השבוע הזה של מעשה המרכבה עוד יביא בכנפיו את הטינופת הרגילה של האתננים הפוליטיים בדמות מינויים לשרים ולסגני שרים. אין עוד דבר מקומם כמו מינויים של חברים מהמפלגה השלטת לסגני שרים. העובדה שהמערכות האזרחיות המתיימרות להיאבק בשחיתות אינן מקדשות מלחמה על התופעה הזו, מלמדת על בלבול הערכים שלהן עצמן.
הבעיה היא כל כך חמורה וכל כך מושרשת, עד שפעמים רבות בכלל לא שמים לב אליה. איכשהו הצליח הבלוף הזה של גופים-ממשלתיים-שמוקמים-לצרכים-קואליציוניים לקנות שביתה בלב הציבור ואין משגיחים בו כמעט. דוגמה טובה לכך נקרתה על דרכה של הפוליטיקה לפני שנים אחדות. היא כל כך מייצגת, עד שכדאי לשוב ולהזכיר אותה. פרשת אגרקסקו.
אי שם בסוף 2005 יכול היה כל אזרח ישראלי לשמוע על מעלליהם של סגנית-שר-הפנים רוחמה אברהם ושל סגן-שר-התמ"ת אלי אפללו, שטסו לחו"ל במימונה של חברת 'אגרקסקו' בשעה שהיו חברים בועדת הכספים שמעת לעת דנה בעניינה של זו.
עוון גדול עוו שני סגני השרים: הם טסו לחו"ל במימון החברה שהזמינה אותם. מה הם עשו בחו"ל? סיירו במתקני החברה המשעממים, אכלו, התקלחו וישנו בבית מלון ואולי גם קנו עניבה ברחוב. או סיגריות. ממתי טיסה לחו"ל למטרה ספציפית היא טובת הנאה? הרי לא מדובר בשני קשי יום שחולמים על טיסה ראשונה בחייהם לחו"ל, מדמיינים את ההמראה והנחיתה, יוצאים מוקדם כדי לבקר בדיוטי פרי ונשימתם נעתקת כשהם דורכים לראשונה על אדמת הניכר. שני הסגנים לא נסעו לטיול, אלא לביקור. הם לא בילו בחו"ל, לפחות על פי ההגדרה, אלא נסעו למטרה מסויימת. מי החליט שנסיעה לחו"ל היא טובת הנאה? יש הרבה אנשים שסובלים מאוד בהיותם בחו"ל, רחוק מהבית ומהמיטה, מה גם שאפשר להתחייב שבבתיהם יש לאפללו ולאברהם מיטות נוחות יותר מבטובים שבבתי המלון.
לעומת זאת, אפללו ואברהם ועמם עוד כמה מחברי מפלגתם, סחבו על גבם יום יום ושעה שעה אות קלון של שחיתות ציבורית חמורה, שלא הוזכרה בכלל. עשרות פעמים בכל עת התנהלות הפרשה נשמעו צמדי המילים סגנית-שר-הפנים וסגן-שר-התמ"ת ועברו על יד אוזני כולם בטבעיות גמורה. סגנית השר? סגן השר? פתאום שכחו כולם שמדובר במינוי פוליטי מושחת ומיותר, שבא כתמורה להצבעה. שניהם, אפללו ואברהם, באו כל בוקר ללשכה שעולה מאות אלפי שקלים בחודש ולא עשו בה כלום (מעבר לעבודתם כחברי כנסת); שניהם נשאו בתואר ריק מתוכן, שאין בו עניין ואין בו צורך ושניתן להם כמתנה פוליטית.
אגרקסקו, זו היתה הבעיה? גם אם מבחינת החוק היבש אין זה כך, הרי שמבחינה ציבורית הנסיעה למתקני אגרקסקו באירופה נראתה כעניין ראוי וצודק. זו היתה נסיעת עבודה. לעומת זאת, כל רגע שבו אפללו ואברהם שהו בארץ, היה רגע של שחיתות. כל רגע בו הם ישבו בלשכתם, כל רגע בו הם המשיכו לשאת בתואר הכוזב והמושחת של סגן שר, היה שחיתות ציבורית בחסות החוק, שחיתות שצריכה להטריד פי אלף יותר מכל נסיעה לחו"ל.
