עשן הדיונים ממשיך להתאבך מעל לשכתו של יו"ר הכנסת בנושא הדיון בהצעת אהוד ברק לגיוס בחורי ישיבות. מישהו עשוי לחשוב, כי בעצם הדיון בהצעת החוק יש פריצת דרך כלשהי בנושא העקרוני הסבוך של גיוס בני ישיבות לצה"ל. למעשה, זהו אפילו לא שלב אחד בדרך לשינוי מהותי בסטטוס הקיים כנושא זה. מי שחושב כי יוזמת חקיקה של "מהיום להיום", מתוגברת בקמפיין חוצות רל כישרון, תביא לתוצי אה ממשית בעניין, עושה עוול לבוחריו ומשרת את הצד שכנגד,
העברת הוויכוח בנושא זה מן המגרש הציבורי למגרש הפוליטי, פורטת אותו לפרוטות. סוגיית גיוס בני הישיבות מצויה בליגה גבוהה יותר, משני עברי המתרס. אצל החרדים מדובר ב"קווס בליי, שאין אחריו כלום, ייויג ואל יעבור, אצל החילונים יש כאן פגע מוגלתי מחאב בן שנים, שאיש אינו מטיל ספק ברצינותו, סוף סוף, הנה ויכוח עקרוני אמיתי שאינו נפתר באמצעים אלקטורליים, גם לא בחילוי פי מחלומות מעל דפי העיתונות. בעניין זה צריך, או ניתן. רק לדבר ולדבר ולדבר עד שיעלה השחר, ושוב לדבר. הוא רציני מדי מכדי לשמש כלי שרת בידי פוליטיקאי מתוסכל לקידום מטרות כלשהן.
הצחנה הפופוליסטית שעולה מן ההצעה בעיתויה הנוכחי ובמבנה החובבני שלה מתגברת שבעתיים למקרא שמו של אביה מולידה, אהוד ברק. הרמטכ"ל המהולל, הבקי הישב במבנה המנגנוני והחברתי של צה"ל, אבי תיזת ה"צבא ומנותי קטן וחכם", חתום על הצעת חוק תלושה ומנ קת מן המציאות, שאינה מביאה בחשבון בון שום נתון מעשי הקשור ביום שלאחר אישורה. אם תוכנית מבצעית היתה מוגשת בצורה נורה כזו, הקצין שכתב אותה היה ננוף ומועבר לתפקיד מנהלי. מה שעצוב יותר הוא הראיה הפוליטית הקצרצי רה שעומדת מאחודי המחלך כולו. מה היה מרוויח ברק מדיון בנושא כמועדון – לכל היותר נצחון סרומי מפוקפק של תחילת הדרך, אשר זרי הדפנה שלו טבעם לקמול כעבור יום או יומיים, עתה משכמעט הוכרע המאבק הפרלמנטרי בנושא, נקבעו עובדות בשטח: על לוח הזמנים הפרלמנטרי, כמו גם הלאומי, בנושא ימשיכו לשלוט רביץ, גפני וחבריהם, ואילו ברק זכה בחותמת נוספת המקבעת אותו בתודעה של כל נער חובש כיפה כ"פסול חיתון" מן הסוג הגרוע. אנטגוניזם עתיר משקעים ותסביכים שכזה, חוקה עליו שלא יימוג במהרה אהוד ברק, שכהגדרתו "ראה לאויב את הלבן בעיניים", אינו משכיל לראות את הלהט בעיני יריביר שותפיו במרחק קטן עוד יותר.
