לייקים

קורקבני המוסר

כולם מפיקים תועלת מהמצב. ואתם יודעים מה? לא תמיד זה לא בסדר. ציור: לי-אור עצמון פרואין

בשעה שניידות הצלב האדום שעטו אל עבר כרם שלום, נושאות את קבוצת השבויים השלישית ששבה ארצה, אני ישבתי ליד השולחן, צפיתי בטלויזיה ואכלתי תבשיל צלי קורקבנים שהכנתי בעצמי. עם לחם. כל מי שלא מכיר את התבשיל הזה מעווה עכשיו את פרצופו בגועל. מה זו המילה הזו. "קורקבנים". מי שמכיר ויודע, מתמלא עתה חום ורוך ואני מוכן להתערב שהוא רואה מולו את סבתא שלו זכרונה לברכה, ממש מול עיניו. עם העיניים והידיים הטובות ועם העצם הבולטת לצד הבוהן ברגל. סבתא.

קורקבנים הם החלק הכי זול בעוף. יותר מכנפיים ומעצמות. לדעתי יש קצביות שגם משלמות ללקוחות שקונים אותם. אף אחד לא אוכל קורקבנים כי הוא אוהב קורקבנים. אי אפשר בכלל לאהוב דבר עם שם כזה. אוכלים תבשיל קורקבנים כדי להיזכר בסבתא ובבית. וכשזללתי את העיגולים הקטנים עם הרוטב הסמיך וצפיתי בפדויים השבים והוצפתי שמחה כפולה (תסלחו לי. כזה אני, סך הכל בן אדם), חשבתי על זה שבית הוא דבר עז וחזק מאוד. לא בכדי קוראים לשבים האלה, שבעצם חוזרים לחיים ממוות החמאס ומן הפחד ומן החידלון, חוזרים "הביתה". כל מה שקורה מסביב כבר חודשיים, הוא סיפור שיש בו "בית". החדירה של השטנים הרוצחים לבתים, בית בית, ומעשי הרצח והזוועה בתוך הבתים המגנים, לכאורה. ושריפת הבתים וההבנה שנלחמים על הבית והלוחמים הגיבורים שעוזבים את הבית, והגולים חסרי הבית שבמהרה ישובו לביתם החדש, הכל בית. ואת כל המדרש הזה הבנתי והרגשתי מאוד חזק דרך, ובכן, תבשיל קורקבנים. וזה היה לי מוזר וזה קצת הצחיק אותי וחימם לי את הלב אז ישבתי מייד לכתוב את זה. ואחרי שכתבתי את זה, בפייסבוק, הסתכלתי על זה והחלטתי שלא. אני לא אפרסם את זה. פתאום זה לא נראה לי ראוי. פתאום היה נראה לי שאני מפרסם את כי אני מאוהב ברעיון הזה שהבריק במוחי, שתודו שהוא אולי לא הקורקבן הכי רך בסיר אבל הוא לא רע בכלל, ולא מתוך התרגשות אמיתית ופשוט זנחתי את הטקסט והמשכתי לאכול. ועל זה, על ההחלטה הזו, אני מבקש לדבר רגע. אני חושב שהיא לא נכונה.

אנשים ונשים בכל מקום ואתר מפיקים תועלות, קטנות וגדולות, מהמצב. זה קורה בכל הרמות. קודם כל, כך בנוי העולם. בכל סיטואציה שבה יש מישהו שמפסיד וסובל, יש מישהו אחר שמרוויח. יש לי חבר טוב שבבעלותו חברה לשיווק ממתקים. הוא תמיד מספר שאת העסק המקורי הקים סבא שלו, שפתח לפני מאה שנה חנות לשוקולד באמונה ש"לחברה קדישא ולמוכרי שוקולד תמיד תהיה עבודה". יש כאלה שמתפרנסים גם כשרע. אבל זה לא רק זה. כאוס הוא תמיד הזדמנות. במו אוזניי שמעתי השבוע את ידידי החכם אייל דורון אומר את זה. אל תשרדו. תמציאו את עצמכם מחדש מתוך הכאוס ובאמצעותו. וכך קורה שכל בעלי היוזמה והמרץ הבלתי נדלה רותמים את הפלפל התחוב להם גם בימי שלום לטובת פעילות התנדבותית נפלאה שחוץ מזה שהיא מצילה את המדינה היא גם מסיבה להם נחת רוח וזמרים כותבים שירים חדשים וזוכים להורדות ולהשמעות ואולי גם לתמלוגים ועל הדרך מרגשים ועושים טוב לכולם, וחברות מסחריות מפרסמות את התשדירים השקופים והמביכים על החיבוק ועל הביחד וגם כשקשה בלו פריידיי והרשת, הו הרשת! אין כמו מלחמה כדי לצוד תשומת לב ועוקבים ולייקים וכותבים ויוצרים כמוני שיושבים בבית ומתחרפנים מנסים להתייחס למצב ופה ושם גם מצליחים והמספרים עולים. ויש קצת נחת.

ואתם יודעים מה הסיפור? שזה ממש בסדר גמור. ממש ממש בסדר גמור. העסקה הלא כתובה הזו, שבנויה על ההנחה שהמפגש בין הדחף להיטיב לבין הזדמנות תועלתית מניב ישועה, היא עסקה נהדרת. עליה העולם עומד. כל מי שעושה ועושה, מתנדב או מתנדבת, יוזם או יוזמת, כותבים, מדברים, מופיעים, מרגיעים, מלמדים, מבדרים – הם קדושים וטהורים. והעובדה שהם מפיקים מכך איזושהי תועלת, לא רק שהיא לא גורעת מאומה ממעשיהם, היא אפילו משלימה את המעשה לכדי סינתזה קוסמית של תיקון עולם. זה לא שבטלן כמוני שנוסע לשמח חיילים ומעלה תמונה באינסטגרם (@kobiarieli20) וסופר לייקים עומד ברמה של החיילים היושבים וצוחקים מולו, עפר אני תחת כפות רגליהם; אבל בהחלט אין כאן שום בעיה ושום עניין להעיר עליו. ואם רוצה קופת החולים הספציפית להזכיר, באמצעות המלחמה והטרגדיה את קיומה ולשמור את עצמה ואת יתרונותיה המסחריים באויר ליום שאחרי – זה ממש בסדר. אם על הדרך היא אפילו מייצרת הטבה כלשהי לכוחות או למפונים או לכולם – זה בכלל צדיקות גמורה. שום בעיה. כך עובד עולם מתוקן של אנשים נורמלים. ולכן, מה שתיארתי כאן קודם שקרה לי ולקורקבניי הוא סיפור של צדקנות וטהרנות מיותרות. זה בסדר גמור שאומר את אשר על ליבי גם אם זה לא ממש מגיע מהמקור העליון של הצדיקים הטהורים. מותר גם לכתוב משהו נאה בשביל אביסל לייקים ובלבד שהוא יהיה טוב ומוצלח.

וכמו בכל מערכת, גם כאן יש נבלות, תסלחו לי. אין לי את שלל הנתונים המקצועיים, וזוהי לא קביעה אמפירית והיא גם בלי שמות, אבל יש יוצאים מן הכלל הזה. חלק מהמוסדות הפיננסיים המתהדרים בימים אלה בנוצות האחדות והלב הפתוח, עושים בדיוק את ההיפך. חלק מהלוואות הגרייס הניתנות בימים אלה ללקוחות ע"י בנקים הן עושק נורא וניצול הזדמנות של מצוקה. האם בנק מחוייב להקפיא תשלומי הלוואה, לעצור את מרוץ הריבית ולהתעלם מהחודשים הבאים כאילו לא היו? ממש לא. זה היה יכול להיות ממש נחמד, וזה היה יכול להיות מתאים לימים קשים אלה וזה אפילו היה מועיל לו מאוד תדמיתית ושיווקית, אבל הוא לא חייב. בין זה לבין דחיות מרושעות של תשלומים שנגבים בתום תקופת הפירעון עם רבית וריבית דריבית של כל התקופה – המרחק רב. ובין זה לבין ההצעות ה"נדיבות" של גופים פיננסיים לדחות תשלומי קרן ולחייב בחודשים אלה רק תשלומי רבית – המרחק גדול. אלפי לקוחות במצוקה נופלים בפח הזה וזה ממש נורא. אני קורא לחבריי העיתונאים הכלכליים להרים את הכפפה ולבדוק היטב, מוסד מוסד. יום יבוא והחורבן הזה יהיה מאחורינו ויהיה לנו פנאי להעלות על נס את הבנקים והגופים הפיננסיים שאכן באו לקראת הלקוחות והפסידו, או למצער לא הרוויחו ממצוקתם, לבין אלה שניצלו בציניות את המצב לרווחים ולו של שקל אחד! ועוד מיהרו לפרסם כמה הם מחבקים ואוהבים. שיתביישו. או בלשונם היפה של נס וסטילה: טפי עליהם, אחייני עמלק.

 

רוצה לשתף את הפוסט הזה?
קובי אריאלי

סטנדאפיסט, מרצה, שחקן ואיש תרבות. נולד בירושלים ובוגר החינוך החרדי. כותב מדור שבועי קבוע ב"ישראל היום", מגיש בגלי צה"ל ויוצר ומגיש תכניות תרבות, פנאי וסגנון חיים בערוץ 24.

עוד כתבות