ישלפו את סכיניהם ויתחילו לסובב, הגיע הזמן לחשוף את הסוד הגדול, לעשות עימו צדק ולומר את האמת, שמכל האשמות המוטחות בנתניהו, תשעים אחוז הינן הבל. הוא האינטליגנטי מבין המועמדים, הוא אומר דברים של טעם, הוא הצליח כמעט בכל דבר שהוא עשה והוא לא שקרן יותר מאף מועמד אחר. יש לו רק שתי בעיות קשות מאוד שהוא אינו אשם בהן כלל, אבל במציאות הישראלית מחסלות אותו לחלוטין: הוא בוק חסר כריזמה והוא לא מבין מהחיים שלו בתקשורת.
***
רגע אחרי שהודיעו על מפלתו של נתניהו דיברתי עם חבר שהיה שם ועבר יחד עימי את הטראומה הגדולה. תגיד, שאלתי, גם אתה ראית את זה כבר אז, בגוש עציון? כן, הוא אמר לי מאז התפרסמו המדגמים יש לי בפה טעם חמצמץ של חסה עם גרגרי רימון.
- הערת עריכה 2026: שלוש שנים לאחר מכן, ב10.2.2009 הקים נתניהו ממשלה ומאז ועד היום, להוציא שנתיים, הוא מכהן בראש הממשלה
