השבוע נחשפתי לראשונה לעובדה שיש חבר כנסת בשם מישל בוסקילה. אני לא יודע עליו דבר מטוב ועד רע. ואולי הוא חבר כנסת טוב ואני מאחל לו הרבה הצלחה בהמשך. אני אפילו לא יודע אם הוא נבחר השבוע לרשימת הליכוד שנית או לא. הוא לא העניין. העניין הוא אני והעובדה הבאה : בעקבות אירוע בוסקילה שהכניס אותי ממש להלם טרחתי לבדוק ומצאתי שיש היום למעלה מ-30 חברי כנסת שאני לא יודע שהם חברי כנסת. בכנסת הבאה כבר יהיו כנראה יותר כאלה. כבר הרבה שנים שהפוליטיקאים לא מעניינים אותי וגם את אלה שאני כן מכיר, זה משום שהם עושים רעש, שלילי בדרך כלל. זה מלמד אותי דבר מה יסודי עליי ועל הפוליטיקה ואולי על כולנו מכיוון שעכשיו נערכים לבחירות הבאות שווה לספר על זה רגע .
לפני 40 שנה ידעתי את שמו של כל חבר כנסת ואת שמה של כל חברת כנסת. ילד חרדי מתעניין בפוליטיקה כי היא עבורו צוהר מותר ולגיטימי לעולם האזרחי הגדול. בגלל האופי המאוד ייצוגי של המפלגות החרדיות, המעורבות גדלה והחשיפה לפוליטיקה היא ממש חלק מחיי היום-יום בבית חרדי. אז, לפחות. פעם דקלמתי באוזני מישהו בעל פה את רשימת המועמדים של יהדות התורה לבחירות בעיריית ירושלים שנת 85. הוא היה בהלם מוחלט ואני הסברתי לו שזה ממש לא מפליא, כי את הפתק למכולת בבית שלנו היו כותבים על הפתקים צהובים שבצד השני שלהם היה כתוב ״טדי קולק״ או ״שלמה תוסיה כהן״, המועמדים לרשות העיר לירושלים. ככה זה. בהמשך זה הפך להיות משמעותי עוד יותר כשאני עצמי חשקתי מעט בעולם הפוליטי ומצאתי לי במהלך השנים כמה משרות חצי פוליטיות כיועץ תקשורת שלא לדבר על השנים שבהם סיקרתי את הפוליטיקה ואת משכן הכנסת. אלה היו שנים נוראות שגרמו לי בהמשך לתעב את הפוליטיקה ואת משכן הכנסת, תיעוב שנמשך עד היום ואף הולך ומתגבר. התחושה היא שנמצאים במקום שבו קורים הדברים הגדולים אבל שום שבר בו לא מעניין אינטלקטואלית. בגדול, מדובר בבניין שהוא אכן הכי חשוב במדינה אבל עיסוקו העיקרי הוא חלוקת משאבים. בכנסת מעבירים כסף גדול מהכא להתם. זה מה שעושים שם. ועושים את זה אגב מערכת דיאלוגית אדירה בין אינטרסים ובכוחנות אין סופית. זהו מקום שיש בו הרבה מאוד כוח ומעט מאוד שאר רוח ועוד פחות מזה הומור. במזנון הכנסת צוחקים הרבה, אבל מבדיחות לא נכונות של אנשים לא נכונים. מה שנקרא: אין עם מי לדבר. אני זוכר אותי מנסה לשחות במים האלה, לשים עצמי מתערה – לרכל וללהג אני יודע- ולהרגיש זר ומוזר ורק לרצות לברוח משם. ביליתי שם שעות של סבל. פעם עמדתי בפינה כלשהי במשכן ופתאום חלפה כיתת תלמידים עם המורה שלהם. היא הסתכלה עלי ואמרה: אופס! הנה החבר כנסת הזה מש״ס, נו, איך קוראים לו. כן, אמרתי להם. נעים מאוד. אני חבר הכנסת זבולון אלקסלסי מש״ס יו״ר ועדת המשנה לאבני שפה אדום לבן וגם דפקתי להם נאום של 10 דקות על ש״ס והחזרת עטרה ליושנה. אפילו הייתי פעם מועמד לכנסת! חפשו את רשימת המועמדים של יהדות התורה בבחירות 96 ותמצאו אותי במקום ה-80. לדעתי ביקשתי שיכניסו אותי לרשימה כדי לדחות מילואים. אני לא זוכר בדיוק).
כל המיאוס הזה והחלוקה הברורה בין פוליטיקה ושאר רוח, נסתרים רשמית בשל כמה דמויות קרובות אלי מאוד שהיו שאר הרוח בכבודו ובעצמו וכיהנו כחברי כנסת ושרים. אציין שניים מהם שכבר יושבים בישיבה של מעלה. הרב אברהם רביץ ז״ל ואורי אורבך ז״ל. שני כוכבים של ממש, אינטלקטואלים מבריקים, תלמידי חכמים ובעלי נפש פיוטית ואמנותית שנפלו למים האלה וגם אם על פי הקריטריונים המקובלים לא היו הפוליטיקאים המצטיינים, הטביעו חותם, כל אחד בזמנו ותחומו, ובעיקר הכניסו מעט מן החומר המיוחד שלהם למערכת הפוליטית והצליחו הצלחות כבירות שאין מקום להאריך בהן כאן, דווקא בדרכם השקטה. אגב, יש עוד כמה כאלה ז״לים וייבדלו לחיים ארוכים.
והשאלה היא: כיצד הייתה נראית כנסת שבה יש 120 רביצים ואורבכים? אני לא מדבר על טובים והגונים. אני מדבר על כאלה שהם משכמם ומעלה מעל כולם. התשובה שניתן היה לצפות לה היא: זה לא היה יכול לעבוד. פוליטיקה היא עולם קר ומנוכר, כוחני ואינטנסיבי. היא לא פסטיבל לקולנוע אחר או ערב שירי משוררים. אבל התשובה האמיתית היא: לא ניסינו. סביר להניח שזה היה מעיף את הכל למעלה, שובר את פוליטיקת הזהויות והופך את העולם. אבל גזירת הגורל היא, שחברי כנסת כאלה ניתן יהיה לספור על אצבעות, בשעה שמהחומר הרגיל יש הררים. למה זה כך? למה קריטריון ראשון לחברות בכנסת לא יהיה אינטליגנציה ואישיות שיש בה שאר רוח? כמעט מצחיק לדבר על זה עכשיו, כשהבחירות הן לא על אנשים, אפילו לא על מפלגות! אלא רק על גושים, אבל יכול בהחלט להיות שהשינוי יתחיל דווקא משם. לא לשנות את הפוליטיקה ואז יבואו הטובים. להביא את הטובים ואז תשתנה הפוליטיקה.
